אהרן (ג'ימי) שמי

המשלט המשותף ב'היו זמנים'

אחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת השחרור הוא ללא ספק 'היו זמנים' של חיים חפר:

יָבוֹא הַיּוֹם וְעוֹד תֵּשֵב אֶל מוּל הָאָח וְגַם הַגַּב יִהְיֶה כָּפוּף כַּחֲטוֹטֶרֶת וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח וּתְסַפֵּר עַל זֹאת אַגַּב עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת

הָיוּ זְמַנִּים, אָז בַּמִּשְׁלָט יָשַׁבְנוּ, הָיוּ זְמַנִּים, לָחַמְנוּ וְאָהַבְנוּ, עַכְשָׁו דָּבָר אֵין לְהַכִּיר - עַל הַמִּשְׁלָט יוֹשֶׁבֶת עִיר, אוּלַי בִּזְכוּת אוֹתָם זְמַנִּים...

המשלט המוזכר בשיר הוא 'המשלט המשותף' - במלחמת העצמאות ישבו בחלקו הצפוני של המשלט חיילי חטיבת הראל ובחלקו הדרומי ישב כוח מצרי, כשהמרחק בין הכוחות היה לא יותר מ-60 מטר. בליל 19 באוקטובר 1948 כבשו חיילי חטיבת הראל את 'המשלט המשותף' וקצין המבצעים ומפקד הפלוגה, אהרן (ג'ימי) שמי, נהרג מכדור תועה. מותו הכה בתדהמה את כולם והותיר זעזוע עמוק. לג'ימי היו 'שעות קרב' רבות במבצעים רבים בגזרה והיה נדמה כי המוות תמיד מדלג עליו.

כוחותינו כבשו את המשלט והערבים, בנסיגתם, הותירו רובים ותותחים שבאותה עת היו יקרי ערך וקיבלו את הכינוי 'תותחי ג'ימי' ו'רובי ג'ימי'. סופו של הקרב מתואר בספר 'חברים מספרים על ג'ימי': "ברעש הגדול של טרטור מכונות הירייה נשמעו צעקות וצהלות בחצי תריסר שפות לכל הפחות: 'ניצחון, ניצחנו!' וצללי אנשים שאור הירח נזרק עליהם, רצו משולהבים על פני המשלט בין החפירות ועצי הזית. לפני צאתו פקד ג'ימי על צוות הדוידקה לדפוק על העמדות האחרונות של האויב... ג'ימי נשען על עמדת שקים, עמד שליו ומתוח, משעין את ראשו ומתאמץ לראות לאור הירח את מקום פגיעות פגזי הדוידקה בעמדות האויב. פתאום צנח ארצה ונתגלגל לתוך התעלה. כדור שבא מבית שמש, מן הכפר הערבי שלרגלי הגבעה, פגע בצדו וחדר את הלב. 'נפצעתי, אמר, מסרו שלום בבית'. אליעזר פתח לו את החולצה – שום סימן של דם. השפך היה בפנים. התחילו לקרוא: 'ג'ימי, ג'ימי', ואין תשובה. הבהילו חובש עם אלונקה, ובאלונקה נשמט ראשו הצידה". ג'ימי היה בן 22 במותו.

שנתיים לאחר הקרב על המשלט הוקמה מעברת הר-טוב, שלימים, כדברי השיר, הפכה לעיר בית שמש ורחוב 'המשלט' ציין את המקום.

מחיפה אל הפלמ״ח

אהרן (ג'ימי) שמי נולד במאי 1926 בחיפה. הוא למד חקלאות ובמקביל עסק בציור קריקטורות, כתב שירים וניגן בכינור - צבר מחוספס עם נפש רגישה.

בשנת 1945 הצטרף להכשרה של הפלמ"ח והשתתף במספר פעולות שבאחת מהן נתפס ונאסר. הוא נפצע פעמיים, סיים קורס מפקדים והוסמך כמפקד מחלקה בפלמ"ח. במלחמת העצמאות מונה ג'ימי למפקד פלוגה בגדוד החמישי של חטיבת הראל (גדוד 'שער הגיא'). הוא לחם עם הפלוגה שלו בקרבות הקשים בדרך לירושלים, ברמת רחל ובכביש ירושלים-יריחו. הוא השתתף בקרבות על בית החולים אוגוסטה ויקטוריה ועל שייח' ג'ראח ובקרב הקשה על גבעת הרדאר. ג'ימי היה דמות אהובה על כולם וכשנפל הייתה תחושה שהכול מתמוטט: "לא, זה כבר יותר מדי. יותר מדי. כאן עבר מישהו את הגבול..." תיארו חבריו בגדוד.

תפקיד מסירת הבשורה המרה להוריו של ג'ימי הוטל על קצינת הסעד של הגדוד עליזה בקר (לימים עליזה גורי אשתו של חיים גורי). עליזה הגיעה לצפת ואספה את אביו של ג'ימי, הצייר מנחם שמי, ואת אמו רבקה במונית לאבו גוש, שם שכב ג'ימי מכוסה בשמיכה צבאית. עליזה מספרת שישבה ליד הנהג והדרך מצפת לאבו גוש עברה בדממה מוחלטת ומידי פעם הוריו היו מניחים יד על כתפה ושואלים "את בסדר נערה?"

בנופלו הועלה ג'ימי לדרגת רב סרן ונקבר בבית הקברות הצבאי של חללי חטיבת הראל בקרית ענבים שנפלו במלחמת העצמאות. חמישית מחיילי החטיבה נהרגו במהלך מלחמת העצמאות ומחציתם קבורים בבית קברות זה.

באותה עת ריחפה סכנה על היוצאים ביום לחפור קברים ולכן חברי קרית ענבים היו יוצאים לחפור בלילה. בית הקברות היה מרוחק מספר מאות מטרים מהשביל שדרכו יצאו הלוחמים מהיישוב לקרבות ובדרכם לקרב שמעו החיילים את קולות אתי החפירה בידיעה שחלקם יובאו שם למנוחת עולמים... ב'חברים מספרים על ג'ימי' מסופר שבאחד הלילות עבר ג'ימי עם חייליו ליד בית הקברות ובמעלה הגבעה ראה חברים מהמשק עוסקים בעבודת החפירה. "את זה מכינים בשבילנו!" ננעצה המחשבה בראשו של כל אחד ואחד מהם. "היי שם! אתם! עבדו שם מהר! היו מוכנים! אנו כבר יצאנו..." צעק ג'ימי למטה, לכיוון בית הקברות. העניין היה להלצה. הרושם הראשון טושטש במידת מה והיחידה המשיכה את דרכה בכיוון הרדאר."

גם מאיר שלו, בספרו 'יונה ונער', מספר על חפירת הקברים: "...לא היה לנו לילה אחד בלי פעולה, והייתה חלוקת עבודה: זה שלא יצא, חפר קבר בשביל זה שלא יחזור. ואת הצליל ההוא של המכושים בוואדי, את הברזל על הסלעים, אני ממשיך לשמוע עד עכשיו, יותר ממה שאת היריות. חופרים וחופרים, לא מעיזים לנחש בשביל מי הפעם בדיוק."

הד הלמות המכושים אשר ליווה את היוצאים לקרב ניתן לשמוע בקולות הרקע המושמעים בשיר 'קרב הראל' של בובי גיבסון ובתרגום של חיים חפר:

בום בו, בו בום, בום, בום מחשיך כל היקום ההר אפל הרחוב שחור העיר גוועת במצור אין לחם אין, אין כלום. בום בו, בו בום, בום, בום...

האנדרטה והספר לזכרו

את אנדרטת הזיכרון לחללי חטיבת הראל בבית הקברות בקרית ענבים, המשקיפה על קברו של ג'ימי, בנה אביו הצייר מנחם שמי שבעצמו לחם בשתי מלחמות העולם. מנחם עלה ארצה בגיל צעיר ולמד בבצלאל. ההחלטה על הקמת האנדרטה התקבלה ב-1950 והמימון הגיע מהורי החללים ומהקיבוצים בהם גדלו. במקביל שקדו מנחם ורבקה על גלעד נוסף לבנם - הספר 'חברים מספרים על ג'ימי'. במשך שנה עבד מנחם שמי על האנדרטה וכשסיים את בנייתה והניח את הכלים, נפטר. הוא אפילו לא זכה לראות את הספר יוצא מבית הדפוס. מנחם ורבקה נקברו גם הם בקרית ענבים, לא הרחק מבנם ג'ימי, והם ההורים היחידים לחלל החטיבה הקבורים שם.

הגדוד החמישי עליו פיקד ג'ימי היה בתחילה מורכב מאנשי מילואים של הפלמ"ח שהיו חיילים צעירים שהשתחררו והלכו ללמוד או לעבוד. בהמשך הצטרפו אליהם הכשרות נוער מהקיבוצים וחיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) שזה עתה ירדו מהאנייה. העברית לא הייתה שגורה בפיהם של האחרונים. הם לא ידעו כיצד לירות וקבלת הפנים שזכו לה הייתה בשדה הקרב. יחד עם זאת היו בסיטואציה זו גם רגעים משעשעים: מספרים שלפני היציאה לקרב פנה אליהם המפקד זיוי צפרירי בן קיבוץ גבעת השלושה, הצביע על הכפר ואמר ביידיש רצוצה: "דאס צובא - מ'נעמט" (זו צובא - לוקחים). החיילים הסתערו על הכפר ובפיהם הצעקה "זא רודזינו זא סטלינא, זא בן-גוריונא" שפירושה ברוסית: בעד המולדת, בעד סטלין, בעד בן-גוריון". מאוחר יותר סיפר מפקד בלגיון הירדני שבעת התקפת הגדוד החמישי נשמעו בשטח צעקות בשפה הרוסית, והדבר גרם אצלם לחרדה מפני "החטיבה הרוסית שבאה לעזרת היהודים."

הספר 'חברים מספרים על ג'ימי' מביא את סיפורי הלוחמים שפעלו לצדו ושירים אותם כתב מגיל 11 ועד שנפל. הספר נחשב לספר ההנצחה הראשון שהוצא במדינת ישראל וחלקים ממנו נקראים בערבי זיכרון. העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל אף הגדירו כ"ספר שעיצב דור". בשנת 1968 הומחז הספר ועלה על במת תיאטרון הבימה בשנת 1970. את המוסיקה למחזה הלחין יוחנן זראי וחנה רובינא השתתפה בו.

אובדנו של ג'ימי לא היה הצער האחרון במשפחת שמי. לאחר פטירת ההורים נפטרה אחותו נעמי ואחיו זאב נהרג בתאונת דרכים. בנה של נעמי, אבנר, נהרג במלחמת יום הכיפורים, כ- 3 חודשים לאחר נישואיו.