מאחורי
הסיפורים.

הערצה, קנאה וגאווה הם שלושת המרכיבים שמניעים אותי לשוב אל המקלדת, שבוע אחר שבוע, כך לאורך שנים, כדי לספר את סיפורה של דמות מהעבר.

הכתיבה שלי נובעת מתוך הערצה וקנאה ביכולתם של אנשים לקבל החלטות גורליות, להתעלות על כל קושי ולרשום הישגים כבירים, דווקא כשהקרקע בוערת תחת רגליהם. הגאווה מגיעה אחר כך, כהד חוזר, מהערכת הקוראים כשהסיפור זוכה סוף סוף להישמע.

גיבורי הכתיבה שלי אינם בהכרח אלו הניצבים בשורה הראשונה של ספרי ההיסטוריה. הם אנשים לא רגילים שסירבו להיכנע לנסיבות, נטלו סיכונים אדירים, לעיתים עד כדי סיכון חייהם, נצמדו למטרתם, נאבקו למענה וכנגד כל הסיכויים ניצחו. עם רובם הייתי שמח לשבת לילה שלם בבר אפלולי, לפתוח בקבוק יין טוב ולהקשיב להם מספרים את סיפורם בעצמם.

אינני אלא שליח של רגע קטן על פני ציר זמן אינסופי. באתי להגיש לכם את סיפורי אותן דמויות כדי להעשיר את עולמכם בפרק היסטורי מרתק ולגעת בלבכם. אם הצלחתי לרגש אתכם או לעורר בכם מחשבה, מילה קטנה מכם בתגובות תהיה עבורי הגמול היפה מכולם.

האתגר האמיתי נחלק לשלושה:

הראשון היה המינון. על כל אחת מהדמויות אפשר היה לכתוב ספר שלם, אך הגבלתי את עצמי למסגרת של עמוד אחד עד ארבעה. החוק הזה הופר לעיתים כשעושר קורותיה של הדמות סירב להידחס, ונאלצתי לחלק את היריעה לכמה פרקים כמו בסיפוריהם של רחל המשוררת, אמנון שמוש, ברנר, מניה שוחט ואחרים, שגם את תולדותיהם נאלצתי לתמצת ביד רועדת.

האתגר השני היה מבנה הסיפור. איך אני יכול ללכוד את לב הקורא כבר במשפט הראשון? האם לפתוח בירייה "ב-11 במרץ 1884 נשמעה ירייה בודדת במלון בלומנדאל הקטן שברוטרדם" (כמו בסיפורו של משה וילהלם שפירא), או במיתוס הרואי – "לאונידס מלך ספרטה ידע כי את מותו ימצא בקרב של קיץ שנת 480 לפנה"ס" (כמו בסיפורו של טוראי יעקב אוחיון)? אחרי הפתיחה שנועדה להצית את הניצוץ, שזרתי תמיד את גולת הכותרת של פועלם, ומשם צללתי אל תחנות חייהם.

אבל המכשול הגדול מכולם היה שפת הכתיבה, הפיסוק, התחביר ושגיאות הכתיב, תחום שבו לא הצטיינתי במיוחד. ללא קבוצת האנשים המופלאה שנרתמה לעזרתי במסירות לאורך הדרך, ספק אם הייתי מעז לפרסם ולו שורה אחת.

תודה מיוחדת למושיק פורת מקבוצת טללים, הקבוצה שבה התחלתי את דרכי כמדריך וכמנהל, על הפקת הכרך הראשון ועל בניית הפורמט של כל פרק ופרק.

תודה מיוחדת שלוחה לאנשים היקרים שהאירו את עיניי בדמויות חדשות שלא הכרתי: לחברי שמוליק כספי שגילה לי את ד"ר חיים הרמן קלנבאך, לידידתי דרורה בקמן על סיפורה המטלטל של רבקה גרבובסקי, ולחברי יורם ברק, שפתח בפניי דלתות לעולמן של דמויות רבות, ובראשן חמותו, הסופרת תמר לזר-בורשטיין.

ואחרונים חביבים אתם, הקוראים, המגיבים, המבקרים, ובעיקר בני המשפחה של גיבורי הסיפורים שפונים אליי, פותחים את מגירות הלב ומשתפים בתמונות, ספרים וזיכרונות. תודה לבתו של ד"ר גינטר פרידלנדר על הספר שהעניקה לי, ותודה למשפחת יופה על אוצר של יומנים היסטוריים הממתין בסבלנות לשעת הפרישה שלי, שבה אוכל להקדיש להם את היריעה הראויה. בזכותכם הסיפורים הללו ממשיכים לחיות.

האיורים באתר נוצרו בעזרת AI, בהשראת חומרי הארכיון וסיפורי החיים.