אוטה וליש

המבצע הסודי של הבולים

"הייתה חרדת סוד בעבודה הזאת בחדר הצריף. הילוך האנשים, לחשם מפה לאוזן, תקתוק עמום של מכונות, המקום המיוחד המרוחק במקצת מהעיר, הגבירו את רושם הסודיות הזאת שאיש לא ניסה להפרה, לא בצעידה מאוששת, לא בהרמת קול ולא בתנועת גוף מיותרת. האור הקלוש שהסתנן בקושי בעד החלון היחיד של החדר, ששמשותיו לא נוקו זה כבר, אף הוא הטיל עמעמת של קושרים פנימה. אכן, משהו התרחש כאן, משהו חשוב ומיוחד במינו". כך תיאר העיתונאי פ. עזאי (פנחס לנדר) בעיתון 'הארץ' ב-14 במאי 1948 את המתח העצום ואת גודל המשימה של האנשים שעסקו במלאכה סודית וחשובה. כמה שעות אחר-כך הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה.

אותה עבודה סודית וחשובה הייתה הדפסת סדרת הבולים הראשונה של מדינת ישראל. מי שלא קרא את העיתון באותו בוקר היה דווקא אוֹטֶה וָלִישׁ - האחראי לעיצוב הבולים. באותו כבר בוקר חיכתה לו המשימה הבאה. עזאי במאמרו ניסה להעביר לקוראיו את ההתרגשות שאחזה בו: "רגש משונה עברני בשמעי ובראותי כאחד את הבול הזה... הרגשתי שלבי מחיש את פעימתו בקרבו ואולי הוצת מבטי באורח מוזר, אולי של חמדה, אולי של גילוי סוד עתיק, כי אדם אחד שישב לשולחן שעליו נחו גיליונות רבים החל מסתכל בי". את מיקום בית הדפוס הסודי תיאר כך: "באחת הנקודות, לא רחוק מתל אביב, הכונסת בין צלי עציה העבותים בתי עיר ובתי כפר נאים ומאצילה עליהם משהו משלוות הכפר ומנוי נופו של השרון". אבל היו שידעו כי מדובר במושבה הגרמנית 'שרונה' ובית הדפוס עצמו היה ביתו של גוטהילף וגנר, ראש המושבה, ששני בניו גדלו בארץ ישראל והתגייסו לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. שנתיים לפני הדפסת הבולים התנקשו בחייו אנשי תנועת המרי בתל אביב ובביתו נמצאו פורטרטים של היטלר שעיטרו את קירות הבית, פנקס החבר במפלגה הנאצית, ברכה אישית מהיטלר להולדת בנו וצלב קרס גדול על קיר הסלון.

הזמן דחק ושעה לאחר שהונפקה סדרת הבולים הראשונה הציג דוד רמז, מי ששעות אחר-כך מונה לשר התחבורה והדואר של המדינה העברית, את אותה סדרה והכריז על הקמתו של 'הדואר העברי'.

תשעה בולים עיצב אוטה בתנאי מחתרת ובסודיות גמורה. הסקיצות הראשונות הוגשו בתחילת אפריל וכללו שלושה בולים. הבולים בעיצובם הסופי היו מוכנים חודש אחר כך ונכתב עליהם 'דאר עברי'. השם 'ישראל' לא נכתב משום שעד לרגע ההכרזה בשעה 14:30 עדיין לא ידעו מה יהיה שמה של המדינה שתקום (בין השמות שהוצעו היו 'ציון', 'עבר', 'כנען', 'מדינת היהודים', 'יהודה' ועוד).

בשנות השבעים התחיל אוטה וליש לכתוב את זיכרונותיו: "לעמנו לא היו בתקופת עצמאותו בעבר סמלים ממלכתיים חזותיים. העצמאות באה לידי ביטוי על ידי המטבעות אשר הוטבעו בזמן הזה. בחרתי אפוא את הסמלים אשר הופיעו על מטבעות יהודיים לפני כאלפיים שנה. אני משוכנע שביום הופעת הבולים נהיה במצב מלחמה עם ארצות ערב השכנות. מסיבה זו בחרתי לבולינו מטבעות מתקופת מלחמת היהודים ומרד בר כוכבא". היתה זו הפעם הראשונה בה הופיע מטבע על בול. בסך הכול עיצב אוטה וליש כ-100 בולים עבור השירות הבולאי.

ההכנות ליום ההכרזה

יומיים לפני ההכרזה ערך דוד בן־גוריון הצבעה על שמה של המדינה והשם שנתקבל נשמר בסוד. ביום ההכרזה, לאחר נקישת הפטיש ושירת 'התקווה', נשא דוד בן-גוריון את נאומו ההיסטורי: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל, אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם", והכריז: "לפיכך נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מחיאות כפיים סוערות נשמעו כשנחשף שמה של המדינה 'ישראל'. שנה לאחר מכן הונפקה אותה סדרת בולים ראשונה אך הפעם הודפסה עליהם המילה 'ישראל' במקום 'דאר עברי'.

ב-13 במאי בשעה שבע בבוקר, לאחר שנסתיימה העבודה על הבולים, חזר אוטה וליש לביתו כדי לנוח. בשעה 11:00 חזר למשרדו ומצא על שולחנו פתק: "בוא מיד אל שרף בסוכנות" (שרף היה המזכיר הזמני של 'מנהלת העם'). כפי שסיפר אוטה לנתן דונביץ' ('הארץ') הפגישה ארכה דקות ספורות בלבד: "הוא אמר לי כי למחרת יתקיים טקס הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב ועלי לעשות את כל הסידורים הטכניים הדרושים לביצועו". כלומר לעצב את האולם שבו תוכרז המדינה. ועוד הוסיף: "הוא הזהיר אותי שהדבר הוא בבחינת סוד גדול ואסר עלי לגלות זאת לאחרים". בשלב ראשון תכנן אוטה וליש את עיצוב התפאורה למאורע ההיסטורי: במה ייצוגית שמעליה דיוקנו של בנימין זאב הרצל, ושני דגלים תלויים על וילונות קפלים, כפי שנתלו בקונגרס הציוני ה־21 בז'נבה, עיצוב שהתכתב באופן מדויק עם העבר הציוני. לאחר העיצוב ניגש למלאכה כשהוא מלווה בנגר ישראל דיאמנט ובצבע הדקוראטור שלמה שיוביץ. בחגיגות העשור למדינה נקראו השלושה לשחזר את אותו עיצוב באותו אולם: "נתקלתי בקשיים מסוימים", סיפר אוטה וליש, שהיה בינתיים ליו"ר איגוד הפרסום הישראלי, "על הקירות, למשל, היו תלויות תמונות אחדות שלא התאימו לטקס של הכרזת המדינה, כגון פורטרטים של נשים ערומות. בכניסה למוזיאון ניצב טורסו של אישה ומיד החלטתי לכסותו ביריעת בד". על הבחירה בבד אפור סיפר "בחרתי באפור משום שלא רציתי שבטקס רציני כל כך יתבלטו צבעים רועשים. האפור גם התאים לתכלת וללבן של דגל ישראל". תמונה גדולה דיה של הרצל לא היה זמן למצוא, אז וליש הדביק אותה על רקע גדול יותר "ועם המסגרת נעשתה התמונה גדולה כפי שרצינו שתהיה". מחשש שמא תותקף תל אביב מן האוויר מיד עם הכרזת העצמאות, האפיל וליש את כל החלונות וב-11 בבוקר כבר היה האולם מוכן לקבל את הבאים.

בעודו מתאושש מלילה ארוך בהדפסת סדרת הבולים ובבוקר עמוס עבודה בהכנת האולם להכרזת העצמאות ותוך כדי מסע הקניות, השאלות והקשיים, נקרא שוב בדחיפות לשרף והפעם לעוד משימה חשובה - עיצוב והכנת מגילת העצמאות. אוטה רץ ל'בית המהנדס' כדי לבחון סוגי קלף שונים. העיצוב כבר היה מוכן אבל הטקסט עדיין לא הושלם ורק דקות ספורות לפני ההדפסה נסגר הנוסח הסופי של המגילה. נוסח זה הודפס במכונת כתיבה ולא נותר זמן להעתיקו לקלף, לכן הוצמד הנייר לקלף וצירי מועצת העם חתמו ישר על הקלף שאותו החזיק משה שרתוק. בתום הטקס שארך שלושים ושתיים דקות וכלל רק נאום אחד, לקח שלמה קדר את הקלף נושא החתימות עם הנוסח שהוצמד אליו והפקיד אותו בבנק 'אפק' ברחוב הרצל. כמה חודשים מאוחר יותר המליצה הרבנות על סופר סת"ם שיעביר את הנוסח לקלף. הניסיון לא עלה יפה, והעבודה הועברה לאוטה וליש, שיחד עם עוזרו רודי סידנר בחרו בגופן ספרדי נטוי, נאה ונוח לקריאה. ההדגשות נעשו באות גדולה בכל תחילת פסקה. העבודה ארכה מספר שבועות שבסופם נתפרו יחד שלושת חלקי הקלף. המגילה הוכנסה לקופסא ובסוף יולי של אותה שנה נוסף למגילה חותם המדינה והפתיל. המגילה הועברה למשמרת נצח בגנזך המדינה, שם היא שמורה בתנאים מבוקרים עד עצם היום הזה.

התמונה של דוד בן־גוריון מקריא את הכרזת העצמאות נכנסה לפנתאון הצילום הישראלי והיא חרוטה בזיכרונם של ישראלים רבים. תמונה זו, במרכזה ניצב בן־גוריון על הבמה כשמעליו תמונתו של הרצל ומשני צדיו פרושים דגלי ישראל לאורכם. רבים אינם יודעים כי הדגלים שהוצגו באירוע הם למעשה 'לא חוקיים'. בחוק הדגל שחוקק מספר חודשים לאחר מכן נקבע שבסיסי המשולשים של המגן דוד צריכים להיות 'מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל', כך שקודקודיו צריכים לפנות אל הפסים, מה שלא קרה בטקס ההיסטורי.

אוטה וליש הגיש כמה הצעות לעיצוב דגל ישראל. הצעה אחת היה דגל שחציו העליון לבן והתחתון כחול ועל הקו המחבר בן הצבעים מסודרים שבעה כוכבי מגן דוד בצבע צהוב להזכיר את ההצעה של הרצל. הצעה אחרת הייתה דגל שנראה בדיוק כפי שהוא כיום אך בהבדל אחד: מגן דוד בצבע צהוב, דמוי טלאי, לזכרם של קורבנות השואה. בתחילה בחרה הוועדה בעיצוב זה אבל בסופו של דבר אומץ הדגל הנוכחי - 'הדגל של ההסתדרות הציונית' - שהוצע לקונגרס הציוני הראשון ב-1897 על-ידי דוד וולפסון, בעיקר בשל הפופולריות הרבה שהוא כבר צבר בקרב הציבור היהודי.

הדרך אל תל אביב

אוטה וליש, נולד בשנת 1906 למשפחה יהודית שהתגוררה בעיר זנוימו בגבול אוסטריה מורביה (כיום צ'כיה). כבר בגיל צעיר בלט כישרונו והוא נשלח לחוג לציור. כשבגר מעט החל לעבוד כגרפיקאי בעיר פראג, שם קנה לו שם של בעל מקצוע מעולה, ולאחר השירות הצבאי פנה ללימודי אומנות באוניברסיטת ווינה. אוטה היה ציוני אך באותה תקופה ציונים עסקו בחקלאות ולכן זנח את לימודי האומנות והחל ללמוד חקלאות. בתחילת דרכו הוציא לאור עלונים ודברי דפוס של תנועת הנוער 'תכלת לבן' בצ'כיה ובגיל 23 נקרא על ידי הקרן הקיימת לבצע עבודות גרפיות תעמולתיות וארגוניות בברלין ובפראג.

אוטה הרגיש כי סוף סוף הוא שותף למאמץ הציוני למרות שאינו חקלאי. הוא נישא לאהובתו הלי ובשנת 1934, מעט לפני עליית היטלר לשלטון, עלה לבדו ארצה במסגרת העלייה החמישית. שנה לאחר מכן הצטרפה אליו אשתו והם עברו להתגורר בהרצליה, שם נולדו להם בן ובת שבהמשך כיכבו בפרסומות ובכרזות השונות (התינוק זהוב השיער בפרסומת משנת 1945 לקורנפלור של תנובה הוא בנו ערי).

אוטה וליש גילה כי יש בארץ ביקוש רב לניסיון וכישרון בפרסום וגרפיקה ובשנת 1934 פתח סוכנות פרסום בתל אביב. שנתיים אחר-כך הקים בנחלת בנימין סטודיו לגרפיקה. "אבא היה עובד כל הזמן", סיפר בנו ערי. "הוא היה הולך לאנשים ומראה להם סקיצות, חוזר הביתה ועובד ואז בבוקר מראה להם את הסקיצות שיצר בערב הקודם". עוד סיפר כי העבודה הפורייה בעיצוב החזון הציוני השפיעה על הנעשה בבית: "באותם ימים זה היה מוזר שאנשים הביאו את העבודה הביתה; לא היה נהוג לעבוד אחרי שיצאת מהמשרד... אבל אבא שירת את האידיאולוגיה הציונית. הוא הרגיש שאם הוא לא יעשה את זה אז אף אחד לא יעשה, ושכל אחד צריך לתרום להקמת המדינה. עיצוב היה החלק שלו, ולכן הוא השקיע בו כמה שהיה יכול - מעבר לשעות העבודה. הייתה בו תחושה של שליחות."

שטרות ומעות נייר

שנה לפני קום המדינה כבר ניכר גודל האסון שהותירה השואה בעם היהודי. באותה תקופה יצאו 'קרן היסוד' ו'הקרן הקיימת לישראל' למבצע גיוס כספים ענק. לשם כך החליטו ראשי הקרנות להוציא חוברת מהודרת שתציג את הישגי היישוב היהודי בתמיכתן, בעשורים שקדמו לקום המדינה. הסטודיו שנבחר למשימה החשובה היה 'וליש - מכנר'. החוברת המעוצבת שעיצב אוטה וליש מילאה את תפקידה וסכום כסף לא מבוטל גויס עבור המדינה שבדרך.

סוגיות העלייה, הביטחון, והכלכלה הטרידו מאד את ראשי המדינה שבדרך. היה ברור כי המדינה שתקום תזדקק לשטרות ומטבעות שחשיבותם לא רק למסחר אלא שהם מהווים את אחד מסמלי הריבונות המובהקים. במדינה שעדיין לא הוקמה, לא נמצאו אנשים עם ניסיון בתחום הפקת והדפסת שטרות, ולכן הפקידו ראשי הישוב את המשימה בידי 'בנק אנגלו-פלשתינה', שפעל בארץ משנת 1901. בנק זה, לפי חזונו של בנימין זאב הרצל, היה הזרוע הפיננסית של התנועה הציונית. הזמן הקצר אילץ את ראשי הישוב לפעול במתכונת חירום ומשימת הפקת השטרות התנהלה כמו מבצע צבאי סודי. קצרה היריעה מלספר את השתלשלות אותה משימה על כן נספר רק כי שטרות אלו הודפסו על צד אחד בלבד. כל השטרות הללו לא היו בשימוש והושמדו, למעט מספר מועט של שטרות שכיום נמצאים במוזיאונים ואצל אספנים בודדים וערכם גבוה.

במקביל לשטרות אלו הונפקו עוד שני שטרות שכונו 'מעות נייר' שהיוו תחליף למטבעות. באותה תקופה ערך המתכת היה גבוה, מה שהביא למצב שיצור מטבע של 50 מיל עלה יותר מ-50 מיל. מעבר לכך יועדה המתכת לטובת ייצור נשק ותחמושת. כך החליט שר האוצר הראשון אליעזר קפלן להדפיס 'מעות נייר' שישמשו את הציבור כתחליף למטבעות. את המעות עיצב אוטה וליש והן הודפסו בדפוס 'לוין אפשטיין' בתל אביב והונפקו באוקטובר 1948. העיצוב של השטרות נראה כמו שטיח ולכן גם כונו 'שטיחים'. השטיחים היו בשני ערכים: 50 מיל ו-100 מיל ועליהם איור של רצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק בבית אלפא. מעות אלה היו בשימוש עד 1952 ושימשו מטבע רשמי. הם בוטלו בשנת 1980 והמטבע הרשמי היה השקל.

החותם הגרפי של ישראל

מעבר לעיצוב הבולים, מגילת העצמאות והשטרות, אוטה וליש עיצב גם את הלוק של החברות הגדולות דוגמת קק"ל, קרן היסוד, הקונגרסים הציונים, תנובה, אסם, צים ועוד. הוא עיצב את גלויות ה'שנה טובה' (מה שבפי רבים נקראו שנות טובות), את סמל המשטרה ואת המדליה הממלכתית הראשונה של מדינת ישראל, מדליית העשור לחירות ישראל. הוא עיצב כרזות ומודעות לעיתונים ועסק בארגון תערוכות רשמיות וממלכתיות. הוא היה הכול באדם אחד: היזם, ההוגה, הצייר, המפיק, המבצע, והמביא לדפוס, כל זאת טרום עידן המחשב - הכול בעבודה ידנית.

אוטה וליש הותיר טביעת אצבע גרפית בהיסטוריה הישראלית. הוא זכה להיות שותף ברגעיה הגדולים של המדינה, כל זאת בכישרון רב, חדוות יצירה, חריצות ואהבה.

בתערוכה 'פני עם וארץ' שהוצגה במאי 2015 במוזיאון תל אביב הוצגו מבחר מהכרזות שבאוסף המוזיאון ופריטים מאוסף בנו ערי וליש. האוצרת עמנואל קלו הטיבה להגדירו: "תרומתו של וליש לניסוח התרבות החזותית שהתהוותה בישראל היא אחד הסיפורים המרתקים של התקופה שלא נחשף דיו עד עתה ויש לקוות שיזכה למקום הראוי לו בפנתיאון התרבות של ישראל."

את ספר זיכרונותיו לא הספיק לסיים ובשנת 1977, למחרת יום העצמאות ה-29 של מדינת ישראל, נפטר אוטה וליש בגיל 71. בפברואר 2023 נחנך בהרצליה 'משעול אוטה וליש', תוך אזכור פועלו כמעצב סמל העיר הרצליה והבולים הראשונים של מדינת ישראל.