אליס כדורי

אליס כדורי והמסלול להצלחה

אליס כדורי נולד בבגדאד בשנת 1865. בגיל 15 עבר לשנחאי ועבד אצל קרובו בחברת 'דוד ששון ובניו'. תוך זמן קצר צבר הון עצום ויחד עם אחיו אלעזר פתח עסקים בשנחאי ובהונג קונג. בין היתר עסקו בבנקאות, מטעי גומי ורשת מלונות הונג קונג. אליס ואלעזר תרמו לא מעט לקהילה המקומית ובנו שני בתי ספר. בבעלות משפחת כדורי גם רשת המלונות 'פנינסולה' וחברת 'CLP אחזקות בע"מ' אשר הוקמה בשנת 1890 ומספקת חשמל ל-75% של העיר העצומה והמתקדמת הונג קונג וכיום מוערך הונה ביותר מ-4 מיליארד דולר.

ב-1917 קיבל אליס תואר אבירות בריטי מידי המלך ג'ורג' החמישי. חמש שנים אחר כך, בגיל 57, נפטר אליס ערירי בהונג קונג. כאן מתחיל הסיפור המוזר של שני בתי ספר חקלאיים בארץ ישראל בעלי שם זהה, האחד בטול כרם והשני, המפורסם ביניהם, למרגלות התבור.

שורשי המשפחה בבגדאד ובהודו

סיפורה של משפחת כדורי מתחיל בבגדאד. במשך 800 שנים המשפחה החזקה בעיר הייתה דווקא משפחת ששון שאחד מבניה (יחזקאל) מונה בשנת 1920 לשר האוצר הראשון של עיראק. ב-1829 חטפו התורכים את דוד אשר הוכשר לנהל את כל האימפריה המשפחתית. לאחר שדוד שוחרר תמורת כופר גבוה עשתה המשפחה הערכת סיכונים שבעקבותיה עברה, יחד עם משפחות אצולה נוספות, למומבאי בהודו. בין המשפחות שעזבו את בגדאד היתה גם משפחת כדורי שבינה לבין משפחת ששון היתה קרבת דם. העסקים בהודו התרחבו והרווח גדל. שתי המשפחות סחרו בכותנה, צמר, זהב וכסף וגז, אך את הרווחים הגדולים הם עשו מהמסחר באופיום. באותה עת 30% מהמסחר הכולל של מומבאי היה קשור באופיום. אחד מכל עשרה סינים היה מכור לאופיום, ומשפחות כדורי וששון החזיקו בשנת 1870 ב-70% מנתח שוק זה. אם בשלב זה עולה תמונה של עולם תחתון, סוחרי סמים וארגוני פשע בדרכם המוכרת לנו כיום הרי שאז לא כך היו פני הדברים. באותם ימים היה האופיום חוקי וכל המסחר בסם היה לגיטימי. התנגדותם של הסינים שהבינו את גודל הנזק שבאופיום הביאה למלחמה בין סין לבריטניה. סין הובסה ונאלצה לחתום על הסכם משפיל וקשה. היא התחייבה לפצות את בריטניה ולמסור לה את האי הונג קונג לתקופה של כ-100 שנים.

משפחת ששון הייתה הראשונה שעברה ממומבאי לשנחאי. הם הקימו קהילה יהודית שלא היתה קיימת עד הגעתם. דוד ששון הקים עבור הקהילה היהודית בית ספר, בית כנסת, מרפאה, קצביה ואף הביא שוחטים יהודים ובכלל זאת דאג להעסיק יהודים - עד שהכינוי ליהודים בסין היה 'ששונים'. כך היה כשהגיע אליס כדורי לסין שהפך מעובד אצל 'הששונים' ליריב העסקי הגדול ביותר שלהם. את האימפריה שלו הקים מהלוואה של 500 דולר שנתן לו אחיו הבכור ובעזרת הלוואה זו הקים חברת סחר במניות בשם E.S Kelly. בגיל 32 חווה את הקפיצה העסקית המשמעותית כשהתחתן עם לאורה, בת למשפחה יהודית מבוססת מבריטניה. נישואים אלה העניקו לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה של לונדון. משפחת כדורי האמינה בחינוך וביכולת החינוך לפתח את החברה בעתיד, לכן הקימו בשנחאי בית ספר יהודי מתקדם מסוגו שהיה בעל מבנה מודרני ומעבדה משוכללת.

שנחאי, החינוך וההשפעה

מעטים הם בתי הספר שקנו להם אחיזה בתרבות ובזיכרון הישראלי. המובילים ללא ספק הם 'מקווה ישראל', 'הריאלי' בחיפה, 'הגימנסיה' בתל אביב וכמובן בית הספר החקלאי 'כדורי' שצימח את הצבר המיתולוגי ובין תלמידיו היו חיים גורי, יגאל אלון, יצחק רבין ורבים מבני דור הפלמ"ח. "כדורי היה יותר מאשר מוסד לימודי חינוכי גרידא אלא שימש כמסגרת חיים מחנכת ומחשלת אשר עיצבה את אופיים ורוחם של התלמידים... לימים, רבים מתלמידים אלה הרכיבו את שדרת הפיקוד של צה"ל בראשית דרכו, כאשר גינוניהם, לבושם, חיתוך הדיבור ותפיסת ה'דוגרי' שלהם סיפקה את מאגר האסוציאציות והדימויים מהם נרקם האידיאל של 'דור תש"ח'." כתב יגאל אלון בזיכרונותיו.

בין הידועים במשפחות כדורי וששון ניתן למצוא את חבר הפרלמנט, הברון אלברט (עבדאללה) דוד ששון, המשורר זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) המוכר בבריטניה בזכות השירים שחיבר בחפירות מלחמת העולם הראשונה, ההיסטוריון וחוקר הלאומיות אלי כדורי (Elie Kedourie), והעיתונאית רחל ששון בר (Rachel Sassoon Beer‏) שהייתה האישה הראשונה בבריטניה ששימשה כעורכת עיתון ארצי כשנתמנתה לעורכת הראשית של 'האובזרבר' וה'סאנדיי טיימס' שהשפיעו על שנחאי הונג קונג ולונדון.

"הששונים והכדורים עזרו לפתוח את סין לעולם ואת העולם לסין" כתב פרופ' ג'ונתן קאופמן בספרו 'The Last Kings of Shanghai' (מלכי שנחאי האחרונים) שעוסק בסיפורן של שתי המשפחות. "בשנות ה–20 וה–30 של המאה הקודמת, סינים עשירים ובני מעמד הביניים נהרו לשנחאי. הם נמשכו להזדמנויות הכלכליות ולחיים שלא היו כמותם בשום מקום אחר בסין: חנויות כל־בו זוהרות, מלונות, מועדוני לילה, בתי קזינו. העיר שהששונים והכדורים עזרו לעצב היוותה מקור השראה לדור שלם של אנשי עסקים סינים שהפכו לקפיטליסטים וליזמים מצליחים. הם עזרו ליצור תרבות יזמית מצליחה". עוד כתב: "אין ספק שבלעדיהן הונג קונג ועוד ערים ובירות באסיה לא היו כיום בין הכלכלות המובילות בעולם". שתי המשפחות כונו בשם 'הרוטשילדים של המזרח'.

במלחמת העולם השנייה הגיעו לשנחאי אוניות מגרמניה ועל סיפוניהן מאות פליטים. אלי כדורי פנה ליריבו העסקי ויקטור ששון וכתב לו: "ויקטור, מתחוללת מלחמה... תפסיק להיות פלייבוי. אתה תוביל ואנחנו נתייצב מאחוריך". ויקטור ששון הבין את גודל השעה והתגייס למשימה. הוא ניצל את קשריו בתעשיית הקולנוע, ויצר קשר עם צ'רלי צ'פלין, אז גדול השחקנים של תעשיית הקולנוע האמריקאית, ורתם אותו לערב התרמה לטובת הפליטים בשנחאי. צ'פלין נעתר מיד ואף הגדיל לעשות ותרם למטרה זו חלק מהכנסותיו מסרטו 'הדיקטטור הגדול'. ההתגייסות נמשכה מעבר לתרומות. כשהיפנים פלשו לסין ב–1937, המשפחות איחדו כוחות. באותה עת היו בעיר כ-18 אלף פליטים מגרמניה והנאצים פנו ליפנים ודרשו מהם לחסל את כל היהודים. "ביחד הששונים והכדורים עשו משהו שיהודי אירופה, פלשתינה ואפילו ארה"ב לא הצליחו לעשות: הם הגנו על כל פליט יהודי שדרך בעיר, כולל אלפי ילדים." כתב קאופמן בספרו.

הצוואה ובתי הספר בארץ ישראל

גורלן של המשפחות לא היה זהה. בעוד שמשפחת ששון איבדה את רוב הונה במהפכה הקומוניסטית, משפחת כדורי שמרה על מעמדה והילכה בין הטיפות. כיום היא נחשבת למשפחה המערבית העשירה ביותר בהונג קונג.

במשך שתים עשרה שנים התנהל בין בני המשפחה ויכוח לוהט בנוגע לגורלם של 140 אלף לירות שטרלינג (הון עתק בזמנו) שהותיר אליס כדורי וציווה אותם בעזבונו להקמת בתי ספר – האם הייתה כוונתו לבית ספר עבור יהודים בלבד או לכל תושביה של ארץ ישראל ללא הבדל דתי. האם הבריטים שלקחו את הכסף ובנו בית ספר בטול כרם על שם כדורי עיוותו את כוונתו של כדורי או שמא מילאו את רצונו? כדי לקבל תשובה לשאלה זו יש לקרוא את הקטע בצוואה המתייחס לנקודה זו וכך נכתב: "יש לחלק את העזבון לשלושה חלקים ולשלם או להעביר חלק אחד כזה לממשלה הבריטית, כדי שתבנה בית ספר או בתי ספר שייקראו על שמי בארץ ישראל או בארם נהריים (מסופוטמיה), כפי שהממשלה הבריטית תמצא לנכון". בידיעה שפורסמה בעיתון לאחר מותו הושמט השם 'ארם נהריים', וראשי היישוב בירושלים, כשקראו את הידיעה, מיהרו לשגר מכתב להנהלה הציונית בלונדון וביקשו שיטפלו בעניין מחשש שהכסף כולו יימסר לממשלה הארץ ישראלית. כך החלו המגעים עם סר אלי כדורי (בעצמו פעיל ציוני ונשיא 'קרן היסוד' בשנחאי) שמונה כנאמן הצוואה של אחיו אליס. עוד קודם למגעים אלו כבר נפגש אלי עם ד"ר חיים וייצמן ברומא ודן עמו בנושא זה.

בתחילה דן אלי כדורי עם הרברט סמואל שהיה הנציב העליון הבריטי והכסף הועבר לבריטים. ויצמן ביקש מהנציב להיפגש גם עם מנחם אוסישקין, דאז יו"ר ההנהלה הציונית בארץ ישראל, שזה יעלה בפניו הצעות מה לעשות עם הכסף. אוסישקין פרש בפני הרברט סמואל תוכנית ל-21 בתי ספר במקומות שונים בארץ שנזקקו באופן דחוף למבנה ושעד אז חלקם התנהל בתוך צריפים וחלקם באוהלים, כדוגמת נהלל, עין חרוד וכפר יחזקאל.

הרברט סמואל הקים ועדה שכללה שלושה נציגי הממשלה: מנהל מחלקת החינוך, ב. באומן ושני יהודים - היועץ המשפטי לממשלה, נורמן בנטוויץ׳, והמפקח על בתי הספר העבריים, שלמה גינצברג (גינוסר, בנו של אחד העם). לאחר מספר דיונים סוכם כי מירב הסכום יושקע בהקמת מבנים עבור הגימנסיה בירושלים, בית הספר 'תחכמוני' ביפו ובית הספר העברי המעורב בטבריה. אוסישקין פנה אל הנהלת 'קרן היסוד' בלונדון עם התכנית המפורשת וביקש ממנה לחתום על החוזה עם הממשלה הבריטית ואף דחק בהם למהר לפני שיופיעו תביעות אחרות לכסף - חשש שהתברר כמוצדק. להרברט סמואל הגיע מכתב מסר ג׳ון שקבורו ממשרד המושבות שהדגיש כי העיזבון הושאר לממשלת הוד מלכותו ועל כן אין לעשות בו כל שימוש בטרם יתקבל אישור מפורש ממשרד המושבות. בהמשך דאג היועץ המשפטי של משרד המושבות לציין כי העיזבון איננו לממשלת ארץ ישראל אלא לממשלת הוד מלכותו, וממשלת ארץ ישראל אין לה בעניין זה כל מעמד משפטי.

כשהתפוררה התכנית לנתב את הכסף רק לבתי ספר יהודים העלה הרברט סמואל רעיון להקדיש את הכסף לבית ספר משותף לערבים ויהודים, אבל הזמן חלף והחלטה לא התקבלה. בינתיים הוחלף הנציב הבריטי בארץ ישראל ובמקומו של הרברט סמואל התמנה הרברט פלומר שהחליט להקים שני בתי ספר חקלאיים נפרדים, האחד לתלמידים ערבים באזור טול כרם והאחר לתלמידים יהודים למרגלות הר תבור.

בית הספר הראשון שהוקם היה 'כדורי' בטול כרם בשנת 1930 ושלוש שנים לאחר מכן הוקם בית הספר 'כדורי' למרגלות התבור. המיקום הגיאוגרפי של בית הספר הערבי היה על קרקע פורייה שהניבה פירות רבים (מכאן שמה של העיר טול כרם (בעברית 'הכרם הארוך'). שני בתי הספר הללו הכשירו את תלמידיהם להפוך לחקלאים מודרניים. מבחינה זו בית הספר בטול כרם לא נפל בחשיבותו מזה היהודי. שניהם הצמיחו אליטה מקומית של מומחי חקלאות שחזרו כל אחד ליישובו והנהיגו את קהילותיהם לעבר קידמה חקלאית וכלכלית.