אליס מיי קרי

לאליס מיי קרי לא היתה משפחה עשירה או מיוחסת ולא היה לה תפקיד דתי חשוב. לאליס מיי קרי היה חלום והיתה לה נחישות. בצעד קטנטן היא הצליחה להניע את חלומם של רבים - שלום ואחווה בין העמים ובין הדתות, חלום אותו רצתה לממש בארץ המקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

אליס מיי קרי נולדה בנובמבר 1879 בסנט פיטר פורט, שהיתה עיר הבירה ועיר הנמל הגדולה באי גרנזי (Guernsey) שבמרכז תעלת למאנש, סמוך לחופי צרפת.

אליס מיי ביקרה לראשונה בארץ ישראל כשהייתה בת 44. היא עבדה כמתנדבת בבית הספר התיכון 'וורבורטון' שהשתייך למיסיון האנגליקני, שם שימשה כאם הבית וכמורה לאנגלית לכיתות הנמוכות. כעבור שנה הודיעו לה מנהלי בית הספר כי אין יותר צורך בשירותיה שכן המוסד עתיד לגדול והם מחפשים אם בית עם ניסיון של אחות כדי שתוכל לדאוג לבריאות התלמידים.

הקמת הר הביקור

אליס מיי קרי עזבה את בית הספר ובשנת 1923 עברה לעין כרם שהיה אז כפר ליד ירושלים. היא גילתה כי בעין כרם מתקיימת פעילות נוצרית כבר שנים רבות. בתחילה הוקמה כנסיית 'יוחנן בהרים' של המסדר הפרנציסקני שנבנתה עוד בשנת 1674. אחריה הוקמו מנזר וכנסייה של מסדר 'האחיות ציון' שנוסד בידי היהודי המומר אלפונס רטיסבון, שהחל לפעול ב-1860. עשור אחר-כך הוקם מצפה כוכבים וכפר לצליינים רוסים שבנה אנטונין קפוסטין. אחרי עשור נוסף הוקמו גם מנזר ובית יתומים על ידי המסדר הצרפתי 'האבות הלבנים' ואחריו ייסדו היוונים במרכז הכפר את כנסיית יוחנן המטביל. נזירות המסדר 'אחיות רוזרי' הקימו את בית היתומות וכמה שנים אחר כך הקימו 'האחיות הפרנציסקניות' בית ספר לבנות.

הפעילות הדתית הענפה בכפר נבעה מהיותו קדוש בנצרות. על פי המסורת הנוצרית זהו מקום היוולדו של יוחנן המטביל, בנם של אלישבע וזכריה שהיה ממשפחת כוהנים אשר שרתו בבית המקדש. יוחנן הטביל את ישו והכריז עליו כבן האלוהים. אלישבע, אמו של יוחנן היתה בת משפחתה של מרים, אמו של ישו. לאחר שנודע למרים שאלישבע הרתה לאחר שנים של עקרות, היא הגיעה לבקר אותה (מכאן השם 'הר הביקור'), וכשחזרה מרים לביתה נודע לה כי היא עצמה בהריון.

לאחר עשור החל להירקם במוחה של אליס מיי רעיון להקים מתחם ובו היכל תפילה (Shrine) למאמיני שלוש הדתות - היהדות, הנצרות והאסלאם. את הצעד הראשון למימוש הרעיון עשתה בשנת 1933 כשפנתה לקרן למימון חגיגות המאה להקמת כנסיית ישו האנגליקנית בירושלים. אליס מיי הציעה להם להקים בירושלים קולג' ובית תפילה אך נענתה בשלילה בטענה שלקרן כבר פניות רבות. היא סירבה להתייאש ונסעה ללונדון כדי לגייס את בכירי הכנסייה האנגליקנית למימוש חזונה. אחד מהם היה הארכיבישוף אנסטזי (Anastasy) שהביע נכונות לקדש את הקרקע ובכך ליצור עניין אצל תורמים אחרים שירצו להשקיע בקרקע המקודשת. היא נפגשה גם עם הבישוף האנגליקני בירושלים, ד"ר ג'ורג' פרנסיס גרהם בראון, וביקשה גם ממנו לקדש את הקרקע. אליס מיי קרי הנחושה אפילו פנתה לאפיפיור כדי לרתום גם אותו לעניין.

לקראת סוף אותה שנה רכשה אליס מיי כ-50 דונם בפסגת הר אורה, הסמוך לעין כרם. כיום שוכנים במקום המושבים אורה ועמינדב, בית החולים הדסה עין כרם ויד קנדי. עד אז כונה ההר ראס א-ראב ('הר האדון') ובפי מיסיונרים נוצריים כונה ההר 'זבול השלום' (Shrine of Peace). אליס מיי קראה למקום 'הר הביקור' (Visitation). באופן מפתיע הצליחה אליס מיי לרתום ל'מבצע' את הקתולים, לגרום לאורתודוקסים לא להתנגד (שלא כהרגלם), ואת המוסלמים, שהיו בעלי הקרקע, להשתוקק לעסקה.

שנתיים לאחר מכן פנתה לארכיבישוף מקנטרברי והציעה לו "אתר יפה מאוד, כשנים-עשר אקרים, עם 30 גפנים, עצי פרי ועצים... לשמש מקום לתפילה תמידית לשלום נצחי ולאחדות של העולם הנוצרי ולכל המונותאיסטים המתפללים לרצון הנצחי. אתר זה נמצא בפסגת 'הר הביקור'..." היא הוסיפה וכתבה כי למיזם שלה כבר מוכנים להצטרף הרוסים, היוונים, שהם אורתודוקסים, הקתולים והאנגליקניים, ואף הארמנים והסורים מוכנים לקדש את הקרקע, והיא מאמינה כי בעתיד גם הקופטים והאתיופים יתמכו בתוכנית שלה. מעבר לתמיכה ציינה כי הפרנציסקנים והבנדיקטינים הבטיחו את עזרתם, ואף יהודים ומוסלמים הביעו רצון עז להתפלל יחד עם הנוצרים לשלום ואחדות, והשייח' ששומר על כנסיית הקבר הבטיח להיות בין הראשונים שיגיעו לשאת תפילה במקום. במכתבה זה לארכיבישוף מקנטרברי נתנה לו להבין כי כך או אחרת המיזם יצא לדרך ועדיף שלא יחמיץ את ההזדמנות להצטרף. במקביל הדפיסה מנשרים וגייסה תרומות. בין התורמים היו גם עולי רגל נוצרים משלל הזרמים הנוצרים.

עוד בטרם רכשה את הקרקע אליס מיי קרי עלתה אליה יחד עם ידידה אוסטן סיינט בארב הריסון, האדריכל הראשי של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל שהיה אנגליקני אדוק, ויחד הציבו אבן שתהווה את תחילת הפולחן בהר. בארב הריסון היה האדריכל של מספר מבנים מוכרים בארץ ובהם ארמון הנציב (1928), מוזיאון רוקפלר (1930) ובניין הדואר המרכזי (1934). מספיק מבט חטוף כדי לראות קווי דמיון בין אותם מבנים לבין זה שהוקם ביוזמת אליס מיי ולשער כי הוא זה שתכנן גם את זה שעל ההר.

בזכות אותן תרומות שגייסה, בשנת 1937 כבר עמד על תלו היכל תפילה קטן שאליס מיי הזמינה את נציגי כל הדתות להתפלל שם. ליד ההיכל הוקמו שני מבנים, אחד לנשים ואחד לגברים, ובכל אחד מהם שישה חדרים. ההיכל נועד לשמש מקום להתבודדות והשראה עבור מספר מועט של אנשים ועל כן עוצב בפשטות רבה וסיפק אינטימיות. מאחר שנועד לשהייה קצרה, לא היו במקום מתקני תפילה ופולחן, מדפים לספרים ואף לא שירותים. אליס מיי עברה להתגורר במקום אך רוב הזמן חיה שם לבדה, ורק לעיתים עם עוזר או עוזרת. בחזונה ראתה את המקום משמש כמרכז לפעילות התנדבותית נוצרית, נקודת מפגש של כל פלגי הנצרות ובעתיד גם של כל הדתות.

ההסכם עם הבישופות

לאחר שהסתיימה הבנייה הבינה אליס מיי קרי כי אינה יכולה להחזיק כלכלית את המבנה ועל כן החליטה להעניק אותו לכנסייה האנגליקנית שתקבל על עצמה את האחריות וההוצאות של האתר. הבישוף הציע לה להעביר את הנכס לטובת 'המיסיון של ירושלים והמזרח' (The Jerusalem and the East Mission). הוא גם הציע לה לערוך באתר דרשות ושיעורים לתושבי הכפרים שבסביבה ולהתפלל לאיחוד מחדש של הכנסייה ושיפור היחסים בין היהודים למוסלמים. בשום שלב לא הציע הבישוף את מה שחלמה עליו - תפילות משותפות למאמינים בני שלוש הדתות, וייתכן שבשל כך לא העבירה לו את הנכס. לבסוף הושגה פשרה: המבנים יושכרו למשך חמש שנים לאחת מהקהילות הנוצריות ובמהלך אותה תקופה אליס מיי קרי תגבש תכנית שתסייע לה לגייס את הכסף הנדרש כדי להחזיק את המקום ולממש את חלומה. הבישוף קיווה שבמהלך אותן חמש שנים יתפוגג חלומה של אליס מיי ואז יוכל לשכנעה בקלות להעביר לו את הנכס. בשנת 1939 נחתם ההסכם שבין סעיפיו היו:

‏קרי תמסור את נכסיה בראס א־ראב לבישופות של ירושלים והמזרח כדי להחיש את כינון ממלכת האל בארץ הקודש וממנה. היא מבקשת כי המשאבים ישמשו לתפילה קבועה, לפעילות של השתדלות למען השלום ולמען אחדות הכנסייה וכן לטקסים ליטורגיים.

הבישוף יבקש מנאמני המיסיון שיקבלו את הנכס לטיפול המיסיון, וכן יציע שקהילת 'האחיות של אהבת האל' ייסדו במקום סניף ויפעלו יחד עם 'האגודה על שם הקדוש יוחנן המטיף'.

הבישוף ימליץ לנאמנים לאשר תוספת קומה באכסניה.

הבישוף ימליץ לפני הנאמנים על רכישת קרקע נוספת.

לאחר החתימה על ההסכם התחילה 'האגודה על שם הקדוש יוחנן המטיף' להזרים את הכסף כדי להחזיק את המקום ובנובמבר 1939, ימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, נערך טקס חנוכת הכנסייה בהשתתפות חבורה קטנה. הבישוף נשא תפילה ובירך את האבן ואליס מיי הניחה אותה במקומה. הגיאוגרף הנודע זאב וילנאי, שנכח באירוע, כינה אותו "עצוב ופאתטי". רק כעבור שנתיים, כשהגיעו למקום פליטים אמריקנים, סורים, לבנונים וקפריסאים, מיסיונרים ואחרים, החלו המבנים לקבל חיים. לעתים שהו במקום עד ארבעים איש ובהם ילדים קטנים, כשחלק מהם התאכסן בביתה הפרטי של קרי. בתקופה זו הגיעו גם יהודים וגם ערבים, כולם סעדו יחד וכולם התפללו יחד. היה נראה שהמקום עומד להגשים את ייעודו כבית תפילה לעמים רבים.

לזלי פרמר, נוצריה אדוקה שהיתה נוסעת באותה תקופה כתבה: "לבסוף העפלנו בשביל המתפתל דרך הכפר הרוסי על צלע הגבעה המערבית... עד שמצאנו את 'זבול השלום' ממש בקצה הפסגה... 'זבול השלום' הוא מבנה מאבן לבנה בצורת חרוט ההולך וצר, אשר מיס קרי, אישה ילידת גרנזי וגברת אהובה ונדיבת לב מעין-כרם, בנתה על גבעה רמה זו סמוך לאכסניה שלה, שבשנים האחרונות משמשת אכסניית מפלט למיסיונרים ולאחרים ממצרים, מפלשתינה ומעבר להן. יום אחד, היא מקווה, יהיה זה מנזר ל'אחיות של אהבת האל' האנגלו-קתוליות. בדרך כלל כשהגענו נכנסו הגברים לקודש הקודשים (sanctuary) הקטן, וכרעו על שטיח צמר כחול להתפלל בצוותא למען השלום: שלום בלבותינו, שלום בכנסייה, שלום בעולם. חצאי סהר ומגני דוד ארוגים עם צלבים בסמליות נאה, שכן הוא עוצב כמקום תפילה למוסלמים וליהודים וכן לנוצרים. בפינה אחת יש צלב יווני עם מוט אלכסוני עליו, המסמל את 'הגנב החוזר בתשובה' שהלך לגן עדן."

תיאור דומה ניתן למצוא בספרו של חיים באר 'נוצות': "... ולעת השקיעה היו עולים יחדיו אל הזבול שבפסגת הר־ריבון־העולמים, הנישא מעל עין כרם, ומתייחדים איש־איש עם אלוהיו, בגומחה שייחדה מיס קארי לכל אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות או בגומחה הרביעית שנועדה לחסרי־הדת שבין אורחיה... 'תתעורר, תתעורר, אנחנו לא בבית־הספר', התיז לדר ואמר כי חולשתה העיקרית של מיס קארי היתה הראיה הרומנטית שראתה את החיים... מיס קארי אמנם הקימה בראס א־ראב בתים מלאי כל טוב, שהמתינו לחסידי רעיונה שינהרו מכל רחבי העולם, ישהו במחיצתה ויסייעו בידה להגשים את רעיונה לאיחוד כל הדתות. 'אבל בתים הם לא העיקר', אמר לדר, 'הבתים, אם עודם עומדים על תלם ולא נהרסו במלחמה, ייתפסו בוודאי בידי המחלקה הסוציאלית, שתהפוך אותם, בשל ריחוקם מן העיר, לסנטוריום לחולי־נפש או לעיר־מקלט לנערות סוטות, כשם שתיתפס הכנסייה יום אחד בידי הצבא, שיהפוך אותה, בזכות מיקומה הרם, לבסיס אנטנות ארוכות־טווח." (חיים באר, 'נוצות', עט׳ 86־88).

פינוי המקום והלאמתו

לקראת סוף 1941 התרוקן המקום ואליס מיי נותרה לבדה. שנתיים אחר כך הושכר המקום לצלב האדום הפולני.

באחד מהימים החמים של שנת 1944, בדרכה להר, חשה אליס מיי ברע והתגלה כי היא סובלת מטרשת העורקים. בסוף יולי של אותה שנה עברה לאנגליה ושקעה בדיכאון עמוק לאחר שהבינה כי איבדה את השליטה על 'הר הביקור'. שנה לאחר מכן שבה לגרנזי עיר הולדתה ומצבה התדרדר. בהיעדרה של אליס מיי קרי הופקדו על המקום שני שומרים שנשכרו על ידי המיסיון, אך בשנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, נכנס לאתר כוח של הלגיון הערבי, ולקראת מחצית 1948 נכבש האתר על ידי צה"ל והמקום נקבע כגבול הדרומי של ירושלים והכניסה נאסרה לאזרחים. שלום, איחוד ואחווה כבר לא נראו באופק.

בשנת 1956 נמכרו השטח והמבנים שעליו למדינת ישראל והמקום הפך לבסיס צבאי שבמרכזו המקדש המשמש כיום כחדר תרבות. המבנה שופץ בשנת 2000 תחת פיקוח המועצה לשימור אתרים. אכסניה אחת נותרה בשטח הבסיס ושתיים אחרות מצויות בשטח 'מסילה', מוסד נעול לנערות בסיכון.

ב־3 בספטמבר 1957, כשנה לאחר שהאתר עבר לרשות מדינת ישראל, הלכה אליס מיי קרי לעולמה בבית החולים ברוקוול שבאי גרנזי.

כיום המבנה אינו נגיש, כמותו גם השלום והאחווה...