לפני מספר שבועות סיפרתי את סיפורו של סר סטיוארט רוברט דאגלס באדר, שם טמנתי לקורא הנבון את הרמזים למאמר זה.

גם לצבא האדום היה טייס קיטע. גם הוא זכה להערכה רבה, וגם סיפור זה הוא סיפור של נחישות וגבורה.

זהו סיפורו של אלכסיי מארסייב פטרוביץ'

אלכסיי מארסייב נולד בעיירה קמישין ב-20 במאי 1916, הצעיר מבין שלושה בנים של פועלי מפעל לעיבוד עצים. לאחר סיום בית ספר מקצועי עבד כפועל במפעל, בו גם עבדו הוריו. בשנת 1937 התגייס לצבא האדום. שירת תחילה כמכונאי מטוסים ולאחר מכן נשלח לבית ספר לטיס. לאחר סיום ההכשרה הועלה לדרגת סגן משנה והושאר בבית הספר כמדריך.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 ביקש אלכסיי מספר פעמים לעבור לחזית כדי להילחם, במקום ללמד. להיות לצד תלמידיו בקרב ולא בחדר הנוח בעורף. רק באוגוסט 1941, לאחר שהגרמנים התקרבו לעיר, וכשהסכנה הייתה ממש בפתח וניתן היה להריח את ריח הזיעה של החיילים הגרמנים, נשלח אלכסיי יחד עם שאר מדריכי הטיסה לחזית. הוא לחם כטייס ביחידת מטוסי יירוט מדגם יאק-1.

ב-4 באפריל 1942 במהלך משימת ליווי מפציצים, הרגיש לפתע מרסייב מכה חזקה. היה ברור לו כי מטוסו נפגע על ידי עם מטוסי יירוט של הלופטוואפה. את הנוהל של נחיתת חירום תירגל כבר מאות פעמים: לסגור ברזי דלק, לאתר אתר נחיתה, להתיישר מול הרוח ולהוריד מדפים. הכל צריך להתבצע במהירות, לפני שהמטוס מגיע אל הקרקע - ולשמור על קור רוח. אבל הנחיתה הייתה מהירה מדיי ומארסייב נפגע קשה ברגליו. הם מחוצות בתוך גוויית המטוס. כעת יש להתרחק מהמטוס במהירות, לפני שהדלק יתלקח, ולפני שעמוד העשן המיתמר יעיד על מיקומו לאויבים. והכי חשוב "רק לא לשבי!" מהרהר אלכסיי מארסייב. ואכן הוא מצליח להיחלץ מהמטוס. הוא מוצא את עצמו פצוע, עזוב, רעב וקודח בקרחת יער מושלגת, כשמעליו גוהר דוב אימתני. רק אחרי שהוא הורג את הדוב "בידו המזויינת בנשק", שהרי אין בעולם נחישות כשל טייס סובייטי, חש מארסייב בכל גופו את חדוות החיים, אף שרגליו בערו.

לא היה לו מושג היכן הוא נמצא, ולמרות כפות הרגליים המחוצות החליט ללכת, לדדות ולזחול על פני השלג. בדרכו מצא גוויות של חיילים, סופת שלגים התרגשה עליו, הוא זחל והתעלף והתעשת, זחל עוד קצת, איבד את חשבון הימים ולבסוף מצא את הדרך לכפר הרוס למחצה, אבל כפר סובייטי. לכפר הוא מגיע גאה בניצחונו על האויב: "לוחמינו היכו אותם כאן שוק על ירך, כה הרביצו להם, מהלומה כזאת נתנו להם, שלא יוסיפו לבוא הנה. קרב נורא היה פה. נפלו מהם חללים לאין ספור! נורא!"

הפציעה והחזרה לשירות

הכפריים מאמצים אל ליבם את הגיבור הרוסי הרחב והחם, רוחצים את פצעיו ומחזירים אותו לבסיס שלו, מדמם וקודח. אבל מארסייב רוצה לחזור להלום באויב, ואם אפשר מיד. במקום זה הוא מובל לבית חולים הדור במוסקבה, והיום המר מגיע - "אמפוטאציה! המילה הדהדה באזניו כאסון". צריך לקטוע את שתי הרגליים, ובלי הרדמה. אלכסיי הגיבור לא מתייאש. "דומה, נתקצרתי במקצת", הוא מתבדח עם האחות במקום לאבד את ההכרה. למרות זאת מארסייב שוקע בייאוש בחושבו כי "טייס בלי רגליים כמוהו כעוף בלי כנפיים, אשר אמנם יכול הוא לחיות ולנקר זרעונים, אבל לעוף – לא יוכל לעולם". בעידודו של פצוע, קומוניסט ותיק ששהה עמו בחדר בבית החולים, ניטעה בו התקווה שאולי יוכל לשוב ולטוס למרות נכותו. על מנת לחזור לטוס כטייס קרב היה עליו להיאבק בבירוקרטיה ובחוסר אמונה של הגורמים השונים בצבא הסובייטי ובחיל האוויר שלו.

טובי המומחים מתקינים פרוטזות משוכללות ואלכסיי מסתער במרץ על תהליך ההחלמה. הוא מלמד את עצמו ללכת, לרוץ ואף לרקוד ריקודים רוסיים לאורך זמן ממושך. על מנת לשכנע את הגורמים השונים שיש ביכולתו לחזור לשרות, הוא גם לומד לטוס ללא רגליים.

הוא פונה לחיל האוויר בדרישה להחזיר אותו לטיסה פעילה. מפקדי חיל-האוויר הרוסי התייחסו בספקנות רבה לטייס קטוע הרגליים, אולם כמו עמיתיהם האנגלים, גם הם שוכנעו.

ביוני 1943 צורף מארסייב ליחידת מטוסי יירוט מדגם La-5, שנשלחה לחזית באזור קורסק. הוא לוקח חלק פעיל בקרב קורסק וביולי 1943, במהלך מספר ימי קרבות מצליח להפיל 3 מטוסים גרמניים. סיפורו התפרסם ברחבי ברית המועצות, לאחר כתבה בעיתון "פראבדה" שפרסם העיתונאי בוריס פולבוי אשר ביקר בטייסת של מארסייב. במהלך המלחמה ביצע מארסייב 86 גיחות קרביות והפיל 11 מטוסי אויב (4 לפני הפציעה ו-7 לאחר חזרתו לשירות אחרי הפציעה).

מארסייב עוטר במספר מדליות: 'גיבור ברית המועצות', 'עיטור לנין', 'עיטור הדגל האדום', 'עיטור מהפכת אוקטובר', 'עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה ראשונה', ו'עיטור הכוכב האדום'. בשנת 1946 יצא לאור ספרו של פולבוי "מעשה באדם השלם", שמתאר את סיפורו של אלכסיי מארסייב. הספר תורגם לעברית וזכה להצלחה רבה. בשנת 1948 עובד הספר לסרט קולנוע ואף זכה לפרס סטאלין.

מארסייב הפך לדמות מפורסמת ברחבי ברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי, בעיקר הודות לספרו של בוריס פולבוי, שהיה ספר חובה בבתי ספר התיכוניים. הוא הרבה להופיע בחגיגות שונות והרצה פעמים רבות בפני תלמידי בתי ספר. מעטים מאחינו דוברי הרוסית אינם מכירים אותו.

אלכסיי מארסייב נפטר מהתקף לב ב-18 במאי 2001, כשעה לפני תחילתו של ערב הוקרה לכבוד יום הולדתו ה-85, בו אמור היה להשתתף גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.