אמנון שמוש

מסעו של כתר ארם צובא

הטקסט המקראי שאנו קוראים היום בתנ"ך דומה מאוד למקור, וכתבי יד קדומים כמו המגילות הגנוזות של ים המלח מעידים על כך. גם הן בעברית. אם נתקרב, נוכל לראות מיד מספר הבדלים. לדוגמה, אין חלוקה לפרקים או פסוקים, זה נקבע מאוחר יותר. הן מחולקות לפרשיות סתומות ופרשיות פתוחות. התנ"ך היום הנלמד ברחבי העולם הוא בנוסח הנקרא נוסח המסורה. תנ"ך זה נכתב בטבריה על ידי קבוצה של חכמים יהודים שרצו ליצור נוסח אחד שיהיה הבסיס להעתקות. קבוצה זו פעלה מהמאה השמינית ועד המאה העשירית. הם הוסיפו סימנים והערות שהבהירו כיצד יש לקרוא את התנ"ך כפי שהשתמר בידם במסורת. מכאן השם "נוסח המסורה". ומי שכתב את הנוסח נקראו "בעלי המסורה". הם הגיעו להסכמות במקומות שהיו מחלוקות ויצרו את הטקסט התנ"כי שעליו ביססו משם ואילך כל עותקי התנ"ך האחרים. זה הנוסח שאמור להיות הנוסח המקורי והמדויק ביותר של התנ"ך. מדובר על קבוצה לא גדולה של כמה כתבי יד מאותה תקופה. "בעלי המסורה" פיתחו את סימני הניקוד ואת טעמי המקרא. רוב בעלי המסורה אינם ידועים. המסרן הידוע ביותר הוא אהרן בן משה בן אשר שחי במאה העשירית והוא זה שכתב את כתב היד המדויק ביותר של התנ"ך. הוא זה שניקד אותו במו ידיו, סימן בו את טעמי המקרא ורשם בו את הערות (המסורה הקטנה והמסורה הגדולה). סמוך ליצירתו נקרא כתב יד זה ה'כתר' (בערבית: תאג'), ככינוי של שבח. בעתיד, כתב יד זה יכונה "כתר ארם צובא". כתיבת הכתר היא תוצר של שיתוף פעולה בין "סופר", כותב האותיות והמילים, ובין "נקדן" או "מסרן" המוסיף את סימני הניקוד, הטעמים והמסורה, מגיה את כתב היד ומסלק ממנו את שגיאות הסופר. סופר הכתר הוא שלמה בן בויאעא. מספרים עליו כי היה כל כך מוכשר שהוא יכול להחזיק ארבע קסתות ביד ולכתוב את השם המפורש של אלוהים במשיכת קולמוס אחת. והנקדן הוא אותו אהרן בן משה בן אשר שנחשב אחרון בעלי המסורה והסמכותי ביותר.

הכתר נכתב במטרה שממנו יגיהו הסופרים והנקדנים את כתבי היד שלהם. ומכיוון שנועד להיות מעין מדריך, נכתב כספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות. לאחר שהסתיימה כתיבתו, במשך כמאה שנים היה ה"כתר" ברשותו של אהרן בן אשר ויורשיו. בתחילת המאה האחת עשרה נרכש ה'כתר' על ידי אחד מעשירי "הקראים" ישראל בן שמחה מבצרה, שהעניק אותו לקהילת הקראים בירושלים. ה'כתר' נשמר בבית הכנסת הקראי בירושלים והוצא לכלל הקהילות היהודיות בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, ובשאר הזמן היה חתום ורק רבנים יכלו בהסדר מיוחד לעיין בו.

ב-1099 הצלבים כובשים את ירושלים, ומבצעים טבח מזעזע בתושבים, הורסים את בתי הכנסת, שורפים את רוב ספרי התורה, רבים מהקהילה היהודית נהרגים, ורבים נלקחו בשבי. אותם צלבים היו מודעים לערכו של 'הכתר'. הם חיפשו קהילה חזקה ועשירה שתהיה מוכנה לשלם עבורו, וכך הם מגיעים למצרים, לעיר פוסטאט (כיום עיר זו נכללת בתחום העיר קהיר, בעיר זו התגלה "הגניזה הקהירית"). כשהגיעו השמועות לעיר, הם גייסו כסף "לשם פדיון ספרי התורה ולשם פדיון אנשי האלוהים הנתונים בשבי המלכות הרשעה". קודם פדיון ספרי התורה ואז פדיון אנשי האלוהים, אנשים יש הרבה אבל "הכתר" יש רק אחד.

'כתר' זה הגיע לגדול הפוסקים, הרמב"ם. באותה עת עסק ביצירה החשובה ביותר שלו, שנקראת "משנה תורה" והידועה גם בשם "היד החזקה". יצירה זו, שנכתבה סביב שנת 1175, נכתבה בעברית (בניגוד לשאר הכתבים שלו שנכתבו בערבית). היא תקציר מסודר של כל ההלכה היהודית והמנהגים שלה. ביצירה הזאת יש פרק על החוקים של כתיבת ספר תורה, וכשהוא כתב את הפרק הזה הוא נעזר בכתב יד ה'כתר'. כפי שהוא עצמו מעיד (משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, הלכה ד): "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו... כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו". בכתב יד זה ראה את הנוסח הקדום, השלם והאמין ביותר של התנ"ך שהוא קרא בו.

מאתיים שנים לאחר מכן דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, מהגר לחאלבּ יחד עם "הכתר". שם הוא פוגש קהילה יהודית עתיקה שהתקיימה בעיר עוד מהתקופה הרומית. במקורות היהודיים עיר זו נקראת "אֲרַם צוֹבָא". בעיר זו מכונה "הכתר" לראשונה בשם שילווה אותו עד היום: "כתר ארם צובא". הכתר נעטף בבדים, נכנס לתיבת ברזל, שנכנסת לעוד תיבת ברזל, שנקבעת בכספת בקיר "בית הכנסת של יואב בן צרויה". הכתר הופך לשילוב של המונה ליזה והגביע הקדוש, יצירה אומנותית וקדושה דתית. שילוב של תכשיט יקר ערך וקמע שלא יסולא בפז. קדושתו של הכתר בעיני אנשי הקהילה עלתה על קדושת ספר התורה שבארון הקודש. יהודי הקהילה האמינו כי ביום שהכתר יֵצֵא מגבולות העיר תחרב הקהילה. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מפתחות, שלא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה". חוץ מ"כתר ארם צובא" היו עוד שלושה כתרים, אחד מהם "הכתר הקטן". נראה כי כתר זה נכתב באיטליה, ב-1341, בידי סופר אשכנזי, ועיקרו חמישה חומשי תורה, שיר-השירים עם פירוש רש"י, את חמש המגילות, הפטרות ומדרש המסורה.

הכתר שרד לא מעט פרעות. בשנת 1400 כבש את העיר טימור לנג המונגולי. הוא ערך טבח ביהודים, בית הכנסת נחרב, אבל "הכתר" ניצל. הקהילה היהודית משתקמת. עם גירוש ספרד, חלק מהמגורשים מגיעים לעיר והקהילה גדלה. ה"כתר" שרד גם את רעידת האדמה הקשה בשנת 1822, שהרסה את רוב העיר. סביב הכתר נרקמו לא מעט אגדות. אחת מהן מספרת כי פעם אחת הוציאו את הכתר ומיד פרצה מגפה. הוא היה יוצא רק לאוורור ובימים הנוראים ומיד מחזירים אותו לארגזים ולמערה.

מחאלב למעיין ברוך

קל לכתוב על אמנון שכן הוא עצמו, כשהיה בגיל 78, קיבץ את זיכרונותיו לספר. אמנון שמוש נולד בשנת 1929 בעיר חאלב שבסוריה. מצד אביו היה בן למשפחת מוסתערבים, כך כונו יהודים שנולדו במקום, היו דוברי ערבית והיו מושפעים מהתרבות הערבית. מצד אמו השתייך לקהילת הפרנקוס, יהודים מצאצאיהם של מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב במאה ה-18 וחיו בה לצד עדת המוסתערבים. כשהיה בן תשע, התייתם מאביו. אמנון נולד למשפחה של משכילים. אחיו יצחק, שהיה גדול ממנו ב-17 שנים, היה מועמד לפרלמנט הסורי כנציג היהודים בשנת 1936. באותה השנה, בפרעות תרצ"ו, נרצח המרצה לספרות ערבית של האוניברסיטה העברית בירושלים. בעקבות כך פנתה האוניברסיטה ליצחק וביקשה ממנו לעלות לירושלים ולכהן באוניברסיטה כמומחה לספרות ערבית. יצחק שמוֹש, לאחר לבטים, נעתר להצעה, עזב את חאלב ועלה לארץ. כאן עסק בהוראת ספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. אילו היה נשאר בסוריה, היה נבחר לפרלמנט הסורי. מות האב ועליית האח לארץ היו התמריץ להחלטה של אימו לעלות לארץ. כפי שהוא מספר: "שעל הסרטיפיקט שהוא קיבל מהאוניברסיטה, זכיתי אני ואמי לעלות בעלייה דלוקס באונייה מנמל ביירות לנמל תל אביב, שהתחפש לנמל. עוד לא היה ממש נמל". כאן כבר חיכה להם טוביה, אח נוסף, אף הוא סופר ומתרגם. המקום הראשון בו קבעו את ביתם הייתה העיר תל אביב. הכניסה לארץ ריגשה אותו. את רגע ההגעה הוא מתאר כ"כניסה בשערי גן עדן (...) קראתי לה פעם היגאלות. הוקסמתי מן העיר ומכל אשר בה עוד בביקורי הקצר שקדם לעלייה, לרגל חתונתו של אחי טוביה, הציוני הראשון שבמשפחה". האם יכלה לבחור להגר למקסיקו בעקבות שניים מבניה או לישראל אחרי יצחק. המשפחה בחרה בארץ ישראל. כאן בארץ נכבש אמנון על ידי השפה העברית: "את השפה העברית כבשתי בסערה; סערת רגשות עזה, כמעט אירוטית. הייתה זו אהבה ממבע ראשון (...) כשטקסי הפך למונית, הייתי שם; כשאינצידנט הפך לתקרית, הייתי שם (...) לקרוא ידעתי מן הסידור והחומש. על היסודות האלה בניתי את שליטתי בשפה המתחדשת". כבן למשפחה מכובדת, מבוססת ומשכילה, המעבר לעיר חדשה, לשפה חדשה ולדירות קטנות כפי שהוא מתאר: "המעבר מן הדירות הענקיות שם, בבלאד-א-שאם, לדירות הצרות בארץ" היה אתגר לא קטן. המעבר היה גם מעיר גדולה, חאלב, לעיר קטנה ופרימיטיבית באותם ימים. כפי שהוא מתאר בקטע הבא: "ידעתי שהמלה גמאל בערבית פירושה יופי, אך בעיר המיליון והחשמליות שממנה באתי לא נראה ולו גמל אחד". כבר בשנתו הראשונה נחשף לעדתיות: "השנה בה הבנתי, בצער, שיש אשכנזים ויש ספרדים; ושהאשכנזים הם הרוב המוחץ והם טובים (בעיניהם) מכל האחרים. זה היה כתריסר שנים לפני העלייה ההמונית, לפני שהעולים מהמלח המגרבי הציפו את הארץ ואיימו על מלח הארץ. גם הוסיפו פלפל לחברה האשכנזית". הוא נכבש על ידי החלוצים והציונים וביקש להתחבר אליהם. הוא למד בגימנסיה הרצליה והצטרף לתנועת נוער. הוא חי בין מספר עולמות ועליהם סיפר: "בבית דיברנו שלוש שפות והשתייכנו בגאווה לשלוש תרבויות, העברית, הערבית והצרפתית. ציון, אנדלוס ופאריס השתפכו זו אל זו והסתבכו זו בזו". ומבקר את "העיר העברית הראשונה, המערבית בתודעתה, בחזונה ובמזונה", אשר הסתכלה מלמעלה למטה "לא רק על יפו שכנתה, אלא על כל מה ועל כל מי שבא מן המזרח".

בגיל 17 הצטרף אמנון לפלמ"ח במסגרת הכשרת כפר גלעדי של התנועה המאוחדת. בשנת 1947 הקים עם חברי ההכשרה את קיבוץ מעיין ברוך. הוא היה אחד משני החברים שהוכשרו להיות רועה צאן: "בכפר גלעדי, הכשרנו את עצמנו להקים עדר צאן בקיבוץ החדש שיוקם. אחד מהשניים היה ספי אהלי שנהרג בקרב על נבי יושע במלחמת השחרור ב-1948, ואני הייתי השני. קנו עדר צאן מהשיעים בהזדמנות בזול, ולא היה מי שיטפל בעדר. הייתה לי התלבטות. מצד אחד היה לי אישור פורמלי מטעם ההכשרה ללמוד באוניברסיטה ולהדריך במקביל את כל קן התנועה בירושלים שהיה הקן הגדול של התנועה המאוחדת. עשיתי את שני הדברים בשמחה ושילבתי אותם יחד עם לילות בעמדות בנוטר דאם ויחד עם לצאת לקרב לכבוש את מוסררה וכולי. הייתי גם פלמ"ח, גם מדריך בתנועה, מרכז ההדרכה בתנועה וגם סטודנט". לאחר שנרכש העדר היה ברור כי הוא יהיה אחראי לעדר. הוא החליט להפסיק את הלימודים ולחזור לקיבוץ. בראיה לאחור, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות בחייו כפי שהוא מספר: "אני חושב שקיבלתי החלטה נהדרת. אוי ואבוי אם לא הייתי מקבל את ההחלטה הזאת. קודם כול, לא הייתי פוגש את חנה. זו נקודת השינוי הכי חשובה בחיי". חנה היא אהבת חייו אותה הוא נשא, ולסיפור האהבה ביניהם נחזור בהמשך.

בקיבוץ הוא מגלה כי "יש ערבים בארץ! והרבה. גם היום, כשאתה חי באצבע הגליל, אתה נוטה לשכוח זאת. הפטפוט על עם ללא ארץ הבא אל ארץ ללא עם קומם אותי".

השליחות להצלת הכתר

גם חוקרי מקרא נוצרים ראו בכתר טקסט מקראי מדויק ומהימן. ורבים מהם ביקשו לצלם את הכתר אך בני הקהילה לא הסכימו ולא הרשו. דוגמה לכך הוא החוקר נוצרי פאול קאהלה: "רודולף קיטל ואני קיווינו שנוכל להחליף את כתב יד לנינגרד, ששימש לנו כבסיס ל-(Biblia Hebraica) במשך עבודתנו, בקודקס (במצחף) המופת של בן-אשר עצמו השמור בבית הכנסת של הספרדים באלפו, (חאלב). זה לא נתאפשר כיוון שבעליו של הקודקס [בחאלב] לא רצו לשמוע על העתק מצולם. זאת ועוד, הפניות האישיות לא נחלו כל הצלחה". ובכל זאת היה נוצרי אחד שהצליח. זה היה כומר בשם ג'וזף סיגל, אשר פעל בסוריה כמיסיונר. בתחילת המאה העשרים הוא צילם כמה דפים מתוך הכתר, זאת בתמורה לצילום חכמי הקהילה. מי שעוד זכה לראות את הכתר היה יצחק בן צבי בעת ביקור שקיים בחאלב ב-1935.

עם עליית כוחה של התנועה הלאומית הערבית בסוריה ולאחר שהתחדדו היחסים בין התנועה הלאומנית הערבית לציונות, זאת ועוד: בימי מלחמת העולם השנייה נשלטה סוריה על-ידי ממשלת צרפת של וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים. באותה תקופה עלה כוחה של התנועה הלאומית הערבית בסוריה והיחסים בינה ובין התנועה הציונית הפכו לעוינים. במקביל, בארץ, באוניברסיטה העברית בירושלים, הוקם "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" בראשות יהודה מאגנס, נשיא האוניברסיטה, חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו ב'כתר ארם צובא' העתיק והמהימן. הם פנו ליצחק בן צבי לנסות להציל את 'כתר ארם צובא' מהאיום החדש.

בשנת 1943 נצטווה יהודי צעיר ממוצא חלאבי בשם יצחק שמוּש להתייצב במשרדי הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים. נרגש מההזמנה, הגיע לחדר בו ישבו שניים מבכירי ההנהגה הציונית: נשיא האוניברסיטה, מר יהודה מאגנס, וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מר יצחק בן-צבי. זאת הייתה פגישה סודית ולהם הייתה משימה חשובה עבור יצחק שמוש, משימה עם סיכון חיים. עליו לחצות את הגבול המסוכן ללבנון, לעלות תחת זהות בדויה על רכבת לעיר הולדתו חלאב. שם עליו לשכנע את ראשי הקהילה היהודית להוציא מהעיר את 'כתר ארם צובא' ולהביאו לירושלים. כיליד חאלב הכיר יצחק את הכתר והבין את גודל המשימה. את סערת הנפש וההתלבטויות במשך ימים תיאר היטב לימים אחיו הסופר אמנון שמוש. לאחר מספר ימים, בקיץ חם של חודש יולי, חצה יצחק את הגבול ללבנון. משם נסע ברכבת לחאלב והתייצב בפני ועד הקהילה עם הבקשה בפיו. לאחר מספר דיונים פנימיים ההחלטה הייתה ברורה וחדה: "הכתר לא יזוז ממקומו". לא כולם הסכימו עם ההחלטה הזו. חוגי צעירים משכילים בחאלב, בני דורו וידידיו לשעבר של יצחק שמוש, זעמו על ההחלטה, מאחר והבינו כי מקומו של "הכתר" בסוריה לא בטוח. החבורה הציעה ליצחק מסלול עוקף זקנים: "אתה תאמר לנו את מספר הקרון והתא שלך ברכבת, ותיקח אתך במקום המזוודה האישית, מזוודה גדולה ריקה, ואנחנו נביא לך את הכתר, שמקומו בירושלים הקדושה והבטוחה". יצחק לא אהב את הרעיון: "בגניבה לא אוציא אותו", השיב להם בנחרצות. כשחזר לארץ, התייצב מול יצחק בן צבי ומאגנס וסיפר להם את קורות מסעו. את תגובתו של יצחק בן צבי לא ישכח עד יומו האחרון: "חבל ששלחנו אדם ישר", אמר מי שלימים יכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל.

לאחר שובו של יצחק שמוש ללא 'הכתר', כתב יצחק בן צבי אל רחמים נחמד, ראש קהילת יהודי חאלב, והפציר בו לשקול להיענות בחיוב להצעתו של יצחק שמוש בן העדה, להעביר את הכתר לירושלים: "ולשמרו מכל משמרת ובכבוד הראוי לו בתוך בית גנזיה של האומה, בבית הספרים הלאומי על הר הצופים". לאחר השליחות הראשונה יצא שוב יצחק שמוש לקהילת חאלב בחודש ספטמבר 1943. הפעם הגיע בלוויית מזכיר האוניברסיטה העברית, ארי אבן זהב, ובפיהם בקשה אחרת: לא להוציא את הכתר אלא לעיין בו ולצלם אותו במקום. שמוש ואבן זהב ניהלו משא ומתן ממושך, ובסופו הסכימו ראשי הקהילה לאפשר לפרופ' קאסוטו לבוא לחאלב ולעיין בכתר תחת השגחתם, אך הם לא הסכימו בשום אופן להרשות לאיש לצלם את הכתר.

פרופ' קאסוטו היה היסטוריון, רב וחוקר מקרא, נולד וגדל באיטליה ושימש כרב העיר פירנצה. בשנת 1925 התפטר מן הרבנות והחל את הקריירה האקדמית שלו כפרופסור לעברית באוניברסיטת פירנצה. בשנת 1939 עלה ארצה והתמנה לפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת עבודתו בחקר המקרא פרסם, בין השאר, את פירושיו לספר בראשית ולספר שמות, ושימש גם כעורך האנציקלופדיה המקראית. בחודש דצמבר 1943 יצא הפרופ' קאסוטו מירושלים לחאלב. ראשי קהילת ארם צובא קיבלו את הפרופ' קאסוטו בלבביות רבה, ובחשדנות בדקו שאין לו מצלמה. הם העמידו שומרים ששהו עם הפרופ' קאסוטו בשעות שבהן קרא בכתר. פרופ' קאסוטו זכה לעיין ב'כתר' רק למשך כמה ימים במהלך ביקורו בחאלב. הוא ניהל יומן ובו תיאר את רשמיו מהכתר: "הכתר נמצא בתוך קופסה של עץ מכוסה עור אדום... הספר נשחת מפני הרטיבות, במיוחד בזווית התחתונה... בדפים הנוספים בתחילה ובסוף - ציורים בזהב ובצבעים... המסורה רשומה כמקובל: המסורה הקטנה בשוליים הצדדיים ובין הטורים. המסורה הגדולה בשוליים העליונים והתחתונים... כתב היד לא נשתמר במצב טוב כל כך... יש לפחות מספר עמודים שניזוקו בשל לחות, ולפחות מספר עמודים שמהם נעלמה הדיו כמעט לגמרי במקומות רבים... הכריכה הרוסה לגמרי, עמודים מלוכלכים אחדים תלושים". פרופ' קאסוטו הספיק לתעד פרטים רבים על הכתר ואף להעתיק את הקולופון שלו. הוא היה החוקר האחרון שזכה לראות את הכתר בשלמותו לפני השריפה בבית הכנסת.

פרופ' קאסוטו לא הגיע למסקנה חד משמעית שאכן זה הכתר שעליו הסתמך הרמב"ם ולכן האוניברסיטה העברית חדלה ממאמציה. מאוחר יותר הסתבר שהכתר הוא אכן כתב היד שעליו הסתמך הרמב"ם, אבל אז היה מאוחר מדי...

השריפה בחאלב והכתר שנעלם

יומיים לאחר הכרזת המדינה ב-כ"ט בנובמבר 1947, פרצו פרעות בעיר. כפי שמתאר הקונסול הבריטי בחאלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". הרב הראשי של קהילת חאלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חאלב הנפחדים בבתיהם. החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה. לישראל הגיעו ידיעות כי ה"כתר" נפגע ואבד. חוקרי המקרא ורבנים נהגו מנהגי אבלות במשך שבוע.

לימים ייזכר הסופר אמנון שמוש כיצד אחיו יצחק נכנס הביתה עם העיתון בידו, וקרא את הדברים באוזני אשתו, בעודו אוחז את ראשו בשתי ידיו ובוכה: "מה עשיתי? הכתר נשרף ואיננו, ואני, אנה אני בא? עשיתי דבר שלא ייסלח". הספר הכי עתיק והכי חשוב נשרף ונאבד.

כמה חודשים לאחר הפרעות, כתב הפרופ' קאסוטו ב-2 בינואר 1948 בעיתון 'הארץ': "אם הידיעות שנתפרסמו בעיתונות מתאימות לאמת, התנ"ך המפורסם שהיה פאר הקהילה היהודית בחאלב, התנ"ך שלפי המסורת השתמש בו הרמב"ם בעצמו ובכבודו, היה למאכולת אש בפרעות שפרצו נגד יהודי חאלב לפני שבועות אחדים. 'כתר ארם צובא', כמו שהיו רגילים לכנותו, אבד ואיננו".

חבורת הרועים של מעיין ברוך

כמו גלגלי שעון שאחד מסובב את השני ולבסוף מניעים את החוגות, עבודתו של אמנון שמוש כרועה צאן התחילה לגלגל כמה גלגלים שאת התוצאות המפתיעות שלהם הוא יגלה בהמשך. עם חבורת הרועים שריכז סביבו נמנו: נחמיה לבציון, עזרא סדן, נורית גוברין ומנשה קדישמן. זו הייתה חבורה איכותית ביותר לחלק מהם תקופת רעיית הצאן הייתה גורם משפיע בחייהם. נחמיה לבציון היה להיסטוריון, חוקר אפריקה והאסלאם, וכיהן כדיקאן הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים וראש מכון בן-צבי. בתפקידו זה היה לו השפעה רבה על סיפורו של הכתר כפי שנגלה בהמשך.

עזרא סדן לימים כיהן כמנכ"ל משרד האוצר, מנכ"ל משרד החקלאות וכמשנה לנגיד הבנק העולמי, פרופסור אמריטוס בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ועמד בראש החוג לכלכלה חקלאית. ב-1959 זכה בפרס בראלי על מחקרו בתחום גידול הצאן. מחקר שנולד בדיר של מעיין ברוך. נורית גוברין לימים הייתה חוקרת, סופרת, מורה, מרצה ופרופסור אמריטה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. מנשה קדישמן היה לצייר ופסל ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום הפיסול. תחילה צבע את הכבשים ולבסוף הן היו מוטיב מרכזי בציוריו על רקע נופים בארץ. כפי שכתב אמנון בשירו "ביקור בתערוכה", הוא כתב: "הכבשים של מנשקה הן אותן הכבשים שלי... הן פעו אלי מן הקירות ומבט עיניהן חי וחם".

אין ספק שהעבודה בחבורה כזו הייתה מתגמלת. אמנון מתאר את העבודה בתיאורים מרגשים: "אין יפה בדיר מעונת ההמלטות. השיבה הביתה בערב עם עדר האמהות אל הדיר, שבחצרו חיכו מאות הטלאים והטליות, הייתה סימפוניה פסטורלית מרנינה". כך הוא כותב על החבורה האידיאליסטית: "הנוקדים האמיתיים (זה השם המדויק למגדלי צאן) היו נערים ונערות רומנטיים, אידיאליסטיים וחולמי חלומות. פרקי התנ"ך התנגנו בזיכרונם. החזקנו מעמד בזכות היחד המצומצם, שהתבצר כחלק מובדל מן היחד הגדול... כל אלה שראו את עצמם ממשיכים במישרין את רועי הצאן משיעורי התנ"ך: משה רבנו, דוד בן ישי, השולמית משיר השירים ודודה הרועה בשושנים, רחל הרועה את צאן לבן ועמוס הנביא אשר היה בנוקדים מתקוע ושאר החבר'ה הטובים. ראינו את עצמנו ממש ממשיכי דרכם".

המסע הסודי לירושלים

כמה חודשים לאחר הידיעות על שריפת "כתר ארם צובא" הגיעו לארץ פליטי הפרעות מהעיר חלב וסיפרו כי בניגוד לפרסומים הכתר לא אבד ולא נשרף וכי ראשי הקהילה הפיצו את השמועה בכוונה כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ולא יזיקו לו. מצד אחד פרצה אנקת רווחה ומצד שני מיד החלו לבחון כיצד ניתן בהקדם להביא את הכתר לארץ. הידיעות גם הביאו מרגוע לנפשו המיוסרת של יצחק שמוש. ובמקביל התחילה לנקר במוחו השאלה ההיפותטית: ואילו הייתי מוציא אותו בגניבה בעזרת צעירי הקהילה, וארבע שנים לאחר מכן היו פורצות הפרעות האם לא היה כל אדם בקהילה חושב וטוען שיצחק שמוּש הוציא את הכתר והרס את הקהילה במו ידיו? יותר מעשר שנים לאחר שנעלם בשנת 1958 צץ הכתר בירושלים והונח על שולחנו של יצחק בן צבי. את הרגע הזה תיאר בן צבי כ-"המאושר בחיי".

אמנון שמוש סיפר כי הכתר מביא תשע גרסאות שונות בשאלה מי הציל את הכתר והיכן הוסתר. מה שידוע בסבירות גבוהה שבשלב מסוים השתכנעו רבני חלב כי מקומו של הכתר הוא בישראל והבעיה הייתה שהיה קשה מאוד לברוח מסוריה באותם ימים, ומי שברח ברח בלי כלום, רק עם הבגדים שעליו. לא הייתה שום דרך להבריח ספר גדול.

לסיפור מצטרפת דמות חדשה - יהודי סוחר גבינות בשם מרדכי בן עזרא פחאם, תושב חאלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה לאחר שנתפס מבריח יהודים מסוריה לישראל. הוא עבר עינויים אצל המשטרה החשאית וגורש לטורקיה. מרדכי בן עזרא פחאם הגיש בקשה לסורים לחזור לחלב רק כדי למכור את הציוד שלו, לאסוף חובות ולעזוב את סוריה. למרבה הפליאה הסורים אישרו לו. זו בדיוק הייתה ההזדמנות שלה חיכו ראשי הקהילה. הם הבינו שהיציאה החוקית שלו נתנה להם הזדמנות שלא תחזור. כשניתנה לו האפשרות לקחת רכוש, אולי אפשר להבריח אתו גם את הכתר. הם נפגשו אתו בחשאי ומסרו לו את הכתר. היה ברור לכולם כי מדובר בסיכון עצום אם ייתפס, הוא, משפחתו ושאר אנשי הקהילה צפויים לעונשים כבדים וכן הכתר ייעלם לצמיתות. משפחת פחאם יצאה מחאלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סלינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים". וכך בשנת 1958, יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. עם הגעת הכתר לירושלים הוא נמסר לידיו של שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, הכתר הועבר ליצחק בן צבי, אז שימש כנשיא המדינה.

כשנודע לרבני חלב כי הכתר הגיע לידי מדינת ישראל הם תבעו את המדינה על גזל כתב היד. המשפט נערך בדלתיים סגורות, בסודיות גמורה והרחק מעיני הציבור. במשפט טענו, בין היתר, כי "דעתנו היא שכתר תורה מוקדש ועומד לעדת החלבים ואין לשנות מזה דבר". לשאלה מדוע מסרתם אותו לנציג המדינה הם ענו: "מסרנו חפץ לאדם שמעל בתפקידו". הרב שלמה זעפרני העיד כי מסר את הכתר למר פחאם על מנת שימסרנו לרב יצחק דיין, ולא אמר לו שימסרנו לאחר כלל ועיקר, ולא הייתה לו רשות לכך. "אין רצוננו בפשרות - ייקוב הדין את ההר." פסק דין שפורסם בשנת 2016 מגולל את האירועים הקודמים: "נשיא המדינה דאז מר יצחק בן צבי, שלידיו נמסרו הכתרים, יחד עם נשיא הכבוד של עדת החלבים בישראל מר מאיר לניאדו, ייסדו בשנת תשכ"ב (1962) בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים את הקדש 'כתר ארם צובא', שמטרתו שמירתם של הכתרים לצורך לימוד ומחקר תוך שמירת קדושתם וערכם הדתי. בשטר ההקדש נקבע גם כי הכנסות שתהיינה מהכתרים על ידי מתן זכות העתקה, צילום, מחקר ופרסום ישמשו לטובת עדת החלבים שבארץ ישראל, רבניה, מוסדותיה וענייה לצורך 'החזקה, שיכון וכל עזרה כספית' שתיראה נחוצה בעיני רוב האפוטרופוסים ובאישור בית הדין. שטר ההקדש קבע כי ועד האפוטרופוסים הנאמנים של ההקדש יכלול את נשיא המדינה דאז מר יצחק בן צבי ואחריו כל מי שיעמוד בראשות מכון בן צבי, שיהיה יו"ר ועד הנאמנים; את הראשון לציון דאז, הגאון רבי יצחק נסים ואחריו כל מי שימלא תפקיד זה."

במקביל למשפט הוחלט על דעת בן צבי ונציגי העדה החלבית בישראל לשמור את הדבר בסוד מפני הציבור הרחב, כדי לא לסכן את בני העדה בחלב ולהפקידו לפי שעה בארון נעול במכון בן צבי. רק ב-20 באוקטובר 1960 הודיע בן צבי בישיבת הנעילה של הכינוס לידיעת הארץ כי רוב רובו של הכתר נמצא בישראל במקום בטוח, וכדי שלא לחשוף את דרך הבאתו הודיע שנרכש מסוחר עתיקות שוודי. בארון משרדי בסיסי היה נעול הכתר במשך שלושים שנים. כל הזמן הזה היה עטוף באריג, ובמשך הזמן כתב היד ניזוק. הנזק נגרם במחסני המכון שכן יש צילומים של הכתר לאורך השנים. יצחק שמוש, שנפשו נקשרה בכתב היד העתיק, פעל כדי לשנות את המצב, אולם אוזן קשבת הוא לא מצא ולמרות שניסה את מזלו בחלונות הגבוהים - דבר לא עזר. הוא נפטר בדמי ימיו, בגיל 55.

מי שתיקן את העוול והביא לידיעת הציבור את חשיבותו של "הכתר" היה אחיו, אמנון שמוש. אמנון שמוש, כתב שני חיבורים שקשורים לכתר: האחד "הכתר: סיפורו של כתר ארם צובא" והשני הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו". באוקטובר 2016 ראה לנכון להוציא כתבה בעיתון הארץ על ההבדל בין שני החיבורים ובנוסף חשף בפני הקוראים עוד סיפור מרתק הקשור בעקיפין לכתר. את הכתבה הוא פותח כך: "לא קל לקורא להבדיל בין רומן בדיוני למחקר אקדמי שנכתבו בידי אותו מחבר. וזה הדבר שמביא אותי לכתוב רשימה זו", וממשיך וכותב: "אנסה להבהיר את ההבדל המהותי בין הרומן שלי למחקרי על הכתר. את הרומן הבדיוני 'מישל עזרא ספרא ובניו' כתבתי כשראשי מלא זיכרונות וידיעות על קהילת ארם צובא, ובתוך זה על הכתר, שהיה ראש גאוותה. הוא היה מוכר לי ויקר לי גם בתור נער צעיר. הכתר הקדוש, שריפת בית הכנסת הקדמון, הפרעות והתפרקות הקהילה, לא יכלו שלא לתפוס מקום בחייה של המשפחה, שעליה סיפרתי ברומן הבדיוני 'מישל עזרא ספרא ובניו'." רומן שנהפך לסדרה טלוויזיונית בת שבעה פרקים. בשנות ה-70, שבהן נכתב הרומן.

חנה, השליחות והכתיבה

כשחזר אמנון לקיבוץ לנהל את הדיר, הוא נתקל בחנה סוקל היפה. חנה, ילידת וינה, נאלצה לברוח מעירה לאחר הכיבוש הנאצי. חנה הגיעה ממשפחה עשירה. אביה, שאול סוקל, היה עורך דין סוציאל-דמוקרטי ופעיל בקונגרס היהודי העולמי. הוא עזב את וינה ללונדון והשאיר הוראה אחת ברורה: "לארוז ולהתכונן לעזוב". הוא חיכה למשפחה בלונדון, שם שכר שני חדרים בבית קטן. אמה, ארנסטינה, הייתה רופאת שיניים שהשלימה את לימודי הפסיכיאטריה, והפכה למרכז עולמה. מלונדון עברה המשפחה לניו יורק, ושם עלתה חנה על אוניה והגיעה לארץ ולמעיין ברוך, בעוד הוריה נשארו בניו יורק. "האהבה בינינו התלקחה על אש קטנה," תיאר אמנון לימים את ההתחלה. לאחר זמן נישאו ויצאו לשליחות. את הדיר העביר אמנון לניהולו של מנשה קדישמן. יחד עם אשתו הטרייה, שניהם דוברי צרפתית, הם יצאו בשליחות מפ"י לצרפת ולאפריקה להעלות את הקהילה מצפון אפריקה. "הכשרנו המוני צעירים לעלות לארץ ולנסות לחיות בקיבוצים. ניסיתי להביא אותם אל הקיבוץ שידעתי שהוא הכניסה בשער הראשי לחברה הישראלית." הכשרה זו כללה הקמת תנועות נוער עבור התושבים האפריקנים כדי לעורר בהם רוח מנהיגות וסוציאליזם. שם נודע לו על מנהג מילת הנשים. הוא זועזע ופעל במרץ לבטל מנהג זה, לא פחות מלהנהיג משטר סוציאליסטי.

כשחזר מהשליחות, נתבקש להתייצב למשימה מסכנת חיים למען המדינה. "...הגיעו אליי, באמצע הלילה, שני אנשי מוסד והודיעו לי שהם חקרו ומצאו שאני האיש המתאים לצאת לריגול ממושך בסוריה. להגיע לשלטונות ולמחליטי ההחלטות ולשבש את החלטותיהם המכוונות נגד ישראל. הם אמרו שהם עשו בדיקה יסודית והם יודעים שהערבית שלי היא סורית מקומית והיכולות שלי מתאימות לצמרת מפלגת הבעת'. הם ביקשו את הסכמת אשתי ואת הסכמת הקיבוץ. להפתעתי הגדולה, אשתי אמרה לי שאי אפשר להגיד לא להצעה כזאת, שהציונות שלנו מחייבת הסכמה. לעומתה, מזכירות הקיבוץ הייתה הססנית והודיעה שרק החלטה של אסיפה כללית תאפשר את שליחותי... אנשי המוסד אמרו לי שהם יודעים מה זה אסיפה כללית ושהרכילויות שייצאו מן האספה הזאת ישרפו אותי ואת שליחותי. מצדם, לא בא בחשבון דיון באספה. נשמנו לרווחה, אשתי חנה ואני וגם חברי מזכירות הקיבוץ, שהיו במתח בין חובתם הלאומית לבין גורלה של משפחה ממייסדי הקיבוץ." מי שבסוף לקח את המשימה עליו היה אלי כהן שנתפס ונתלה הי"ד.

רק בגיל ארבעים התמסר אמנון שמוש לכתיבה. "כל השנים ידעתי שאוכל ליצור ממש רק כשאתפנה לכתיבה. דחיתי את היצירה כדי להישאר חבר קיבוץ. אם בשנת 1955 הייתי אומר שאני רוצה להתפנות לכתיבה, זה היה צעד ראשון להיות מועף מהקיבוץ. היו מסתכלים עליי כפרזיט... כל הסופרים בני דורי, דור הפלמ"ח, עזבו את הקיבוץ כדי להתפנות לכתיבה: אהרון מגד, משה שמיר, אמיר גלבוע... בגיל ארבעים יצאתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים לשון וספרות עברית ואנגלית, וזו הייתה פריצת הדרך שלי לכתיבה." על כישרון הכתיבה שלו כתב: "את השפה העברית כבשתי בסערה; סערת רגשות עזה, כמעט אירוטית. הייתה זו אהבה ממבט ראשון." לימים, בכמעט אותן מילים, כתב עליו שמעון פרס: "יחסיך עם השפה העברית הם יחסים של חיזור, אהבה והיענות. אתה מחזר אחריה והיא מתמסרת לך בחן ובשקיקה, נכבשת בעֵטך."

עוד כשעבד בקיבוץ, הוציא את ספרו הראשון, ספר לילדים, "קרחונים ופעמונים". ספרו הראשון למבוגרים, "אחותי כלה", ראה אור בשנת 1974, עורר רעש גדול, והיה לרב מכר שנמכר במאה אלף עותקים, היקף מדהים במושגי השנים ההן. ארבע שנים לאחר מכן יצא לאור "מישל עזרא ספרא ובניו", וגם הוא היה לרב מכר ולסדרת טלוויזיה. "במבט לאחר ברור לי היום שלא הייתי יכול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך - אלמלא יצאתי ממנו." הוא זכה בלא מעט פרסים: "שתי ועדות פרסים, שלא ידעו זו על זו, החליטו באותו שבוע להעניק לי פרס: ועדת פרס ירושלים ע"ש עגנון, וועדת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. קבלת פרס היצירה הותנתה בכך שאתפנה במשך שנה שלמה לכתיבה בלבד. שאלתי בקיבוץ, ואמרו: ודאי. תקבל את הפרס ותכתוב. כך ניתנה לי שנה שלמה לכתיבה בלבד. זה היה חלום שלא העזתי לדבר עליו, לא כל שכן לבקש אותו מהקיבוץ. שנה לכתוב! בשנת הכתיבה הרצופה היו לי הספקים אדירים. והיו גם הכנסות יפות משני הספרים, אז בקיבוץ אמרו: כדאי מאוד שתשב לכתוב, זה מכניס יותר ממשכורתך במשרד החינוך. הפכתי לכותב במשרה מלאה, ואז התחילה היצירה הרצינית שלי."

אחרי "מישל עזרא ספרא ובניו" ו"הכתר" ציפה אמנון לקבל את פרס ישראל, למרות שהיה ברור לו שפרס זה לא יקבל בגלל הביקורת שמתח בשנת 2012 בידיעות אחרונות תחת הכותרת 'פרס מחצית ישראל'. הוא כתב: "והנה יום העצמאות. אחד משיאיו הוא טקס חלוקת פרסי ישראל. עשרה זוכים. כל העשרה אשכנזים. לא נמצא אפילו ספרדי או מזרחי אחד הראוי לפרס. פרס למחצית ישראל... הלב כואב. האור דועך. הלוואי והיה זה הלב שלי בלבד. אני יודע שמדובר בלבם של מחצית תושבי הארץ הזאת. בניה־בוניה."

הסופר והבנקאי: השם ספרא

זמן קצר אחרי שפורסם הספר "מישל עזרא ובניו", אמנון חושף אותנו לסיפור הבא: "הדמות של מישל היא בדיונית לחלוטין. הדמות נבנתה כאב־טיפוס של היהודי המזרחי המשכיל, העשיר, המפולפל והמכובד. במחשבה לאחור, אולי האנטי־תזה לסלאח שבתי הפופולרי, שאהבתי, המבליט את העוני והפרימיטיביות."

"הבחירה בשם המשפחה 'ספרא' הייתה ספונטנית ומתבקשת. לא שיערתי שתהיה גם פרובלמטית." וממשיך ומתאר את מה שקרה: "אף על פי שתיארתי משפחה עשירה ומכובדת למדי, עשרות מונים פחות ממשפחת ספרא האמיתית, שעמדה בראש הפירמידה, לא רק בחאלב. אדמונד ספרא, האח הבכור, בן-עירי ובן-גילי, נחשב ליהודי העשיר בעולם. פעם, לאחר צאת הספר, אדמונד זה נזדעק והזמין אותי למשרדו בז'נבה, בניסיון לשנות את שם הגיבור שלי ולנקות את ספרי מן השם ספרא." כך מתחיל הסיפור בין אמנון הקיבוצניק למשפחת הבנקאים הטייקונים משפחת ספרא ולבולט במשפחה, אדמונד.

"הגעתי למשרד המפואר, המתהדר בצניעותו, במיטב בגדיו של קיבוצניק, נרגש מן הפגישה עם הקודקוד של הפירמידה החאלבית הגלובלית, הידוע בכוחו להשיג כל מה שהוא מבקש. לאחר כמה משפטים של נימוס, היכרות וחביבות, פתח אדמונד ישר ולעניין: 'אני לא אוהב שאתה משתמש בשם המשפחה שלי, ללא רשות וללא צורך, וזאת בלשון המעטה. את זה עלינו לשנות'. פתחתי בניחותא והסברתי לו שספרות בדיונית בכל העולם משתמשת בשמות משפחה אותנטיים לסביבה שעליה סובבת העלילה." ניסה להרגיע את אדמונד. "הוא נעשה קצר רוח ואמר בפסקנות: 'אני רוצה שתשנה את שם המשפחה בספרים שלך ושהשם ספרא לא יופיע שוב אצלך לעולם. אני יודע שבימים אלה מודפסים אלפי עותקים של הרומן. אני מוכן לקנות ולהשמיד את כל מה שהודפס ולממן הדפסה מחדש של היצירה שלך עם שם משפחה אחר שימצא חן בעיניך. וזה לא רק בגלל עין הרע!' הוא הוציא פנקס צ'קים והטיח אותו על השולחן. הבנתי שזו הכרזת מלחמה. אמרתי לו: 'שֵׁר מסייה ספרא, אני יודע שזה פנקס צ'קים, אבל תאמין לי שבחיים לא החזקתי דבר כזה בידי. אני קיבוצניק, עד כמה שזה יישמע באוזניך מוזר. אני כותב לא כדי למכור ולהרוויח כסף'."

"בראוו עליכַּ," הגיב בביטוי חאלבי, שחציו צרפתית וחציו ערבית, חציו משבח, חציו מלגלג. חיוכו המאולץ לא מצא חן בעיניי. הבנתי שיש לשנות את הטקטיקה. אמרתי לו בלחישה: 'אתה מעלה בדעתך איזה רעש ואיזו חשדנות עלול צעד כזה שלי לעורר בישראל ובקהילה החאלבית?! יתעוררו חשדות וקונספירציות, מה מביא סופר - לראשונה בתולדות הספרות - להשמיד מהדורה של עשרות אלפי עותקים'. מתוך נימוס אופייני לו, המשיך אדמונד את השיחה בכיוון אחר, כמבהיר לי ששוכנע מהנימוק האחרון שלי, ותהה מה אדם כמוני מבזבז את חייו בקיבוץ. כשנפרדנו בלחיצת יד, הוא שאל אותי מחויך אם יבוא יום והוא יוכל לקנות קיבוץ: 'שמעתי שהקיבוצים פורחים והבנים בורחים,' אמר להפתעתי." כך, בערך, שמור בזיכרוני המפגש בז'נבה. נכנסתי רועד ויצאתי מעודד. האיום ב"מה יגידו" הכריע את הכף." כמובן, כמו כל סיפור הקשור ל"כתר", לא ניתן לסיים גם סיפור זה ללא מסתורין שחלק קשרו אותו לכתר ולדרישה שלו לשנות את השם בספר, אמנון דאג להכחיש: "אדמונד ספרא זכרו לברכה מת מיתה משונה, צפון ומוגן מדי בפנטהאוז שלו במונקו בשנת 1999. מרוב אמצעי הגנה משוכללים לא הצליח לברוח ולהינצל מהאש שאחזה בחדריו. וכל מי שקושר את סופו המר עם מעשים טעוני אשמה שעשה בחייו עושה עוול נורא לאדם ישר ונדיב."

תעלומת הדפים החסרים

לאמנון שמוש היה חלק חשוב בפרסום סיפור הכתר כפי שהוא כותב: "עם פטירתו של בן צבי ירד הכתר, אם לא לטמיון, אז למרתף המכון. למרבית האירוניה, נודעו קיומו וחשיבותו לציבור הרחב רק בעקבות הסדרה הטלוויזיונית הבדיונית, המלאה סיפורים, הבדויים מלבו של סופר, שמעולם לא ראה ולא חקר את הכתר". הכוונה לסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו". הפעם השנייה שהוא היה הגורם לפרסום הספר מתואר בסיפור הבא: "בשנות ה–80, ראש המכון היה ידידי מנוער, פרופסור נחמיה לב־ציון, אחד מהחבורה המיתולוגית של עובדי הצאן במעיין ברוך, בראשותי. באתי גם אליו ואמרתי לו: 'ממך אני מצפה למעשים. ממך לא ארפה.' הכוונה שיביא את דבר הכתר לציבור הרחב." הוא ממשיך וכותב: "עברו כמה שבועות והוא זימן אותי אליו, ולהפתעתי הוא החזיר לי מנה אחת אפיים: 'ממך אני מצפה למעשים, ממך לא ארפה. לא מצאתי חוקר שיעשה את המלאכה ויביא לידיעת הציבור את חשיבותו של הכתר, את מה שיש בו ואת מה שחסר ממנו. גם קודמיי בתפקיד חיפשו אדם כזה ולא מצאו. ואני אישית מעדיף במקרה זה סופר שיעסוק במחקר ובחקירות, כי מה שייצא מתחת ידיו, יגיע לאלפים ולרבבות ולא לאנשי מדע ספורים. אתה האיש!' סיים את דבריו." וממשיך ומתאר את התנאים: "הוא ידע את רגישותי לנושא הכתר והבטיח לי, בעל פה וגם בכתב: א. חופש אקדמי מוחלט. ב. אסיסטנט עילוי בתחום. ג. משכורת חודשית לקופת הקיבוץ למשך שנה. ד. מהדורה אנגלית צמודה. סעיפים ב' וג' עמדו במבחן הזמן. והידידות. גם זו לטובה."..."השקעתי בכתיבת הספר 'הכתר: סיפורו של כתר ארם צובא' כארבע שנים".

כשנדמה שהסיפור הגיעה לסופו, מתפתחת פרשיה חדשה מסתורית עם רצח והמון כסף וזה הסיפור, זמן קצר לאחר שהגיעה "הכתר" לארץ, התברר שהכתר הגיע לידי הנשיא לא שלם, וזאת בלשון המעטה. בדיקה מעמיקה גילתה לתדהמת כולם כי כשליש מדפיו חסר. הכתר שהגיע היה בעל 294 עמודי קלף מתוך 487 בכתר השלם, והמדהים כי החלק החסר הם חמשת חומשי התורה, למעט הפרקים האחרונים של ספר דברים, כמו גם הדפים האחרונים של הכתר חסרים, ובהם מקצת משיר השירים, מגילות קהלת, איכה ואסתר, וספרי דניאל, עזרא ונחמיה. וגם בשאר ספרי נביאים וכתובים חסרים כמה דפים. בנוסף, חסרו דפי המסורה ודקדוק המסורה שהיו בראש הכתר ובסופו, כתובות שמסרו מידע על כתיבת הכתר, הקדשתו ופדיונו מאויבים. לאורך השנים עד ימים אלו לא מעט אנשים עוסקים בשאלה היכן יתר הדפים? האם נשרפו, האם נגנבו או שמא נמכרו? שאלות אלו הניעו מספר חוקרים שונים לנסות לאתר מתי בדיוק נעלמו דפים אלו. בראש אותם חוקרים עמדו רפי סיטון (במקור סתהון), בעברו איש מודיעין וביון בכיר עם רקע של תפקידים בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. רפי בעברו היה מעורב באיתור ורכישה של מגילות ים המלח מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אליו חבר עזרא קצין, שניהם ילידי חאלב גאים. לטענתם הכתר כנראה נשדד על ידי נציגי מכון יד בן צבי, והם הצביעו על מנהל המכון במשך שנים, מר מאיר בניהו, כאחראי להיעלמות הדפים. סביב חוקרים אלו התגבשה קבוצת אנשים המכונים "מחתרת הכתר", שהפכו את המרדף אחר כתר ארם צובא למפעל חיים. בהם הסופרים מתי פרידמן ויפעת ארליך, שנדבקו בחיידק התעלומה הגדולה ביותר של כתב יד יהודי. יחד עם במאי הקולנוע, אבי דבאח, נינו של שומר "הכתר" בחאלב, הם הופכים כל אבן בהתחקות אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך שנעלם. אבי דבאח גם היה אחראי לסרט בשם "הכתר האבוד", בו הוא מתעד את הניסיונות לאתר את החלקים החסרים. מה שמוסיף מסתורין לפרשה אלו עדויות או ממצאים שעולים לאורך החקירה. אחת העדויות החשובות היא העדות של מאיר מוסאיוף, סוחר עתיקות מפורסם. באחד הימים מגיעים לחדרו במלון שני אברכים עם מזוודה ומציגים לו כמאה דפים מתוך הכתר. למאיר מוסאיוף אין כל ספק כי אלו דפים מקוריים של הכתר. הסכום שדרשו האברכים היה מעבר ליכולתו של הסוחר. שבועיים לאחר מכן נמצא הסוחר שהציע למוסאיוף את דפי הכתר כשהוא שרוע ללא רוח חיים בחדר מלון בירושלים, והמזוודה נעלמה.

לאמנון שמוש יש גרסה אחרת: "הנחת היסוד שלי הייתה שאת החומש, כמעט במלואו, לקח אדם אחד, ואילו הדפים הבודדים והקונטרסים החסרים משאר ספרי הכתר נפלו בידי כמה אנשים ונשמרו כקמע או מזכרת או תשלום משמים עבור הסיכון בהסתרת הכתר מן השלטונות"... מה שמחזק את הטיעון שלו זאת העובדה כי לאורך השנים היו שתי הצלחות: דף שלם מספר דברי הימים אותר אצל משפחה מיוצאי חאלב בניו יורק, הדף צורף לכתר. ועוד רמז אחד נתגלה: קרע של דף מספר שמות נשמר בארצות הברית בארנקו של אחד מיוצאי חלב, ושימש לו כמעין קמע.

ב-1986 המעגל נסגר. "הכתר" שהושב לירושלים שוכן במקום הראוי לו, בבניין המרשים של "היכל הספר" שבמוזיאון ישראל. ב-2016 הכתר הוכר על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי. ויש אתר אינטרנט בו ניתן לצפות בכתר.

חיים של כתיבה ואהבה

אמנון פרסם כעשרים וחמישה ספרים, המתייחסים למגוון ז'אנרים רחב: סיפורים, רומנים, ספרי ילדים, שירים. ספריו עוסקים בנושאים כמו הגירה, הקיום היהודי בארצות האסלאם לפני הקמת המדינה, יהודי חאלב ואנוסי ספרד. כמה מספריו תורגמו לאנגלית, ספרדית וערבית. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו עד כמעט עיוורון, חרף זאת הוא הוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית בעזרת מזכירה שהכתיבה לה. גם מצבו הכלכלי לא היה טוב, ואמנון לא התבייש לפרסם זאת: "אני גמלאי ללא פנסיה, כי בקיבוץ לא הפרישו כסף לפנסיה. כתבי העת לא משלמים ואני זקוק לכסף, אך לא מכבדים את עמלי". דבריו עוררו סערה ציבורית וגרמו לרבים לקרוא למשרד התרבות לדאוג לאמנים מבוגרים.

לסיפור אהבתם הגדולה של אמנון וחנה אנו נחשפים לאחר מותה של חנה וכשאמן בעיוורון מתקדם, בשני ספרים יוצאי דופן: "בוקר טוב אלץ היימר" ו"מכתבים לחנה", שניהם הוקדשו לאהובתו חנה. הראשון מתמקד בחייו לצד אשתו בשנים בהן היא חלתה באלצהיימר. ספר זה כתוב כיומן, ובו הוא מגלה לנו כי הסוד להתמודדות של בן הזוג הוא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". בכל בוקר הוא מספר לה את זיכרונותיה היפים ואלה גורמים לעונג רגעי, ממש כמו בסרט "היומן" ("The Notebook"), שמתאר את סיפור אהבתם של נוח ואלי, כשנוח מקריא לאלי המבוגרת בבית חולים כשהיא במצב של דמנציה.

השני הוא אוסף של מכתבים שאת רובם כתב לה לאחר מותה. את המכתבים פרסם מעת לעת ב"מעריב" וקיבץ לספר. היא הייתה עבורו הנמענת היחידה, ואלה מכתבי אהבה וגעגוע יפיפיים ששוברים את הלב אבל גם מרפאים אותו. חודשיים לאחר מותה הוא כותב לה:

16 במאי, 2016

"שבוע מהיום, ב-23 במאי, נציין בלעדייך אבל בנוכחותך, את יום הנישואים ה-66 שלנו. יום הולדת המשפחה, שהיה ויהיה חשוב מכל יום הולדת אישי של הפרט. פעם ראשונה בלעדייך. נפגשנו במעיין ברוך בספטמבר 1947, בקיבוץ חדש, בתקופה הרת מדינה. אותה היד הנעלמה, שהביאה את הילד בן ה-9 מחאלב לתל אביב ולגליל, היא שטלטלה אותך מווינה לפנימייה באנגליה ובשיירת אוניות מופצצת לניו יורק. ומשם באונייה לפלסטינה א"י ולגליל העליון, להפגישנו בכניסה לחדר האוכל הקיבוצי. סיפרתי לך אז, שרק במקרה אני בקיבוץ ולא באוניברסיטה העברית בירושלים באותם הימים... במקרה, קנה הקיבוץ עדר צאן מן הלבנון ואסיפת הקיבוץ החליטה לקרוא לי בחזרה הביתה להקים את ענף הצאן ולדחות מעט את הלימודים. אלמלא הסכמתי לקטוע את הלימודים ואת ההדרכה ולשוב אל הקיבוץ, הרי לא היינו נפגשים. את זוכרת כמה פעמים סיפרנו זה לזו את נפלאות הגורל שהפגיש בינינו? אני שואל אותך אם את זוכרת",

הרועה הסורי והצעירה מניו יורק

על אף התיאור הרומנטי של הפגישה הראשונה, ההיכרות בין השניים לא עברה לגמרי חלק. חנה ואמנון ידעו מהרגע הראשון שהם רוצים להיות ביחד, אבל מי שלא כל כך אהבה את האיחוד הזה הייתה אמא של חנה. לא בטוח שאפשר להאשים אותה, כפי שהוא מתאר בהומור: "המפנה הגדול ביותר בחיי חל באביב 1950. לקיבוץ בן השנתיים, שבו רעיתי את הצאן, הגיעה צעירה מקסימה מניו יורק. חלוצה, פעילה ומדריכה בתנועת 'הבונים', בוגרת NYU. הוריה נשארו בניו יורק. האהבה בינינו התלקחה על אש קטנה, אך מתמדת. תחילתה בחדר האוכל, שיאה על הגורן וסופה בחדר המשפחה. לאחר כמה חודשים החלטנו להתחתן. חנה כתבה לאמה מכתב קצר ובו סיפרה על תוכניתה להתחתן איתי. המילה שבלטה לעיניה של האם המודאגת והרחוקה הייתה שאני Syrian (מסוריה). במכתב השני, שניסה להשלים את החסר ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוסיפה חנה את המילה shepherd (רועה צאן). האם, רופאה פסיכיאטרית, שלחה מברק בהול לבעלה, חבר הקונגרס הציוני ושליח הקונגרס היהודי שהרצה בקהילות ישראל בדרום אמריקה ומרכזה, ובו משפט קצר: 'הבת שלנו השתגעה, היא רוצה להתחתן עם a Syrian shepherd.' האמת היא שגם אני הייתי נבהל מרועה צאן סורי אלמוני עם שם משפחה מוזר, צעיר מן הבת היקרה בכמה שנים... התחתנו מבלי לחכות לשום אישור משום צד, ועד המפגש של ההורים המודאגים עם הרועה הסורי, עבר זמן רב. המפגש הראשון עם האם המודאגת היה בהכשרה בצרפת, לשם נשלחנו זוג דוברי צרפתית – להכשיר צעירים צפון אפריקאים ממצרים ועד מרוקו להגיע לחיי קיבוץ. ההכשרה הראשונה אליה הגענו הייתה 'לה גלינייר', צמודה לעיירה נידחת לה בסטידט בדרום חבל פרובאנס. חיי הכפר בצרפת הדהימו אותנו בפרימיטיוויות, בפיגור ובנימנום שלהם, שהיו כל כך שונים מהקיבוץ המודרני והתוסס בישראל. אמא של חנה הגיעה אל ההכשרה בבהילות, לראות לאיזה חיים לוקח אותה הרועה הסורי. ואכן היא ראתה חווה עתיקה, שבה שאבו מים מן הבאר בחצר בזוג דליים, אחד עולה ואחד יורד, שבה הבהמות והדיירים חיו בשכנות קרובה וצמודה. היא לא האמינה למראה עיניה כשראתה שאנחנו מתקלחים ליד פרימוס שעליו עמד פח מלא מים ואנחנו שופכים מן המים על ראשינו בפחיות שימורים מרוקנות ושטופות. אכלנו בחדר האוכל הצנוע, כמובן עם החניכים, בצלחות פח וספלי פח, בתנאים של קיבוץ בחודש הראשון לקיומו. האם המודאגת הזמינה מונית ונסעה לכפר השכן וחזרה עם מחבת קטן לביצה אחת, שישב היטב על תנור החימום הפרימיטיבי, עם תרווד ועוד כמה כלי בית אלמנטריים שמצאה בקושי בחנות בכפר הנידח. ניסינו בכל כוחנו לבדר את רוחה של האורחת, שהפתיעה אותנו בביקור בזק. בתוך הבדיחות והצחוקים שעזרו לנו להתגבר על המצב המביך, יצאה מפיה של האם המודאגת עוד פנינה לעבר בתה: you cradle robber (שודדת עריסות). לא ברור על מי כעסה יותר, על הרועה המפתה או על הבת הפתיה. אבל לעיקר עוד לא הגענו. בדחילו ורחימו סיפרנו לה שחנה בהריון. כל החינוך וההשכלה הרפואית אזלו מפניה והיא הודיעה רשמית בקול תקיף: 'בתי לא תלד במקום כזה!' לא עברה שעה ארוכה ולאחר שיחה עברית קצרה בינינו החלטנו שהאישה מניו יורק צודקת. סיכמנו שלקראת הלידה חנה תיסע אליה לניו יורק ללדת את בתנו הבכורה. וכך היה."

הסיפור הזה, על אף הטון הקומי שבו הוא מסופר, בהחלט מוציא את השד העדתי. אמנון היה ער ומודע היטב למתח של המפגש בין אשכנזים ומזרחים בארץ ישראל, והמתח הזה קיבל הרבה במה ביצירה שלו.

כך הוא ממשיך וכותב: "כשישה חודשים לפני הלידה, חנה עלתה למטוס בפריז בדרכה לניו יורק. חברות התעופה לא אישרו טיסה לאישה בהריון לאחר מועד זה. עמדנו בגני ורסאי ערב הטיסה ורשמנו בנייר על המעקה שמות אפשריים לבן ולבת. השם הראשון לבת היה גליה, ואכן זה שמה עד היום. השם הראשון לבן אפשרי היה חגי – שמו של החבר שאיתו עברתי את מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה. עשרים שנה אחרי זה בחרה גליה במעיין ברוך את חתנה ושמו חגי. הפתק עם שתי הרשימות שמור אצלנו".

מכתבים מעבר לים

בניו יורק, חנה בהריון, המרחק, הגעגוע והתשוקה משפיעים עליה ואנו זוכים להצצה למכתבים שלה אליו:

ניו יורק, 3 ביולי, 1951

"...טיפש שלי, אני נורא אוהבת אותך, ואני מאוד שמחה שיש לנו תינוק בבטן שלי. הבטן מתגעגעת לידיים שלך – כל הגוף מתגעגע למגע הנפלא של אמנון שלי. אני לובשת את החולצה האדומה של prenatal כמעט כל יום – וכל פעם אני מצטערת שאינך יכול לנצל את ההזדמנות של חוסר השרוולים כדי להגיע לכל מיני מקומות נפלאים. אתה זוכר אותם?"

הבת גליה נולדת, חנה הופכת לאמא ואמנון איננו וחנה מוצפת געגועים. היא כותבת לו:

"אמנון שלי, אמנון אהוב שלי,

אמנון, אמנון, אני לא יכולה יותר בלעדיך. אני משתגעת מרוב געגועים. אני רוצה שכבר תהיה פה על ידי. איתי ועם גליה. אני חולמת עליך המון (ולא על בחורים אחרים, ממזר שכמותך), וכל פעם שאני מסתכלת על גליה (ואין הרבה רגעים במשך היום שאינני מסתכלת על גליה) אני חושבת על אבא שלה, אמנון הנפלא שלנו, שכל כך רחוק ולא יכול לראותה, לראות איך היא מתפתחת מיום ליום, ואני מצטערת, מצטערת פחד שעזבתי אותו ונסעתי רחוק – ואז אני נזכרת שהבטחתי לא להצטער, אבל קשה נורא לשמור על הבטחה זאת."

והוא עונה במכתב מרגש מוצף געגועים:

סרדליס, יום שני, 18 יוני, 1951

חנה, חנה חנה חנה,

מאז הבוקר אני חונק את הבכי ועכשיו כבר אי אפשר יותר – הוא התפרץ. אני לא יודע מה קורה לי. יש לי כאב איום בחזה. האוכל לא רוצה להיכנס לגרון. משהו בפנים נמתח ועומד להתפוצץ כל רגע. אני צריך אותך, חנה. אינני יכול בלעדייך.

אני כל כך אוהב אותך. זה פשוט משגע. אני אף פעם לא אסלח לעצמי, שכאשר היינו יחד ויכולתי לאהוב אותך ולהיות על ידך ולשאוב ממך אהבה ואהבה ואהבה – אז לא ניצלתי זאת. לא היה לי פנאי אלייך וגם הכאבתי לך על ידי כך".

במכתב אחר, כשנראה שהוא לא משיב לה בקצב המתקבל על הדעת מבחינתה, היא נוזפת בו:

"אמנון, אני מודאגת. למה לא כתבת כל כך הרבה זמן? קשה לי לתאר שלא כתבת מפני שלא קיבלת מכתב ממני. אם לא יהיה מכתב מחר, אני חושבת שאשלח לך טלגרמה. לילה טוב, איש גרוע ושלילי, תכתוב לחנה וגליה שלך שמתגעגעות אליך יום ולילה, ואם אתה מוכרח לחלום על נשים, לפחות תשגיח שהן תהיינה לבושות.

חנה שלך".

מכתבים לחנה, אחרי לכתה

חנה נפטרה ב-15 במרץ 2016. נפשו של אמנון, שהייתה קשורה בנפש אהובתו, המשיכה לספר לה סיפורים מעברם המשותף ומחייו לאחר לכתה. באחד המכתבים הראשונים שכתב לה לאחר מותה הוא אומר: "יש רצון ויכולת מנטלית לחיות וליצור, יצירה שמתנקזת בינתיים למכתבים אלייך, ומצד שני, ידיעה והבנה שהגוף תשוש וכואב".

"אני נכנס לחדר השינה בצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותך חלילה, ורק אז עולה וצפה המציאות שאינה מוצאת אותך במיטה. אני נכנס למיטה חרישית, מסתכל להיות בטוח שידך השמאלית אינה מגששת לעברי לקראתי. אני מדבר אלייך בקצרה אבל באותן המילים שקישרו בינינו, מחכה בסבלנות שתגיע אליי בחלומות. את מגיעה והם מגיעים וכדור השינה עושה את שלו. מוחק הכל".

המכתבים מלאים בחיים, בתשוקה, בשרים בגיל מבוגר, ולמרות שחנה כבר איננה והוא כבר עיוור, האהבה עדיין מתקיימת והמוות לא יכול לה.

במאי, 2016 הוא כותב:

"חנה שלי,

הבוקר, כמו בכל בוקר בחודשיים האחרונים, שכבתי במיטה, ער ולא ער, והתרגשתי לשמוע אותך קוראת בשמי. מין 'אמנון' כזה, שיצא תמיד מפיך בנעימה רכה, יחידה במינה. זה קורה מדי יום ביומו. אני מתעורר בשש בבוקר בערך ומבלה איתך במיטה עד שעה שמונה, שעת הרחצה וארוחת הבוקר. השיחות הן חד-סטריות, כפי שהרגלת אותי בתריסר השנים האחרונות. האחרונות בנוכחותך הפיזית. המחלה שלך, שנטלה את החוויות מן הזיכרון ואת המילים מהפה, הפכה אותי לדברן בלתי-נלאה... גם אז גם עכשיו. זיכרוני המעולף פוסח על החודש האחרון, שבו היו הלחיים נפולות, וזוכר-רואה אותן מלאות ורכות, סופגות ומשיבות אהבה לתיאבון. מן האצבעות ומן השפתיים. ואפילו מן האף, על אפו ועל חמתו של אלץ היימר, המקנא לך נואשות".

בוקר טוב, אלץ היימר

במקביל להופעת המחלה אצל חנה, שמוש עצמו הלך ואיבד את מאור עיניו כמעט עד לעיוורון מוחלט. והתפקיד של חנה היה להקריא לו את העיתון. כל בוקר קיבלו את עיתון הארץ, ובסוף השבוע חנה הייתה לוקחת את המוסף של תרבות וספרות וספרים ומקריאה לו מאמר אחרי מאמר, ואחרי שעה שכחה שהקריאה לו וחזרה להקריא לו שוב, ואמנון נהנה לשמוע אותה שוב ושוב ושוב. אמנון נתקף בתחושת דחיפות לתעד את הטוב שהיה ואת מה שעתיד לבוא למרות המגבלה הבריאותית שלו עצמו. ברגעים שחנה מתנהגת באופן תמוה, בלתי הגיוני או תוקפני, הוא מפנה את הכעס ואת התסכול לדמות דמיונית שיצר - אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר. בפתיחת הספר "בוקר טוב אלץ היימר" כותב אמנון:

"לחנה אהבת חיי

במשך שבע שנים תמימות, נעימות ואפופות חרדה ותקווה, הייתי פוקח עיני בכל בוקר ואומר בקול לאשתי שלצדי: בוקר טוב, חנה! ומוסיף, בלי קול, ביני לביני (בעצם, ביני לבינו): בוקר טוב, אלץ היימר! התייחסתי אליו כאל אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבינינו. הודעתי לו שאני מתכוון להתמודד איתו בכל כוחות הגוף והנפש שלי ולעצור אותו בתחום הצר שעליו הצליח להשתלט, תחום הזיכרון הקצר. בתחום הזה הייתה השתלטותו הדרגתית, אבל טוטאלית. מעבר לזה, אמרתי לו בלי קול, לא ניתן לך לגלוש אל העיקר - אל החלק הקוגניטיבי של המוח של חנה. מוח שהכרתי למעלה מ-60 שנה. מוח שהעשיר אותי וגרם לי אושר רב. מוח חריף מלא חוכמה, תבונה, השכלה וחוש הומור. מוח שהתייחסתי אליו כאל טריטוריה השייכת לי ולא תהיה אליה כניסה לשום גורם זר. אפילו לא לך, מר אלץ היימר!"

גם כשהמחלה התקדמה וסופה קרב הוא כותב: "אני מתחיל לכתוב שורות אלה עם תום חגי תשרי תשע"ב. היום ברור לי שאנחנו עוברים לעידן חדש. שאלץ היימר יאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. התנהגותו הפכה לתוקפנית, כובשת ומייאשת. על כן אני מרגיש צורך לכתוב היום ומחר על אותן שבע שנים נפלאות, שבהן הייתה בינינו התאהבות מחדש, בצל המוגבלות שלה והמוגבלות שלי (אובדן הראייה), שהצטרפה אליה, באמצע אותן שבע שנים. התאהבות מחדש, בידיעה ובהבנה שאנחנו בשליש השלישי של חיינו. שזכינו באריכות ימים ונשלם על כך. שנשלים עם התשלום, בלית ברירה. השלמנו עם המוגבלויות ועטפנו אותן בהומור ובאהבה. השלמנו זה את זו וזו את זה. היא קראה לי כל בוקר את העיתון ברהיטות ובתבונה ואני עניתי לה באורך רוח, בהומור על השאלות המייגעות, שחזרו על עצמן עשרות, אם לא מאות פעמים. מתוך שכחה, כמובן, שכבר שאלה אותה שאלה לפני שלוש דקות ולפני שעה ולפני שעתיים וכל יום במשך כל החודש, או כל השנה."

האהבה והצימאון שנשארו

אמנון היה מוטרד ממה יקרה לאחר לכתו. הוא לא רצה להאמין כי האהבה הגדולה תלך יחד איתו וכך הוא כותב:

יום שני, 20 ביוני, 2016

"חנה שלי, בחוץ סופו של אביב, מותקף על ידי הקיץ הישראלי המתיש. בימים אני שקוע בכתיבה וקריאה, בעזרתם של אותם אנשים שהכרת היטב. כל יום בשעה 23:00 אני שומע חדשות והולך למיטה. איתך. זה מתחיל בזיכרונות שנעים בין עצב להזיות. אני נרדם ממש איתך, ראשך מהבהב בחושך מבעד לעיני העצומות. גם מעבר להזיות, אנחנו שנינו שוכבים במרחק כמה מאות מטרים בלבד זה מזו. מרחק הליכה. את במנוחה נכונה. אני בחוסר מנוח. מתאמץ להרגיל את נפשי ואת גופי למצב החדש. לא קל. ספק אם זה אפשרי לאורך ימים. לאורך לילות. הכל מתארך. שעות הלילה, שעות הבדידות, שעות ההרהורים. טוב לי עם שעות הכתיבה, שעד עתה מחזקות את הקשר בינינו. אני מרגיש על סף פתרון התעלומה האנושית הנצחית, מה קורה בעולם הבא. את כבר הבנת איזה עתיד מחכה לנפשות המתות שלנו? והאמיני לי שהדבר הראשון שאני רוצה לפענח, שאני מת לגלות, הוא אם יש סיכוי לפגוש אותך ולפתוח פרק חדש בזוגיות שלנו. לא לווייתן ולא שור הבר, לא בתולות ולא מלאכים לבני כנפיים. רק את ואני. אני ואת. בחיי! כלומר, במותי".

כקיבוצניק בערוב ימיו ידע אמנון כי אין לו יכולות להוריש נכסים ליורשיו, כסופר היה צפוי כי יוריש מורשת רוחנית. מי שהכיר אותו היטב לא הופתע שהוריש "המון קלקולים" כפי שהסביר בראיון שנערך עמו בשנת 2007 לאתר הקיבוצים: "הסיפוק הגדול שלי ושל חנה רעייתי בחיינו כאן, היה המאבק שלנו לשפר דברים, ולא הייתי רוצה שהסיפוק הזה ייגזל מנכדיי. אילו הצלחנו לתקן את העולם, מה היה נשאר לנכדים? אני שמח שאני משאיר לנכדיי המון קלקולים. עם הכאב והשמחה אני משאיר להם גם את האתגר לתקן. באחד משיריי כתבתי: 'יש מורישים לבניהם צימאון. יש מורישים את הבית.' אני מוריש את הצימאון, שיעמלו להרוות אותו. אני מוריש חיים של מאבק יומיומי מתמיד לחיים טובים יותר, כפי שאני חייתי".

אמנון שמוש נפטר שש שנים אחרי חנה באפריל 2022 בגיל 93. במותו היה מוקף במשפחה אוהבת ומסורה.