נשים פורצות למקצועות הגברים

לאורך ההיסטוריה חלק מהמקצועות היו חסומים בפני נשים. רק עם מותו של הרופא הידוע ד"ר ג'יימס בארי בשנת 1865 בלונדון התבררה זהותו - ד"ר בארי היה אישה! וככל הידוע האישה הראשונה שהייתה רופאה. האישה הראשונה שקיבלה תואר רופאה, ללא צורך בהסתרת זהותה, הייתה ד"ר בלקוול שסיימה את לימודיה בבית הספר לרפואה בניו-יורק בשנת 1847. הדבר היה כל כך חריג ויעיד על כך כינויה 'הלביאה'. בארצות האסלאם היה המצב גרוע יותר. הרופאה הראשונה הייתה ד"ר הלנה כגן שנולדה בטשקנט שבאוזבקיסטן וסיימה את לימודי הרפואה בשנת 1910. לימים עלתה ארצה והייתה מהרופאות הראשונות בארץ.

השאלה 'האם אישה יכולה להיות רבה?' אתגרה את העולם הדתי בפעם הראשונה בשנת 1935 בברלין. הסוגיה עלתה כחלק מעבודה שהגישה רגינה יונאס שבסופה הוסמכה על ידי הרב ליאו בק כ'רבה' הראשונה בעולם. אך אל לנו לטעות. רגינה יונאס לא היתה הראשונה. קדמה לה אסנת ברזאני שכבר במאה ה-16, בכורדיסטן ארץ הולדתה, היתה פוסקת הלכה, ראש ישיבה ובעלת 'חצר' ועל כן קיבלה את הכינוי 'התנאית'.

"ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פה הייתי. מאן מלכי? רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'. בעוונות הרבים, לא היו לו בנים כי אם בנות. וגם השביע את בן זוגי ז"ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציווהו." בכמה שורות בודדות מתארת אסנת את קורות חייה מרגע לידתה בשנת 1590 בכורדיסטן ועד לרגע כתיבת המכתב. אסנת מתארת כי נולדה לשושלת חכמים, ואביה שהיה חשוך בנים השקיע את מרצו בללמדה לימודי דת וזאת בתקופה שרוב הנשים באזור לא ידעו כלל קרוא וכתוב. כשנישאה השביע אביה את בעלה שלא יעסיק אותה בעבודות נשים שהיו נהוגות באותה תקופה, ובמקום לעסוק באותן מלאכות לימדה תורה.

יהודי כורדיסטן מאמינים כי הם צאצאי עשרת השבטים שהוגלו בידי מלכי אשור. בשנת 1167 יצא בנימין מטודלה למסעו וכבר אז סיפר שבכורדיסטן היו כמאה קהילות בהן יותר מ-25,000 יהודים, כשבראש כל קהילה עמד רב. המפורסם שבהם היה הרב נתנאל אדוני ברזאני, רב הקהילה של יהודי מוסול שכונה 'הקדוש' ומייסד שושלת הברזאנים. בנו, הרב שמואל אדוני ברזאני, ייסד ישיבות רבות ברחבי כורדיסטן ובדומה לאביו נחשב לעילוי ופוסק הלכה גדול. לרב שמואל נולדו רק בנות אבל את כל מרצו השקיע בבתו אסנת. היא היתה תלמידה חריפה שגילתה בקיאות בתלמוד והיתה בעלת יכולת מעמיקה להבין דבר מתוך דבר ולהקישם על סוגיות אחרות. כישרון זה זיכה אותה בכינוי 'התנאית' - תואר ששמור לחכמי המשנה בלבד.

אסנת נישאה לבן דודה יעקב מזרחי שהיה תלמידו של אביה ונועד לרשת אותו כראש הישיבה. כאמור, נישואין אלה הותנו בכך שאסנת תמשיך בלימודי התורה ולא תוטרד במלאכות הבית – דבר חריג וקיצוני באותה התקופה. חלק מהחכמים אפילו התנגדו ללימודי דת של בנות כפי שאמר רבי אליעזר: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות" (מסכת סוטה, פרק ג, משנה ד) והסיבה: "מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד."

ראש הישיבה במוסול

לאחר שנישאה המשיכה ללמוד תורה ואף לימדה את תלמידי הישיבה בעוד בעלה, הרב יעקב מזרחי, עסק בניהול הישיבה. "מתחילה הרב ז"ל טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים. כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה בעוונות הרבים הלך הוא למנוחות... נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנידה ולתפילה וכיוצא." כך תארה אסנת את עיסוקה. כשאסון פקד את ביתם והרב יעקב מזרחי נפטר היה זה אך טבעי שאסנת תירש את מקומו ותנהל את הישיבה במוסול שאותה הקים סבה. בשלב זה השתנו חייה והיא הפכה לראש הישיבה ולמנהיגה הרוחנית של כל יהודי כורדיסטן. בתקופה זו כתבה פירוש לספר משלי. הפירוש לא שרד את תלאות הזמן אך מתוך כתביה של אסנת השתמרו באופן חלקי שתי איגרות ומספר פיוטים.

אסנת זכתה להכרה ללא עוררין. "מורתי הרבנית", כתב לה החכם ר' פנחס חרירי. "אנו תמיד מזומנים לעבודתך ולשרתך באמונה תמימה". שמה הלך לפניה גם מחוץ לגבולות כורדיסטן. יהודי בגדד שבעיראק פנו אליה ובקשו שתשלח להם רב שהוכשר בישיבתה והיא שלחה להם את בנה שמואל. לימים התפרסם שמואל כגדול בתורה כאמו, ומאז שימשו בני משפחת ברזאני ברבנות בגדד כ-150 שנה, עד שנת 1743.

בין תפקידיה כראש ישיבה היה גם גיוס כספים למוסד שבראשו עמדה מאחר שרוב הזמן סבל ממצוקה כלכלית חמורה. מצוקה זו הכניסה באופן אישי גם אותה לצרות כלכליות וביתה ורכושה עוקלו. היא לא יכלה לצאת לקהילות השונות ולגייס כספים מאחר שבאותם ימים אישה שהסתובבה בדרכים היתה בסכנה. היא שלחה איגרות לקהילות השונות ובתחינה כתבה "אין לי דבר למכור ולא בן גדול או שליח שיחזר אחר קהילות, וגם כן אין דרכה של אישה לחזר אחר קהילות שנאמר - כל כבודה בת מלך פנימה". כישרון הכתיבה שלה ניכר במכתב בו היא מודה בחרוזים לנדיב שפתח את כיסו ותרם בנדיבות.

אגדות, מורשת והנצחה

כמו לאביה, גם לה יוחסו ניסים. אחרי שילדה בן אחד ובת אחת, התפללה שלא תהרה שוב כדי שתתפנה לעסוק בתורה ואכן לא הרתה שוב. אגדה אחרת נגעה ליופייה: "ואסנת הייתה יפת תואר ויפת מראה. ויהי היום ותעל אסנת על הגג לשטוח את בגדי הכביסה שלה, וירא אותה גוי אחד ונפשו חשקה בה. ויהי בחצי הלילה ויתגנב הגוי אל הגג, ולבו יחשוב עוון לו על הרבנית. מיד קראה שמות של קדושים, והגוי נשאר תלוי על קירות הגג מבלי שיוכל לזוז ממקומו. ויהי בבקר ויודע הדבר". קהל רב הצטופף וצפה במחזה נפלא זה. כל מאמציהם להזיז את הגוי ממקומו עלו בתוהו. הדבר הגיע לאוזני ה'ואלי' - הפחה של העיר - והוא ביקש מאסנת הרבנית לשחרר את הגוי. אך היא סירבה באומרה לו: "אילו גוי זה בא אלי על מנת לגנוב חפץ מחפצי ביתי כי עתה החרשתי; אך הוא בא אלי מתוך כוונה לפגוע במוסר, ולכן יישאר תלוי במקומו". המושל נשבע לה שאם תתיר את הגוי החוטא, יענישהו כיאות לו ויתלוהו לעיני כל. באותה שעה שחררה אסנת את הגוי, תלו אותו על עץ, וכל אנשי העיר ראו כן תמהו.

נס נוסף שמיוחס לה הוא נס בית הכנסת. מסופר כי ביקשה מאנשי קהילתה לקיים את חגיגות ראש החודש מחוץ לבית הכנסת. תוך כדי החגיגות נשמעו צעקות ובית הכנסת החל לעלות באש, אך למזלם של החוגגים, אף לא אחד היה בסכנה. כאשר ראתה אסנת את השריפה לחשה שם סודי שלמדה מאביה, ומלאכים ירדו מן השמיים וכיבו את השריפה בכנפיהם. עם שוך הלהבות התגלה כי בית הכנסת וספרי התורה לא ניזוקו כלל, ומאז נקרא בית הכנסת על שם אסנת ברזאני.

הן יהודי כורדיסטן והן הנוצרים שחיו בה משתמשים עד היום בשפה הארמית, שפה הדומה לשפת הגמרא. חלק מהיהודים עלו ארצה בקבוצות קטנות. רבים מהם למדו בישיבת 'פורת יוסף' בירושלים והוכשרו לרבנות, בהם חכם יצחק בראשי והרב יצחק עמדי. עם הקמת המדינה עלתה לארץ כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן. החג המפורסם של הקהילה – הסהרנה, נחוג בחול המועד פסח בדומה לחג המימונה של המרוקאים. בקהילת יהודי כורדיסטן נודעו רבים, ביניהם משה ברזאני מעולי הגרדום שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בגיל 20 בצינוק בטרם הועלה לגרדום, שר הביטחון לשעבר איציק מרדכי, יוסף שילוח וח"כ מוסי רז.

תאריך פטירתה של אסנת ברזאני אינו ידוע אך מייחסים אותו לשנת 1670. יהודים רבים בני כורדיסטן נהגו לעלות לקברה באמדי ובקהילה הכורדית נהגו גם לכתוב את שמה על קמיעות. אסנת ברזאני זוכה להוקרה עד היום בערים ראשון לציון ובאר שבע שם נקראו רחובות על שמה.