ברכה פולד

בתחילת 1946 היה המאבק לעליה לארץ ישראל בשיאו. ההנהגה בישוב היהודי קיבלה החלטה לפעול במספר חזיתות כדי להעלות ארצה את שרידי היהודים ששרדו את מחנות השואה. התכנית דנה בכל שלב: החל מאיסוף היהודים למחנות ליד נמלים, רכישה ושיפוץ של אוניות לצורך זה, דרך קליטתם בחופי ארץ ישראל ופיזורם בישובים בארץ, וכלה בפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל שהגביל את העלייה.

ב-19 בפברואר 1946 פוצץ הפלמ"ח את תחנת הרדאר בסטלה מאריס, אותו רדאר שבעזרתו גילו הבריטים את אוניות ההעפלה. שלושה ימים לאחר מכן יצאו ארבעה כוחות של הפלמ"ח לתקוף ארבע תחנות משטרה בריטיות, מבצע שלימים ייקרא 'ליל המשטרות' או 'מבצע פולים'. לאחר יומיים, ב-25 בפברואר, תקפו כוחות האצ"ל והלח"י שלושה שדות תעופה במסגרת 'מבצע ליל המטוסים'.

לקראת סוף 1945 שרשרת הפעולות המוצלחות הללו והלחץ המדיני הביאו את שר החוץ הבריטי ארנסט בווין להקים ועדה שתבחן את נושא העלייה לארץ ישראל מבחינה כלכלית ואת השאיפה של יהודי אירופה לעלות ארצה. בינואר 1946 החלה הוועדה את פעילותה בוושינגטון וחבריה יצאו לאירופה לבחון את מחנות העקורים בהם ישבו יהודים בציפייה לעלות לארץ ישראל. משם המשיכו חברי הוועדה לקהיר כדי לבחון את העמדה הערבית בעניין, ובתחילת מרס הגיעו לארץ ישראל.

ברברה פולד בברלין

ברברה פולד נולדה בסוף שנת 1926 בברלין ונקראה על שם סנטה ברברה, הקדושה המגינה על התותחנים, חיל בו שירת אביה לותר כקצין. ברברה היפה שהייתה הבת השנייה במשפחה מתבוללת ואמידה, הצטיינה בלימודים ובספורט. עם עליית הנאצים בשנת 1933 החליטה המשפחה לשלוח את אחותה הנלורה לארצות הברית. לקראת סוף שנת 1938 ערכו הנאצים פוגרום ביהודים ברחבי גרמניה ואוסטריה, פוגרום שנודע כ'ליל הבדולח'. פוגרום זה שבר את ליבו של האב שנקרע בין זהותו היהודית לבין היותו קצין גרמני והוא התאבד.

בשנת 1941 ברברה בת ה-16 ואמה עלו לארץ והשתקעו בתל אביב. בארץ שינתה ברברה את שמה לברכה וכמו יתר חבריה לכיתה שימשה כקשרית ב'הגנה'. בסיום לימודיה בקיץ 1944 התגייסה ברכה לפלמ"ח לפלוגה ח' שחנתה בקיבוץ קריית ענבים. בקיבוץ התאהבה בגדעון (ג'וני) פלאי, הבן הבכור של המשק. באותה עת, בשעת אימונים ליד בית הערבה, נעצר גדעון עם קבוצת חבריו מהפלמ"ח, וכשנכלא במגרש הרוסים, ברכה הקפידה לבקרו ולשלוח לו מכתבים.

עם הגעת חברי הוועדה האנגלו-אמריקאית הוחלט לנצור את האש ועל כל הארגונים נכפתה הפסקת פעילות, כולל הארגונים הפורשים האצ"ל והלח"י. דווקא לאור הוראה זו בלטה הפעולה של 'ליל וינגייט' - הפעולה הגדולה ביותר עד קרבות תש"ח. סדרי הכוחות בכל הפעולות שקדמו לפעולה זו היו בהיקף של עד כ-300 איש. ל'ליל וינגייט' גויסו כ-7000 איש וכל מחסני הנשק נפתחו והסליקים רוקנו. זו הייתה הפעולה הראשונה שבה ניתנה הוראה ברורה לירות בבריטים על מנת להרוג. היה ברור כי פעולה זו עשויה להסתיים במרחץ דמים.

ברכה פולד הייתה מהבודדות שעברו קורס מכי"ם בג'וערה, קורס אותו סיימה בהצטיינות. כרמלה כסה חברתה תיארה אותה: "ברכה היתה שונה מכולנו, נראה כאילו הגיעה מעולם אחר, ואכן כך הסתבר לאחר מכן. היתה יפת תואר, היה בה משהו אריסטוקרטי, עיניים כחולות כהות - כצבע הפלדה, שיער שחור, תווי פנים עדינים מחד, ומאידך שידרה רצינות כמעט תהומית."

תהיה זאת טעות להגדיר את 'ליל וינגייט' כמבצע להבאת אונית מעפילים לישראל. 'ליל וינגייט' נועד בראש ובראשונה להעביר מסר חד וברור לוועדה האנגלו-אמריקאית ששהתה בארץ - הציבור נחוש כולו להתגייס למען פתיחת שערי הארץ ואף מוכן להקריב את חייו על כך. כבר בשלב התכנון היה ברור כי לפעולה זו יהיה הד חזק וכי לילה זה ייכתב בדפי ההיסטוריה. 'ליל וינגייט' התרחש בתקופה שבה פעלה תנועת המרי העברי שקמה באוקטובר 1945 והיוותה ארגון גג לכל המחתרות: ההגנה, האצ"ל והלח"י, שהמכנה המשותף ביניהם היה הפעילות כנגד מוסדות השלטון הבריטי בארץ.

ההיערכות לליל וינגייט

בליל 13 באפריל 1946 יצאה האוניה 'אורד וינגייט' (שנקראה על שמו של צ'ארלס אורד וינגייט, במלאת שנתיים למותו) מאיטליה ועשתה את דרכה בים סוער לכיוון חופי ישראל כשעל סיפונה 248 מעפילים. כ-12 ימים שייטה האוניה לא הרחק מחופי הארץ. אמנם היא יכלה לעגון בניצנים ולהוריד את המעפילים אבל לא זו הייתה התכנית.

התכנית הייתה לשחרר את תל אביב ל-6 שעות שבהן תהיה העיר תחת שליטה יהודית מלאה. בשעות אלה תעגון האוניה בתל אביב, המעפילים שירדו ממנה ייטמעו באוכלוסייה, ומיד לאחר מכן תוחזר השליטה לבריטים. נקודת הורדת המעפילים נקבעה דרומית לנמל תל אביב (חוף הילטון של היום).

סביב החוף נפרסו שלוש חגורות אבטחה. החגורה הקרובה לחוף הייתה באחריות הגדוד הראשון של הפלמ"ח והפלי"ם בפיקודו של נחום שריג. 300 לוחמי הפלמ"ח חולקו לחוליות בנות 5-10 חיילים, במרחק של 20 מטרים זו מזו. כולם היו חמושים ותפקידם היה לבודד את החוף ולקבל את האוניה. תפקידה של החגורה התיכונה, שהייתה באחריות כוחות השדה של ההגנה ובפיקודו של יעקב (פרולוב) פרי (לימים אלוף בצה"ל) היה לחסום את התנועה לחוף עד תום המבצע. החגורה ההיקפית הייתה באחריות הפלמ"ח בפיקודו של פיני ויינשטיין ונועדה למנוע הגעה של הכוחות הבריטים ממחנה שרונה ומיפו. בנוסף שימשו כוחות הגדנ"ע כשליחים, שוברי פנסי רחוב ומעבירי חומר נפץ.

על 'ליל וינגייט' היו אמונים: מפקד המבצע יצחק שדה, רמטכ"ל ההגנה בפועל, ושני סגניו היו מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ונחום זיו-אב, מפקד מחוז תל אביב. מתכנן המבצע היה יהושע גלוברמן, מבכירי ההגנה, והקמב"ץ היה יגאל ידין.

כשהחלו ההכנות למבצע נעדר שמן של ברכה פולד וחברתה כרמלה כסה מן המשתתפים בו. כך כתבה פולד לחברתה עדה: "האם בגלל היותי בחורה מקפחים אותי ואני הרי יודעת שאוכל לשאת הכול בדיוק כמו הבחורים וכי למה גייסו אותי אם אין צורך בבחורות? אם אינני נחוצה אלך לי הביתה ואמשיך בלימודים כי בעצם אין לי כל נטייה למלחמה. אם התגייסתי עשיתי זאת רק בגלל צו השעה ואם אני מיותרת אלך לי ודי". ברכה וכרמלה פנו לדני מס ודרשו להשתתף במבצע. בתחילה ניסה דני להניאן מכך אך כשהבין כי אין סיכוי שהשתיים יוותרו טען כי הוא זקוק לאישורו של יגאל אלון. ברכה וכרמלה המתינו לאישור ובשעות הערב כשהגיע יגאל אלון העלו בפניו את דרישתן וזה אישר להן להצטרף לפעולה.

בתחילה נקבעה שעת השין ל-20:00 ב-24 במרס 1946. באותה שעה כולם כבר התפרסו במקומותיהם והמתח באוויר היה עצום. חוליות גדנ"עים עברו ברחוב בוגרשוב והחלו לנפץ פנסי רחוב כדי ליצור עלטה. מאוחר יותר נדחתה שעת השין ל-21:30 והעיר הייתה בכוננות מלאה. ארבע תחנות האזנה פעלו, האותות סוכמו וכ-200 סוכני ש"י (שרות ידיעות) הופעלו בלילה זה.

הבריטים החלו לחשוד שמשהו מתרחש ובסביבות 21:00 איתרו בים את האוניה 'אורד וינגייט' והחלו במרדף אחריה. מכשיר הקשר שהיה על האוניה נזרק לים והקשר נותק. האוניה נתפסה וכוחות בריטיים עלו עליה. המעפילים, שכבר ראו את אורות תל אביב, היו תשושים ושבורים. לקראת23:00 הבינו לוחמי המבצע כי הבריטים השתלטו על האוניה וניתנה ההוראה 'בטל והתקפל'.

הקרב ברחוב מרמורק

אבל ברחוב מרמורק כבר היה הקרב בעיצומו. ברכה פולד הופקדה על חוליה שתפקידה היה לחסום בקו העימות הקדמי המועד לפורענות. חולייתה מוקמה בבית הקיצוני ברחוב מרמורק פינת יהודה הלוי, מול משטרת שרונה הבריטית. חברי החוליה שתחת פיקודה היו מאיר חפץ, יגאל פרוכט, עובד רבינוביץ' (רהב) והגדנ"עי אחיעזר גולדין שהיה בן 17 בעת הפעולה.

שריונית בריטית, בפיקודו של סרג'נט פלאוור, פטרלה באזור. בתחילה המשיכה בדרכה אך כשחשה בתנועה חשודה ליד הצומת כיבתה את אורותיה הסתובבה ובשקט חזרה לבדוק מה קורה. השריונית התקרבה לחוליה ובבת אחת הדליקה את האורות. הסרג'נט הורה לחברי החוליה וציווה עליהם להרים ידיים. כשמאיר חפץ שלף את אקדח הפרבלום שלו, שלף הסרג'נט את שלו והם ירו אחד לעבר השני – למרבה המזל לשניהם היה מעצור. השריונית נסוגה והזעיקה עזרה. תוך מספר דקות הגיעו כוחות בריטיים נוספים והחלו חילופי יריות. ברכה לקחה את הסטן וכיוונה לצריח השריונית במטרה לחסל את הסרג'נט. הוא כיוון אליה את נשקו, ירה ופגע בה ממרחק של מטר וחצי – ברכה נפצעה אנושות. ברכה פולד הספיקה לומר לחבריה ש"מוטב למות מאשר לשבת בכלא בית לחם". במקום לבית חולים, נלקחה ברכה פולד לחקירה במשטרת יפו, שם נפטרה מפצעיה. ברכה הייתה בת 19 במותה.

יתר חברי החוליה שלה הובלו למעצר וחקירה. מתוך 7000 הלוחמים לכדו הבריטים באותו הלילה 37 איש ועצרו אותם. למרות זאת מבצע 'ליל וינגייט' סייע ליחסי הציבור של תנועת המרי העברי. הייתה זו הוכחה ליכולת הארגונית ויכולת הגיוס והרצון להירתם למשימה. תל אביב הפכה למרכז המחאה כנגד 'הספר הלבן' שהגביל את העלייה.

לפנות בוקר עלו המעפילים חזרה לסיפון האוניה, ובזמן שזו נגררה לחיפה הם שרו את התקווה. משם נשלחו המעפילים לכלא עתלית. בצהרי היום נערכה הלווייתה של ברכה פולד שהפכה להפגנת ענק נגד השלטון הבריטי. מותה של ברכה פולד הפך לסמל המאבק על העלייה החופשית.

לאחר ההלוויה הצטרפה אמה לאחותה הנלורה באמריקה. באוגוסט 1946, בעקבות 'השבת השחורה' ופיצוץ מלון 'המלך דוד', הפסיקה תנועת המרי העברי את הפעילות המשותפת.

חצי שנה לאחר מותה של ברכה פולד תפסו הבריטים את אונית המעפילים שנקראה על שמה. אז פרסם נתן אלתרמן במדורו 'הטור השביעי' בעיתון 'דבר' את השיר 'ברכה פולד', שבו יצר הקבלה בין הלוחמת לאוניה:

"היא עגנה במפרץ על פני מים שחורים, / במלכודת ספינות-הציד / היא עמדה מוארה בקרני זרקורים, / כמו אז, בליל וינגייט, למול היורים / שקלעו אל מרפסת הבית. / לבדה כמו אז, עת כרעה למולם, / מני אור ומדם מסנוורת / היא לא נחה. נתיב יגיעה עוד לא תם. / היא נפלה על החוף / וחזרה מן הים... / עקשנית ודמומה וחותרת..."

עם הקמת המדינה והכרזת העצמאות שוחררו מעפילי האוניה 'אורד וינגייט'. גדעון (ג'וני) פלאי, אהובה של ברכה, נהרג שנתיים אחריה בקרב על הקסטל בתש"ח.

11 שנים לאחר מכן, בשנת 1957 הקדיש נתן אלתרמן לברכה פולד ו'ליל וינגייט' מחזור שירים שלם ב'טור השביעי', והפך אותה לסמל הנערה העברייה הלוחמת לתקומת עמה.