את החבורה הנהיגו שני 'זאבים' - זאב לוין אפשטיין וזאב גלוסקין. בשנת 1890 התכנסה החבורה בוורשה והנושא שהיה על הפרק היה הקמת חברה חדשה שתעסוק בהתיישבות בארץ ישראל. הם לא רצו להיות עוד מושבה שתלויה בתמיכת הברון רוטשילד. הם שנאו את הפקידים שלו בארץ והיה להם ברור שלצורך זה הם חייבים להיות בטוחים שברגע עלותם על הקרקע הם לא יזדקקו לעזרה. לחברה קראו 'מנוחה ונחלה' - "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" [דברים יב, ט]. החברים בחברה היו בני המעמד הבינוני, סוחרים ואנשי עסקים שהכירו שנה קודם באגודת הסתרים 'בני משה' שמנהיגה היה אחד העם (אשר צבי גינצברג).
כאנשי עסקים הם ניגשו להתיישבות באופן שונה מהמקובל. במקום לעלות על הקרקע, להתחיל לעבוד ולצפות לתנובה מיידית, הם החליטו לטעת מטעים ורק כשהמטע הניב פרי והבטיח הכנסה קבועה עלו על הקרקע. להקמת המטעים נשלחו נציגי האגודה לארץ. מי שקיבל את הניהול על המיזם, אחד מהמייסדים, היה זאב לוין אפשטיין. האגודה רכשה קרקע מיהושע חנקין וגייסה פועלים. אפשטיין הנהיג לראשונה תשלום על-פי תפוקה ודאג לפועלים למגורים ולשירותי רפואה. בשנת 1895 החלו הכרמים לתת ענבים ושנתיים לאחר מכן חולקו החלקות שעובדו בין החברים והאגודה פורקה. כך המושבה רחובות יצאה לדרך...
בתיה מקוב מצטרפת להתיישבות
מעל ל-200 קילומטרים מזרחית למקום הכינוס של חברת 'מנוחה ונחלה', בעיר בריסק שעל גבול פולין ובלארוס, דיברו על בתיה מקוב. היא הייתה אישה נמרצת, נחושה, מכוונת מטרה ובעלת אומץ בלתי רגיל. היא סגרה עסקה עם רוזן רוסי ושכרה ממנו אחוזה. מלבד יערות ומטעים כללה האחוזה גם מפעל לסיגריות, מפעל לעורות ומפעל לוודקה. את כל המפעלים היא ניהלה לבד וביד רמה ובנוסף ניהלה בית עם עשרה ילדים. בשנת 1890 הגיעה בתיה מקוב לוורשה לרגל עסקיה ושם שמעה על היוזמה של 'מנוחה ונחלה'. תוך פחות מיום ולאחר שקיבלה את כל הנתונים, החליטה שהיא מצטרפת לרכישת האדמות כ'יחידים' (כך כונו המתיישבים שלא היו מאוגדים במסגרת חברת 'מנוחה ונחלה') ושהיא עולה ארצה. היא חזרה לעירה והודיעה על כך לבעלה אברהם: "היצאת מדעתך?" שאל אברהם, ובתיה ענתה "אילו יצאתי מדעתי הייתי מוסיפה לשבת כאן עד אשר ישדדו הגויים את רכושי וייקחו את בנינו לעבדים ולשפחות". אברהם, שהכיר את אשתו היטב, הבין שמהרגע בו קיבלה את ההחלטה יהיה קשה להזיז אותה ממנה. בצר לו ניסה לזמן אותה לדין תורה בטענה שדעתה נטרפה אבל בתיה החכמה פנתה לרב ואמרה: "לפי דין ישראל, אישה שנטרפה עליה דעתה, בעלה פטור ממנה בלי גט ולכן בעלי פטור ממני וממילא גם אני ממנו".
ב-1891, שנה לאחר אותה פגישה בוורשה, לקחה בתיה בת ה-50 את חמשת ילדיה הקטנים, השאירה את הגדולים עם בעלה ועלתה לארץ.
עד כמה המקרה של בתיה מקוב היה נדיר תעיד העובדה שבאותה תקופה רק ארבע נשים בעלות משפחה נטלו יוזמה ועלו לארץ לבדן: רוזה שושנה יפה שהתיישבה ביבניאל שם הקימה משק בית גדול, רפת, אורווה, גידולי פלחה ועוד; גולדה מילוסלבסקי שהתיישבה בוואדי חנין (נס ציונה) וייסדה במושבה קרן גמילות חסדים; שרה גוטע דינוביץ מהמושבה יהוד שלקחה עמה את ילדיה ובתיה מקוב. רוזה, גולדה, שרה ובתיה הוכיחו שעבודת נשים אינה נופלת מעבודת הגברים. יוזמותיהן לעלות ארצה, לרכוש קרקעות ולהתיישב בהן נבעו ממניעים ציוניים כנים ומאמונה בכוחן להתגבר על המכשולים.
הבית, הכרם והנהגת המשק
חוכמתה, כוח הרצון, ההתמדה, והחריצות, הביאו את בתיה מקוב ליעדים שקבעה לעצמה מראש. בהתחלה היא ניצחה על בניית הבית: התקשרה עם בעלי מקצוע, פיקחה עליהם ועברה לבית כשהגג עוד טרם הושלם. כשהסתיימה הבנייה קישטה בידיה את הקירות בציורי קיר אותם הכירה בפולין.
בתיה הייתה הראשונה שנטעה כרם. 'כרם בתיה מקוב' היה מותג ונחשב לטוב ביותר במושבה. כבעלת משפחה היא הקימה את התנור הראשון בו אפו לחם וחמין. החמין שהכינה קנה לו אוהדים רבים, וכשהגיע אורח חשוב פנו אליה נציגי המושבה וביקשו שתארח אותו ותכבד אותו בחמין המפורסם שלה. כך גם היה במקרה של חוזה המדינה: כשהגיע ב-1898 הייתה זאת בתיה שאירחה את הרצל (המתכון שמור אצל בנות המשפחה עד היום).
ביתה של בתיה מקוב נחשב לאחד מהבתים האמידים במושבה. בתקופות קשות ידעה לצמצם הוצאות ולחלץ את המשפחה ממחסור, ובחלק מהזמן הגדילה את הכנסותיה באמצעות השכרת חדרים בביתה.
בתיה השתתפה בבחירות לוועד המושבה. וכך כתב עליה סמילנסקי ב'משפחת האדמה': "דעתה של בתיה נשמעה באסיפה ולדבריה הקצרים שנשמעו בטוב טעם ושכל, הקשיבו קשב רב. היא גם בחרה בחברי הוועד הראשון של המושבה, אבל לא נבחרה: סוף סוף לא הייתה אלא אישה."
למרות היותה אשת עסקים הייתה בתיה סוציאליסטית בנשמתה והציעה לוועד המושבה שיחלקו אדמות לבני הפועלים. הצעתה התקבלה ושטח שהיה שייך לה נמסר למשפחה של פועלים.
כאישה עצמאית בתיה התנגדה לקבל את חסות הברון. באותה עת היה הסכם עם היקב בראשון לציון (שהיה בשליטת פקידי הברון) שהיקב יקבל את הענבים של המושבה רחובות ובתמורה התחייבו אנשי רחובות לשווק את היין ברוסיה. בתיה לחצה לא להעביר את התוצרת ליקב ולנסות לשווק אותו באופן עצמאי. בביקור הברון במושבה רחובות הוא התרשם מהעצמאות שלה והציע לתרום לה מרפאה. היא הודתה לו אך סירבה לקבל את התרומה ולקחה על עצמה להקים מרפאה.
נינה של בתיה, ישראל מקוב, מי שהיה מנכ"ל חברת טבע סיפר עליה: "בכל משפחה יש גיבור; לנו יש גיבורה... היא הייתה כנראה אישה חזקה מאוד, דעתנית ונחושה. כולם אצלנו גדלו על הסיפורים עליה. היא הייתה אישה דתייה שבעלה היה תלמיד חכם והיא עצמה ניהלה עסקים... כיוון שהוא לא הסכים לעלות, היא השאירה לו את חמשת הילדים הגדולים ולקחה איתה לארץ את חמשת הצעירים יותר הקטן שבהם, בן שש, היה סבי הרצל. היא הצטרפה לקבוצה שעתידה לייסד את רחובות, רכשה פה 240 דונם והקימה משק חקלאי. היא מעולם לא יכלה להיבחר לוועד היישוב, כי הייתה אישה, אבל הופיעה לכל הישיבות. לפי ההתכתבויות רואים שהיא הייתה לוחמנית, אסרטיבית, שומרת הסדר והמוסר."
זמורות יבשות והפרשה
לא ניתן לסיים את סיפורה של בתיה מבלי לספר את המקרה הידוע בשם "זמורות יבשות" בנה של בתיה, יונתן מקוב, נשא לאישה את שושנה לבית כהנוב. הוא הגיע למושבה עם אמו וכשבגר החל לעבוד בכרמים שלה. הוא פתח חנות (השנייה במושבה) והתיר בחנותו קניות בהקפה. "תרשום" היו מבקשים והוא ניהל ספר חובות. כאשר נפטר בעל חוב, לא פנה אל משפחתו כדי לגבות את כספי החוב, ולמרות זאת הוא נודע כאיש קשה ואכזר והמקרה הבא יעיד על כך.
שנתיים לאחר מותה של בתיה מקוב, תפס האיכר יונתן שלוש נשים תימניות אשר עבדו בכרם שלו במושבה רחובות, כשהן אוספות זרדים יבשים בסוף יום עבודתן. הן אספו את הזרדים להסקה ולאפייה אך מקוב סבר שהן גונבות ממנו. בעזרת פועליו הערבים תפס אותן, קשר אותן בחבל לחמור וגרר אותן ברחובה הראשי של המושבה כשהפועל שלו מצליף בהן לעיני כל התושבים. לטענתו של מקוב, למען 'יראו וייראו', ועד שכונת שעריים פנה לוועד המושבה בדרישה לחקור את הנושא. יונתן מקוב הועמד לדין, נמצא אשם ונקנס בסכום פעוט.
לימים כתב בן המושבה המשורר דן אלמגור על מקרה זה את שירו המצמרר 'זמורות יבשות'.
"כל בן תימן במושבה רחובות \ עוד זוכר מעשה באיכר יונתן \ שתפס שתי נשים מבנות תימן \ המלקטות בכרם בין השמשות \ לא ענבים רק זמורות יבשות \ זמורות יבשות להסיק תנורן \ הוא תפס את שתיהן, האיכר יונתן \ והצליף ארוכות על השתיים בשוט \ וקשות המכות כזמורות יבשות \ אז קשר את השתיים בחבל העב \ אל חמורו לקצה הזנב \ וככה רוכב בגאווה \ נכנס ברכיבה אל המושבה \ ברחוב הראשי, לעיני כולם \ איכר על חמור ושוט מורם \ ושתי הנשים נגררות מאחור \ קשורות בחבל לזנב החמור \ שתי נשים חלשות, חוששות, מתביישות \ שניסו ללקט קצת זמורות יבשות \ קשורות לחבל, כמובלות לתליה... \ צועדות הנשים, משפילות מבטן \ אך יודעות שצופה בהן הבן הקטן \ וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב \ הוא רואה את אמו, הקשורה לזנב \ הוא רואה את אמו, הקשורה בצוואר \ נגררת מושפלת ברחוב עד עפר \ הוא רואה אנשים מגיחים מבתים \ הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים הוא רואה חיוכים, ושומע צווחה \ "אימא, בואי, תראי תהלוכה!"
את השיר ניסו לצנזר מספר פעמים. הפרט המעניין הוא שבכולם היו מעורבים בני העדה התימנית. במקור כתב דן אלמגור את השיר להצגה בבית ליסין. כך סיפר: "כמה ימים לפני עליית ההצגה על הבמה הגיע ישראל קיסר, מי שהיה אז יו"ר עמותת 'אעלה בתמר'. הוא ראה את השירים וכשהגיע לשיר הזה הוא ביקש ממני להוריד אותו. לא הבנתי למה. אמרתי לו שחשוב לפרסם את הדברים. אבל הוא, כמו כל התימנים. לא רוצה להתעמת ולא לריב והעדיף להעלים את הפרשה ההיא. הוצאנו את השיר מההצגה. זה היה הצינזור הראשון של השיר".
הפעם השנייה שניסו להעלים את השיר זה הייתה באחד מימי העצמאות. הפעם נחסם השיר על ידי שני עורכי דין, האחד תימני עו"ד בן-ציון צנעני והשני, לא תימני, הוא עו"ד שוקי פורר. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בכרמו של מקוב לא הייתה ולא נבראה. "ניסו לטעון שכתבתי את השיר כחלק ממאבק פוליטי נגד הליכוד. עד היום אני לא מבין את הקשר לפוליטיקה ולליכוד" אמר דן אלמגור.
מאוחר יותר זכה דן אלמגור בפרס על תרומתו לזמר העברי ברחובות. מי שהעניק לו את הפרס היה ראש העירייה שוקי פורר, אותו עורך-הדין ששיגר את המכתב נגד 'זמורות יבשות'.
האם באמת קרה המקרה? מי שחקר את הפרשה היה יאיר מדאר-הלוי, גם הוא בן המושבה ובן העדה התימנית, והוא מצא את הנשים המוזכרות ואף פרסם את שמותיהן: הדייה בת סעיד עוואד', אשת שלום חריזי, שמעה בת סעדיה קפרא, אשת סעדיה נדאף ושמעה בת סאלם מדמון, אלמנת יוסף מדהלה. רבים כינו את בתיה מקוב 'האם מרחובות'. היא הקימה 'חמולה' במושבה והשאירה אחריה צאצאים רבים. את נחלתה חילקה בין ילדיה והעניקה לכל אחד מהם 50 דונם.
יש הטוענים כי מוצא המשפחה מספרד והשם מקוב הוא ראשי תיבות של 'מורנו קדוש וברוך'. בשנת 1895, חמש שנים לאחר שבתיה עזבה אותו, כתב בעלה אברהם מכתב לילדיו בו נימק את הישארותו בבית בשל בריאותו הרעועה. זמן קצר אחר-כך נפטר.
בתיה מקוב חיה ברחובות במשך 21 שנים והלכה לעולמה בשנת 1911 והיא בת 70. על שמה רחוב ושכונה בעיר רחובות.
תגובות
עדיין אין תגובות.