גד פרומקין

משפחה, לימודים ופעילות ציונית

גד פרומקין נולד בשנת 1887 בירושלים. אביו היה ישראל דב פרומקין, בעליו של עיתון 'חבצלת'. פרומקין האב היה חסיד חב"ד שעלה ארצה מרוסיה בגיל 9 ובגיל 15 נישא לבתו של ר' ישראל ב"ק. לאחר שזו נפטרה נישא בשנית לבילקה (בלהה), אחותו של אפרים כהן-רייס, מנהל בית הספר 'למל', ולהם נולדו ארבעה ילדים ובהם גד. ישראל דב פרומקין ירש את עיתון 'חבצלת' מחותנו ישראל ב"ק שייסד אותו עוד בשנת 1863. עיתון זה יצא לאור עד שנת 1911.

גד גדל ברובע היהודי ולמד אצל מורים פרטיים. הוא היה מיועד לרשת את העיתון אך הוא שאף למשהו אחר. בשנת 1908 נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת קושטא הייתה האוניברסיטה של האימפריה התורכית ששלטה אז בארץ. בקושטא הוא יצר קשרים עם סטודנטים לרפואה שלימים התפרסמו בכינויים 'הטורקים הצעירים' שהדיחו את העריץ הסלטאן עבדול חמיד השני ותפסו את השלטון. לאחר ההפיכה שאף גד להיבחר לפרלמנט הטורקי.

באותה עת, חותנו של גד, אהרן אייזנברג, שהיה ממייסדי רחובות, שאף להקים חברה ציונית שמטרתה לקדם התיישבות יהודית בארץ ישראל. הוא פנה לגד הבקיא במשפט הטורקי ומינה אותו לנציגו. גד רשם את אגודת 'נטעים' שהייתה לאגודה ההתיישבותית הראשונה שנרשמה כחוק אצל השלטונות העת'מאניים. אגודה זו הקימה שלושה מרכזי נטיעות: חוות חפציבה מדרום לחדרה, חוות עטה סמוך לרחובות ומרכז נטיעות בחוות סג'רה (אילניה של היום). עם חבריו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל שוחט ומניה שוחט הקים את אגודת המתלמדים העבריים העת'מאניים בקושטא. גד עצמו עמד בראש הארגון, ובן-גוריון שימש כמזכירו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר גד פרומקין לארץ ישראל והיה לאחד משלושת עורכי הדין היהודים המובילים בארץ.

כבנו של דב ובעל בתו של אהרן אייזנברג היה בעל קשרים רבים והחל לקבל את 'התיקים הכבדים'. הטורקים כינו אותו "עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים". עדות למעמדו הם דבריו נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של המנדט הבריטי "The only qualified Jewish advocate in the city" - ("זה עורך הדין היהודי היחידי האיכותי בעיר").

שופט בבית המשפט העליון המנדטורי

שנת 1918 כבר שלטו הבריטים בארץ ולדרישת נציגי היהודים הסכימו לשלב שופט יהודי במערכת המשפט הבריטית. חיים ויצמן פנה לגד פרומקין והציע לו להתמנות לשופט. גד פרומקין נענה להצעה לאחר הבטחה ברורה של ויצמן כי ההסתדרות הציונית תממן את הפרשי השכר (כמו היום, גם אז היו פערים גדולים בין שכרו של שופט לזה של עו"ד עצמאי). וכך, ביוני 1918 והוא בן 31 התמנה גד פרומקין לשופט בבית משפט השלום בירושלים. בספטמבר 1920 התמנה לשופט בית המשפט העליון המנדטורי וזאת בלי שכיהן כלל כשופט מחוזי.

הבריטים העריכו את עבודתו ובשנת 1941 העניקו לו תואר כבוד מהמלך ג'ורג' השישי, וחמש שנים לאחר מכן הוא מתמנה לשופט בבית המשפט העליון.

עם קום המדינה היה זה אך טבעי לצפות כי גד פרומקין ימונה לשופט בבית המשפט העליון הישראלי. אבל הוא לא היה בין חמשת השופטים שנבחרו לבית המשפט העליון החדש שזה עתה הורכב. מי שעמד מאחורי אי-מינויו היה פנחס רוזן (פליקס רוזנבליט), שר המשפטים הראשון.

ב–25 ביוני 1948 הפיץ רוזנבליט בין שרי הממשלה מסמך ובו ציין את שמות המועמדים למינוי והוסיף: "אין ברצוני להציע את מר גד פרומקין, מי שהיה שופט בית הדין העליון בשירות ממשלת המנדט". הסיבה לכך הייתה 'שמועות ומרננים' לגבי התנהגותו האתית. אי-המלצה זו הפכה להיות שערוריית המינויים הראשונה בארץ ישראל.

לאורך השנים הועלו השערות שונות להתנגדותו של רוזן. חלקן טענו כי המניע היה הרצון של רוזן לקדם את שותפו למשרד עורכי הדין, משה זמורה, שהיה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון. אחרים טענו כי גד לא היה מזוהה עם שום מפלגה ולכן אף אחד לא דאג לקדמו. היו גם שטענו שמאחר שגד היה בן למשפחה מן העלייה השנייה, הוא לא התאים לשאיפות ההשתלטות של יוצאי גרמניה (שאליה השתייך רוזן) על מערכת המשפט. והיו גם שמועות על שוחד...

הסיבה לאי-המינוי נחשפת

רק בשנת 2013 במסגרת עבודה לתואר שני של סטודנט למשפטים בשם אבירם שחל התגלתה הסיבה. שחל גילה תיק לא ידוע בארכיונו של פנחס רוזן. בתיק היה מסמך בודד ולא חתום, שאורכו חמישה עמודים כתוב בגרמנית. המסמך נכתב במרס 1940, כשמונה שנים לפני שערוריית המינוי לבית המשפט העליון. המסמך עסק באדם בשם ד"ר פ. ששחל הסיק שהוא פרומקין (ישנן עדויות התומכות במסקנה זו). על פי המסמך נטל פרומקין לעצמו הלוואה לא חוקית מתוך עיזבונו של איש עסקים ירושלמי בשם ויינברגר, שאותו הכיר לפני מותו.

וכך כתב רוזן לאחר שיחה עם בתו ואלמנתו של ויינברגר על אותה הלוואה: "באותו יום, שתיים או שלוש שעות אחרי ביקור זה, הופיע ד"ר פ' שוב פעם אצל משפחת ו' בדירתה... וביקש להראות לו את הדולרים בזהב שבעיזבון הנפטר, עליהם נודע לו, כנראה, מהנפטר עצמו. אחרי כן הוא מנה לעצמו חלק מאותם הדולרים מבלי שהגב' ו' או בתה, הגב' ל"ו, עמדו על מספרם, היות ושתיהן התייחסו אליו באמון גמור. הוא ארז את דולרי הזהב במגבת אשר המשפחה העמידה לרשותו למטרה זו". מדובר על כ-900 לירות ישראליות שהן כ-40,000 שקל בערכים של היום...

גד פרומקין הגדיר את הפעולה כהלוואה בריבית שנתית של 5%, ולא הוא דיווח על כך למנהל העיזבון, לא ידוע אם ההלוואה הוחזרה מאוחר יותר. בעודו מכהן כשופט עליון של המנדט הבריטי, ביקש גד פרומקין הלוואה נוספת בסך 3,000 לירות מתוך העיזבון. בשלב זה פנו בני המשפחה לרוזן ושטחו בפניו את טענותיהם.

לפנחס רוזן טוהר המידות היה חשוב לעין ערוך. הספיקה לו עדות שמיעה אחת על מעשה לא כשר כדי לפסול את האדם. מצד שני, למרות קשיחות, התגלה רוזן כג'נטלמן אמתי. הוא שמר לעצמו את פרטי הפרשה ואף כשראש הממשלה דוד בן-גוריון התערב בפרשה ומינה 'ועדת בירור של כבוד' כדי שתכריע בסכסוך בין שני האישים, לא חשף רוזן את הפרטים. אותה ועדה קבעה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק.

'ועדת פרומקין' שהוקמה בשנת 1950 ודנה בחינוך ילדי העולים הייתה שירת הברבור של חייו הציבוריים. שנותיו האחרונות עברו עליו במועקה רבה. ב-1955 הוציא לאור את הספר האוטוביוגרפי "דרך שופט בירושלים". האירוע הציבורי האחרון שלקח בו חלק היה מסיבת יום הולדתו ה–70. משה שרת, שבירך אותו, רשם ביומנו כי "המעמד כולו היה לחוץ". פרומקין מת כעבור שלוש שנים בגיל 73.

בתו סעדה הייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונישאה לקולין גילון, לימים פרקליט המדינה. בנו ידין שימש כמפקד מחנה הקריה (מחנה יהושע) הראשון. נכדיו הם השופט אלון גילון וכרמי גילון, לימים ראש השב"כ.