דבורה טייטלבאום

אילן תמיר וטרשת נפוצה

אילן תמיר חברי הוא מסוג האנשים שבשיחה קצרה גורמים לך להעריץ אותם. סא"ל במיל', לשעבר טייס קרב בחיל-האוויר וטייס 'אל על'. הוא הטיס מטוסי 15F ('בז') בטייסת 106 (חוד החנית) ובטייסת 133 (אבירי הזנב הכפול), שימש מדריך בבית הספר לטיסה ושחיין מצטיין (ותמיד דאג שארגיש איטי לידו בספינינג). חייו של אילן השתנו בקיץ 2006 כשאובחן עם 'טרשת נפוצה'. הוא נאלץ להיפרד מהקסדה והסרבל וכיום הוא מתנהל עם קביים וחי בדירה מותאמת לצרכיו. במבט לאחור אילן סבל מתסמיני המחלה כמו תשישות ועייפות ובהמשך קושי בהליכה וגרירת רגליים. לאילן נחזור בהמשך.

בכל שנה מאובחנים בעולם כ-3 מיליון בני אדם בטרשת נפוצה והמחלה שכיחה פי 3 בקרב נשים לעומת גברים. פרופ' ז'אן מרטין שארקו, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, היה הראשון שאיבחן את המחלה בשנת 1868 כמחלה בפני עצמה. מחלת הטרשת הנפוצה (Multiple Sclerosis - MS) מהווה את אחד האתגרים המורכבים והמרתקים ביותר בתחום הנוירולוגיה המודרנית. מדובר במחלה דלקתית כרונית, אוטואימונית באופייה, התוקפת את מערכת העצבים המרכזית הכוללת את המוח ואת חוט השדרה. בבסיס המחלה עומד כשל תפקודי של מערכת החיסון שבמקום לבצע את תפקידה המסורתי בהגנה על הגוף מפני פולשים זרים כגון נגיפים וחיידקים, היא מזהה בטעות מרכיבים עצמיים של הגוף כאויב. היעד המרכזי למתקפה זו הוא המיאלין (Myelin) - חומר שומני העוטף את סיבי תאי העצב (האקסונים) ומשמש כשכבת בידוד והגנה.

חשיבותו של המיאלין לתפקוד האנושי היא קריטית. הוא מאפשר העברה מהירה, יעילה וחלקה של אותות חשמליים מהמוח אל איברי הגוף השונים. תהליך הפגיעה במיאלין, המכונה דמיילינציה (Demyelination), גורם להיווצרות של אזורים מצולקים ונוקשים המכונים 'טרשת' (Sclerosis). כאשר האות העצבי נתקל באזורים אלו, מהירותו מואטת, הוא עלול 'להתערבב' עם אותות אחרים או להיעצר לחלוטין, מה שמוביל לשיבוש מוחלט בתקשורת בין המוח לשאר חלקי הגוף. לאורך זמן, תהליך זה עשוי להפוך לבלתי הפיך ולהוביל להרס מוחלט של סיבי העצב עצמם. נסו לדמיין כבל החשמל שהציפוי הפלסטי שלו קרוע וחוט החשמל שהוא עוטף אותו חשוף, כך יכול להיווצר קצר שימנע את העברת הזרם ואף יגרום לשריפה.

אבחון המחלה הוא תהליך מורכב. הסימפטומים של טרשת נפוצה הם מגוונים ובלתי עקביים, ותלויים במיקום המדויק של הנזק במערכת העצבים. חולים עשויים לחוות הפרעות תחושה כגון נימול ועקצוץ (סיכות ומחטים), חולשת גפיים, הפרעות בראייה, סחרחורות (ורטיגו), וקשיים בשיווי משקל. מעבר להיבטים הפיזיים, המחלה משפיעה עמוקות על איכות החיים, וגורמת לעייפות קיצונית, הפרעות בריכוז, ושינויים במצב הרוח כולל דיכאון. עד היום לא ברור מה גורם למחלה ואין מספיק ידע כדי לתאר בצורה חד משמעית את שילוב הגורמים שמובילים להתפרצותה.

הקופקסון: מהמעבדה לתרופה

עד שנת 1993 לא היה טיפול מניעתי מוכח למחלה. הטיפולים הראשונים שאושרו היו צורות שונות של אינטרפרון בטא (Interferon-beta), המוכרים בשמותיהם המסחריים כמו בטאפרון, אבונקס, רביף ופלגרידי. הקופקסון (המוכר בשמו הכימי Glatiramer Acetate) נכנס לשימוש במקביל לאינטרפרונים הראשונים, החל משנות התשעים של המאה הקודמת. הקופקסון ניתן בזריקה ונמצא יעיל בהאטת קצב ההתקפים אצל חולים במהלך מחלה של התקפים והפוגות. בניגוד לאינטרפרון בטא שעלול לגרום לתסמינים דמויי שפעת ודכאון, תופעות הלוואי של הקופקסון כוללות בעיקר אדמומיות מקומית בעור ובמקרים נדירים תחושת לחץ זמנית בחזה וחרדה שאינה מסוכנת.

ההיסטוריה של פיתוח תרופת הקופקסון (Copaxone),או בשמה המדעי גלאטירמר אצטט (Glatiramer Acetate), היא אחד הסיפורים המרתקים ביותר בתולדות המדע הישראלי והעולמי. הסיפור החל בסוף שנות ה-60 במכון ויצמן למדע, בהובלתם של פרופ' מיכאל סלע, פרופ' רות ארנון והמדענית הצעירה ד"ר דבורה טייטלבאום, גיבורת הסיפור שלנו. המחקר במקור כוון ליצור מודול למחלת הטרשת הנפוצה כדי להבין את המנגנונים שלה טוב יותר. החוקרים ביקשו לסנתז מולקולות דמויות חלבון, המכונות קו-פולימרים (Copolymers), שנועדו לחקות את מרכיבי המיאלין ולהוביל לכך שמערכת החיסון של חיות המעבדה תתקוף אותם ותפתח מחלה דמוית טרשת.

במשך למעלה משנה, דבורה טייטלבאום, שהייתה אז דוקטורנטית, עבדה על סינתזה של חומרים שונים וניסתה לעורר את המחלה בחיות מעבדה. כל הניסויים נכשלו והחומרים שהוזרקו לא גרמו לשום תסמין של מחלה. בנקודה זו, במקום לנטוש את המחקר, עלה בקרב הצוות רעיון מהפכני: אם הפולימרים המלאכותיים הללו אינם מעוררים את המחלה ייתכן שהם בכלל פועלים כמעכבים שלה על ידי תחרות עם החלבונים המקוריים של הגוף. כלומר אולי יש בידיהם באופן מקרי את הפתרון לעיכוב המחלה.

בשנת 1971, הגילוי הפך למציאות מדעית. הקו-פולימרים, ובמיוחד זה שסומן כקו-פולימר 1 (Cop 1), הראו יעילות מדהימה בדיכוי וחסימת המחלה בבעלי חיים. התברר כי ה-Cop 1 לא רק מונע את התפרצות המחלה אם הוא ניתן לפני הגירוי המזיק, אלא גם מסוגל לדכא את התסמינים בחיות שכבר חלו.

המעבר מהמעבדה לשימוש קליני רחב ארך כמעט שלושה עשורים של עבודה מאומצת. ב-1974 נרשם הפטנט הראשון על ידי מכון ויצמן, כאשר סלע, ארנון וטייטלבאום רשומים כיוצרים בחלקים שווים. בשנת 1987, קיבלה חברת התרופות 'טבע' את הרישיון לפיתוח ומסחור התרופה, מהלך ששינה את פני החברה והכלכלה הישראלית. עד לאותה שנה עסקה 'טבע' בהפצה של תרופות גנריות, כלומר חברה שממתינה שיפקע הפטנט של החברה שפיתחה את התרופה המקורית ואז היא מפתחת תרופה המכילה את אותו חומר פעיל באותו מינון ובאותה צורת מתן (כמו טבליה או סירופ), כמו תרופת המקור. משמע הדבר ש'טבע' לא השקיעה בפיתוח תרופות חדשות.

הקופקסון היה תרופת המקור הראשונה של חברת טבע, והוא הושק בישראל בסוף 1996 ובארה"ב במרץ 1997, ובמהירות הפך למנוע הרווח המרכזי של החברה. כך קרה גם בשנת ההשקה המלאה בארה"ב. תוך שנים ספורות, הפך הקופקסון לתרופה המובילה בארה"ב לטיפול בטרשת נפוצה, עם נתח שוק של מעל 25%, ותוך שלוש שנים הגיעו המכירות העולמיות של הקופקסון ל-247 מיליון דולר. הקופקסון הפך לתרופה הרווחית ביותר של טבע, וייצר הון זמין משמעותי שאפשר לה לרכוש חברות אחרות. בחלוף השנים היווה הקופקסון מעל 60% מהרווח התפעולי של טבע.

דבורה טייטלבאום והדרך אל הפטנט

דבורה סביצקי נולדה בתל אביב בשנת 1941 להורים שעלו מפולין בשנות ה-30. היא למדה בבית ספר היסודי 'אחד העם' וכבר אז ניתן היה לזהות כי מדובר בילדה מחוננת. בתיכון התחילה להתעניין במדע ולמדה במגמה ביולוגית. בשנת 1962 נישאה לחיים טייטלבאום שאותו הכירה בצבא. לימים היה חיים ראש מחלקת התחזוקה באגף האפסנאות בדרגת אלוף-משנה וסגן ראש אגף התכנון, בדרגת תת-אלוף. עם תום שירותי הצבאי דבורה החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב וסיימה ב-1966 את התואר השני. את לימודי הדוקטורט עשתה במכון וייצמן אצל פרופ' רות ארנון במחלקה לאימונולוגיה, שם החל המסע שהוביל לפיתוח הקופקסון.

אחת הנקודות המשמעותיות ביותר בביוגרפיה של דבורה טייטלבאום היתה החלטתה לוותר על מסלול אקדמי עצמאי קלאסי. לאחר סיום הדוקטורט ב-1974, היא בחרה שלא לצאת מייד להשתלמות פוסט-דוקטורט בחו"ל, שלב קריטי לכל מי ששואף להפוך לפרופסור ולראש קבוצת מחקר עצמאית. הסיבה לכך הייתה משפחתית. בעלה חיים שירת בתפקידים צבאיים תובעניים ונעדר מהבית תקופות ממושכות. דבורה בחרה לקחת על עצמה את עיקר הנטל של גידול שני ילדיהם, שי ושגית, ונשארה במכון ויצמן כעמיתת מחקר.

פרופ' רות ארנון ציינה כי ייתכן שוויתור זה היה לטובה עבור פרויקט הקופקסון, שכן כך נשארה דבורה שותפה פעילה ומרכזית בפיתוחו לאורך כל הדרך, בעוד שבמסלול אחר הייתה עשויה לעבור לחקור נושאים שונים. עם זאת, המחיר האישי היה ברור, דבורה לא הפכה לפרופסור ולא עמדה בראש מעבדה משלה, למרות שתרומתה המדעית הייתה שוות ערך לזו של עמיתיה הבכירים שזכו בפרסים יוקרתיים.

רק בשנת 1980, כשהנסיבות אפשרו זאת, יצאה דבורה להשתלמות של שנה באוניברסיטת טאפטס בארה"ב, אך בשלב זה כבר היה מאוחר מדי להתחיל במסלול אקדמי של חבר סגל עצמאי. היא המשיכה לעבוד במכון ויצמן כמדענית סגל בכירה, והייתה הדמות המקשרת והיועצת המרכזית של חברת 'טבע' בכל הקשור לניסויים הקליניים וההיבטים הביולוגיים של התרופה.

"הדוקטורט שלה היה בעצם הבסיס לפיתוח הקופקסון. לכן היא רשומה על הפטנט בחלק שווה", סיפרה לימים פרופסור ארנון. "הייתה לה תרומה פנטסטית לפרויקט הקופקסון, גם בעבודת הדוקטורט שלה וגם בשנים הבאות. זה היה הפרויקט שלה."

חלק מהתמלוגים של התרופה קיבל מכון וויצמן, כך שבמהלך השנים אותם מאות מיליוני שקלים מימנו מחקרים אחרים. חלק אחר של התמלוגים קיבלו החוקרים עצמם הרשומים על הפטנט ועל פי ההערכות הרוויח צוות החוקרים, ובהם דבורה, עשרות מיליוני דולרים שבין השאר הושקעו בקידום המדע, בחברות הזנק ובפילנתרופיה. בזכות התמלוגים הגבוהים הפך פרופ' סלע לפטרונה של להקת הריקוד בת-שבע.

חשוב לציין כי עבודתה של דבורה נשענה על כתפי ענקים שדמו לה. כבר בשנות ה-50 החל פרופ' אפרים קציר ממכון וויצמן למדע (לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל) לחקור את תכונות החלבונים, אבני הבניין של כל מערכת ביולוגית. לצורך מחקרו הוא פיתח מודלים סינתטיים פשוטים המכונים 'פולי-חומצות אמיניות'. תלמידו באותן שנים, פרופ' מיכאל סלע (לימים נשיא מכון וויצמן וחתן פרס ישראל), החליט לבחון את השפעתן של אותן מולקולות סינתטיות על המערכת החיסונית. סלע, יחד עם תלמידתו דאז פרופ' רות ארנון (לימים נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים וכלת פרס ישראל) וד"ר דבורה טייטלבאום, ביצעו שורה ארוכה של ניסויים פורצי דרך מחקרים והם בתורם שהובילו בסופו של דבר לפיתוח תרופת הקופקסון.

המחקר המאוחר והפרידה

דבורה לא נחה על זרי הדפנה גם לאחר הצלחת הקופקסון. היא המשיכה לחקור את המנגנונים של התרופה כמעט עד ימיה האחרונים. בין היתר הובילה מחקרים על האפשרות של נטילת הקופקסון בבליעה. בשנת 2007, זמן קצר לפני מותה, הייתה שותפה למחקר פורץ דרך שזיהה מאפיינים גנטיים המשפיעים על אופן התגובה של חולים שונים לתרופה, צעד משמעותי לקראת רפואה מותאמת אישית.

דבורה נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2008 בגיל 67. לאחר מותה, הקימו ילדיה לזכרה ולזכר אביהם המנוח קרן מחקרים במכון וויצמן, המקדמת שיתופי פעולה בין מדעני המכון לרופאים בבתי חולים, ביטוי נאמן לדרך חייה שחיפשה תמיד את היישום הרפואי של המדע הבסיסי.

קשה להפריז בתרומתה של דבורה לחייהם של מיליוני אנשים בעולם, מרגע אישור התרופה ועד ימים אלו, ביניהם חייו של חברי סא"ל אילן תמיר. יחד עם זאת יש לזכור כי התרופה רק מעכבת את המחלה ולא עוצרת אותה. אנו מחפשים את ה'דבורה' הבאה שתמצא בקרוב את התרופה שתעצור את המחלה ואף תחזיר את החולים למצבם הקודם, כך שאוכל להגשים חלום לשמוע את אילן בקשר האוויר או ברמקול הפנימי מודיע לנוסעים מהקוקפיט על נתיב הטיסה ומזג האוויר ביעד.

סא"ל אילן תמיר כתב ספר על ההתמודדות שלו עם המחלה בספר 'נסיך הבז': "הספר הזה הוא השליחות שלי. חשוב לי לגעת בכמה שיותר אנשים... אני לא מדבר רק על מי שאובחן עם טרשת נפוצה כמוני, אלא על כל אחד מאיתנו. החיים מציבים אותנו בפני אתגרים שונים - ועלינו לדעת כיצד להסתכל על חצי הכוס המלאה. סיפרתי את הסיפור שלי בכנות מוחלטת ובצניעות מוחלטת. הייתי רוצה שילמדו ממני אופטימיות - ואותה ייקחו גם הלאה".

בכל פעם שאני מתכתב עם אילן או מדבר אתו אני נזכר כמה אנו חייבים לד"ר דבורה טייטלבאום.

לרכישת הספר