דבורה עומר

ילדות של אובדן ודמיון

היא הייתה רק בת שנה כשהוריה התגרשו: "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי" סיפרה דבורה. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: 'הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי', אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה", ואכן דבורה החלה לחלום. אביה משה נשלח לאירופה בשירות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ודבורה נותרה בקיבוץ מעוז חיים ללא אב. היא גדלה עם שתי נשים: אמה לאה ליפשיץ־שרשבסקי וגליה, המטפלת בבית הילדים. ב-17 בינואר 1944, כשדבורה הייתה בת 11 נשמע קול ירייה חזק בקיבוץ. "אמא התאבדה" כך סיפרו לה. באותו יום עזבה גם המטפלת גליה את הקיבוץ ודבורה נותרה לבדה.

רק כעבור חודש הגיעה אליה מכתבו של אביה: "דבורה'לה שלי היקרה. הגיעה אליי השמועה הנוראה. רציתי להגיע אלייך אבל אין כל אפשרות כזו. במה ננחם את עצמנו בתי? כל כך קשה לי לכתוב אלייך את המכתב הזה. לו יכולתי להיות אתך בימים אלו, אבל גזירה היא. נישא את הכאב, דבורי, יחד, את מה שקרה אין לשנות. עלייך רק לזכור, דבורי, שחלומה של אמא היה תמיד לראותך גדלה ופורחת, עליזה ושקדנית. לפניי מונח כעת מכתבה האחרון של אמא אליי, והמכתב כולו כתוב עלייך. ואם אנחנו רוצים למלא את רצונה של אמא, הרי שאת צריכה להתגבר על הכאב והצער, ללמוד הרבה ולהיות נערה שקדנית וטובה. נשמור את זכרה של אמא בליבנו. כמה טובה הייתה, כמה מסורה וכמה חכמה. כתבי נא לי, בתי, ואף אני אכתוב לעתים קרובות. אני לוחץ אותך אל ליבי, דבורי, ממרחקים, וכואב אתך יחד. אבא."

איש לא הסביר לילדה למה אמה התאבדה. בהלווייתה נאמר לה: "אל תבכי. לא בוכים אצלנו בהלוויות". אחותה סיפרה: "היא הייתה בטוחה שעכשיו אמא מתה, אז אבא יחזור... אבל אבא לא חזר. הוא חזר רק אחרי שנתיים וחצי-שלוש. היא בעצם גדלה לבד". לימים אמרה בתה של דבורה: "אמא שלי נתקעה בגיל 11". את היכולת להיתקע בגיל 11 ניצלה דבורה לכתיבה של 89 ספרים, רובם לנוער. היא כתבה דרך עיניים של נערה וכפי שהטיב לנסח זאת נשיא המדינה שמעון פרס במכתב שכתב למשפחתה לאחר מותה: "דבורה, עליה השלום נחשבת לסופרת ילדים גדולה... היא כתבה, בעט חכמה ובדיו אוהבת... כתיבתה הייתה כרקיעה של ישראל, כמעט ללא עננים. דבר שאפשר לקרניים של אור אמתיות לחדור ללבבות שלנו... היא כתבה היסטוריה, היא כתבה פדגוגיה אבל מבלי לשאת את גובה התארים האלה מעל היכולת של גובה העיניים. היא אהבה אותנו. אנחנו הקוראים מכל הגילאים אהבנו אותה... היא אפשרה לנו, למבוגרים, להיות ילדים. היא אפשרה לילדים להיות מבוגרים יותר... היא השאירה אחריה מורשת שתוסיף לפכות בעוז גם אחרי שהלכה מאתנו..."

ספריה הנצחיים נמכרים במאות אלפי עותקים גם שנים לאחר שנכתבו, ביניהם הספר 'שרה גיבורת ניל"י' שעשרות שנים נמכרים ממנו כחמשת אלפים עותקים בשנה. לדברי מתרגמת הספרים עטרה אופק "לדבורה הייתה רגישות לחריג, בספרי הנוער שכתבה על טיפוסים חריגים, היא ידעה ללכוד אותם על הנייר שנשאר לדורות, הייתה לה הבנה עצומה של נפש הילד."

ילדות וכתיבה בקיבוץ

דבורה נולדה ב־1932 והייתה הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ מעוז חיים. אמה, לאה ליפשיץ־שרשבסקי הייתה ממייסדות הקיבוץ ואביה הסופר משה מוסינזון (אחיו של יגאל מוסינזון יוצר הסדרה 'חסמבה'). "דיו זורם בעורקך ולא דם" הטיב להגדיר זאת יגאל, ואכן כבר מגיל צעיר שימשה הכתיבה מפלט עבורה.

דבורה החלה לכתוב בנערותה בהשראת אביה. סיפוריה הראשונים פורסמו בעיתון 'במעלה' של הנוער העובד, שאביה היה העורך שלו. "הוא הבטיח לי שהוא מפרסם את הסיפורים בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו... אבל העדפתי לחתום עליהם רק בשמי הפרטי" אמרה.

כשסיימה את שירותה הצבאי החליטה אספת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה. "לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", סיפרה. היא למדה הוראה בסמינר 'אורנים' ובשובה לקיבוץ שימשה מחנכת של תלמידי כיתה ו'. בהשראת תלמידיה החלה לכתוב את המדור 'דפי תמר' בשבועון 'דבר לילדים'. הסיפורים, שהתפרסמו בהמשכים מדי שבוע, היו מעין יומן אישי של תמר, ילדה מקיבוץ רימון שבעמק שגדלה במשפחה מאוד מלוכדת עם הוריה ושני אחיה. דבורה הייתה הסופרת הראשונה שספריה כוונו לבנות.

היה זה אוריאל אופק שעודד אותה להפוך את הדפים לספר ובהמשך הפכו לסדרה שאותה ערך וכל הספרים הפכו לרבי מכר. מרגע ההצלחה כינתה דבורה את אוריאל אופק "פרסת המזל שלי" ונהגה להעביר לו לעריכה כל ספר שכתבה. "כתבתי יומני חיים מגיל 7 עד גיל 17, אבל אף פעם לא חשבתי להיות סופרת. גדלתי בקיבוץ וראיתי את עתידי במפעל הקיבוצי. חשבתי שאולי אהיה נהגת טרקטור", אמרה דבורה על אותם ימים.

להפוך היסטוריה לסיפור

בקיבוץ נישאה לשמואל ורניק ולאחר נישואיהם שינו את שם משפחתם לעומר. מעתה נודעה כסופרת דבורה עומר. ספריה זכו להצלחה והם עזבו את הקיבוץ. בשנת 1960 עברו לוויניפג בקנדה בשליחות הסוכנות היהודית ובמשך ארבע שנים לימדה דבורה בבית ספר יהודי בעיר כאחת השליחות הראשונות שם. שם גם נולד בנה גיל, לימים מנכ"ל תיאטרון הבימה. כשחזרו ארצה פגשה את אהוד בן יהודה בנו של מחייה השפה העברית באחד מערבי השבת אותם אירגן דן בן אמוץ במועדון החמאם ביפו, והשיחה ביניהם הוליכה למחקר ארוך שבסופו נולד הספר 'הבכור לבית אב"י' שראה אור בשנת 1967.

"מה שמעניין אותי, זה ההיסטוריה של הארץ. 'המתנחלים בהר' של רבקה אלפר, זהו הפנס הירוק שלי. הספר עשה עלי רושם עצום. זה מה שאני רוצה לעשות. זאת דוגמה פנטסטית למה שאפשר לכתוב. כל פעם כשאני עוברת בדרך לירושלים על יד מוצא אני מקבלת פיק בלב. הייתי רוצה לספר על ההתיישבות בעין גנים. הילדים שלי אינם יודעים, למשל, שסבתא שלי מתה מקדחת צהובה. טלי הבת שלי, אינה יודעת כלל מה זה קדחת" ('המתנחלים בהר' הוא ספר גבורה הרואי של משפחת הכהן וייסוריהם בהתיישבות מוצא).

אחרי שקרא את 'הבכור לבית אב"י' הציע הסופר אוריאל אופק לדבורה לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי התורכים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר את שרה אהרונסון. ושוב, אחרי מחקר ארוך הספר 'שרה, גיבורת ניל"י' ראה אור וגם הוא נחל הצלחה רבה. שני הספרים הביאו בעקבותיהם ספרי ביוגרפיה נוספים שעובדו לקריאת בני נוער ועסקו בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי, ביניהם 'לאהוב עד מוות' (על זהרה לביטוב); 'קול קרא בחשכה' (על הרצל ומשפחתו); 'דמעות של אש' (על צביה לובטקין); 'אל ראש ההר' (על דוד בן-גוריון); 'בדהרה' (על מניה שוחט); 'נשבעתי אמונים' (על יצחק רבין).

הסוד המשפחתי

ברקע הצלחות ספריה נותרה התאבדותה של אמה בגדר תעלומה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה." רק אחרי שנים רבות, כשכבר הייתה אם בעצמה, הגיע אליה שלמה בן-אלקנה, קצין משטרה לשעבר שהיה מומחה לאיתור נעדרים ומצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן-אלקנה ביקש מדבורה שתכתוב עליו ספר והתרברב שביכולתו להשיג כל מידע שתצטרך. דבורה אתגרה אותו וביקשה שיברר מה קרה לאמה.

באחד מלילות החורף הגשומים הפגיש בן-אלקנה את דבורה עם גליה, המטפלת האהובה שלה מילדותה בקיבוץ. המטפלת חשפה בפני דבורה כי אמה לא התאבדה אלא נהרגה מפליטת כדור באחד מאימוני 'ההגנה'. סיפור ההתאבדות נועד להסתיר מהבריטים שהתקיימו אימונים מחתרתיים. לא די בכך, גליה סיפרה לדבורה כי היא זאת שפלטה את הכדור שהרג את אמה. הגילוי המטלטל הוליד את הספר 'פגיעה ישירה' שכתבה דבורה כשגילתה את הסוד 30 שנה אחרי מות אמה.

על גיבוריה אמרה דבורה: "חשוב לי מאוד כיצד ייזכרו אישים אלה, וזה אחד הדברים שמניעים אותי בכתיבה... יש כל כך הרבה קברים של אנשים ונשים שפעלו רבות למען הציונות ואיש אינו זוכר אותם. לי זה כואב ואני רוצה לעשות משהו בנדון."

פרסים ומורשת

דבורה עומר זכתה בפרסים רבים ביניהם: פרס יציב לספרות הילדים (1959); פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים - על 'דפי תמר' (1979); עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים, פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק ונחשב לנובל של סופרי הילדים (1986); מדליית קורצ'אק מטעם אגודת הסופרים הפולנים (1987); פרס שרת התרבות בקטגוריית ילדים ונוער (2005); פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית (2006).

בשנותיה האחרונות סבלה דבורה עומר מדמנציה ודעכה. במאי 2013, בגיל 81, הלכה לעולמה. היא התגוררה במושב כפר מעש ושם גם נקברה‏.