דב קלימקר

פועלי היקב ותרבות הפועלים

היקף התעסוקה ביקב נע בין 80 עובדים קבועים לאורך השנה ל-150 פועלים במהלך עונת הבציר הבוערת. כוח העבודה היה מגוון מבחינה חברתית ועדתית, וכלל את בני המושבה הוותיקים, פועלים אורפלים שהגיעו מירושלים בעונת הבציר ובהמשך קבעו את מושבם במקום, עולי תימן שהגיעו למושבה בשנת 1909, ופועלי העלייה השנייה.

דוד בן-גוריון עבד ביקב במהלך עונת הבציר המפרכת של קיץ 1907. הוא תיאר מציאות יומיומית קשה שאופיינה בעבודה פיזית מאומצת. לצד העבודה התאפיינו אותם ימים גם בפעילות אינטלקטואלית ותרבותית עשירה שנועדה להקל על סבלם של הפועלים ולפתח את תודעתם. מרכז החיים התרבותיים היה בית העם העברי הראשון, שנחנך במושבה בשנת 1898 ביוזמת האיכרים ומכספם. במבנה זה נערכו ערבי קריאה, קונצרטים של תזמורת ראשון לציון והצגות תיאטרון עבריות.

חלק מרכזי בהשכלת הפועלים באותם ערבים נזקף לזכותו של דב קלימקר עצמו, אשר הרצה בהתנדבות לצעירי המושבה ופועליה בנושאי כימיה ומדע. מפגשים אלו יצרו זיקה ישירה בין עבודת הכפיים להשכלה המדעית, וסיפקו לפועלים, בהם בן-גוריון, מרחב תרבותי מעורר השראה שקישר בין המפעלים הכימיים והתעשייתיים לבין תהליך בנייתו של אדם עברי חדש.

מקישינב לפריז ולחובבי ציון

דב קלימקר נולד בשנת 1865, בעיצומו של חודש כסלו, בעיר קישינב שבחבל בסרביה (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית, וכיום במולדובה). הוריו, רחל ושמואל זאב, שהיה סוחר במקצועו, ניהלו בית דתי. בילדותו ספג חינוך מסורתי ב'חדר' ובישיבה, אך כבר מגיל צעיר נשבה בקסמיו של עולם המדע. עם סיום לימודיו בישיבה, החליט לפנות לנתיב ההשכלה הכללית ולמד בבית הספר למסחר באודסה, ומשם הפליג לפריז, אל אוניברסיטת הסורבון הנודעת, שבה הוסמך במדעי הטבע והתמחה בכימיה.

שנותיו בצרפת (1885–1886) העניקו לו לא רק את הידע המדעי, אלא גם את החזון הציוני. קלימקר הפך לפעיל נמרץ בתנועת 'חובבי ציון', כיהן כמזכיר אגודת 'יישוב ארץ ישראל' בפריז, והיה חבר באגודת 'בני ציון' ובארגונים ציוניים נוספים. בשנת 1897 נשא לאישה את פנינה לבית רוזן, מיילדת במקצועה. החיים לצדה היו סוערים ומלאי תהפוכות ובני הזוג אף התגרשו והתחתנו מחדש פעמיים במהלך חייהם המשותפים. באותן שנים חזר לרוסיה ובשנת 1901 החל לנהל מפעל כימי, במקביל לפעילותו הציבורית כיו"ר אגודות ציוניות שונות ויו"ר מועצת אגודת עוזרי המסחר בקישינב.

שנת 1900 זימנה לו נקודת מפנה דרמטית. קלימקר השתתף כציִר בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון, ובהמשך אותה שנה הגיע לווינה למפגש אישי ומרגש עם חוזה המדינה, ד"ר תיאודור הרצל. קלימקר פרש בפני הרצל תכנית מקורית, מעמיקה וחלוצית להקמת מפעלי תעשייה וחרושת מודרניים בארץ ישראל. הרצל הוקסם מהחזון המעשי והעביר את ההצעה במלואה למערכת הביטאון הציוני המרכזי 'די ולט' (Die Welt). התכנית פורסמה בגיליון אוקטובר 1900, כשהיא מלווה בקול קורא נרגש מטעם המערכת, הממליץ בחום על הרעיון המרתק.

תעשייה, מלחמה ומשפחה

בשנת 1903 הגשים קלימקר את החלום: הוא עלה לארץ ישראל עם משפחתו והתיישב בראשון לציון. המחשבה המדעית שהנחתה אותו הייתה פורצת דרך לזמנה - ניצול מקסימלי ובר-קיימא של מוצרי החקלאות המקומיים ושל הפסולת החקלאית. המפעל שהקים במושבה היה בית החרושת הפרטי לתעשייה כימית הראשון בארץ ישראל. שנה לאחר מכן, ב-1904, הפך לחלוץ גם בתחום הלאומי, כשהיה הראשון ליזום את רעיון תרומת עצי הזית לקרן הקיימת לישראל (קק"ל).

תנופת היזמות שלו סירבה לשקוט. בשנת 1906, בשותפות עם אהרן אייזנברג חלוץ ברמ"ח איבריו וממקימי רחובות, רכש שטח של כ-240 דונם על חורבות הכפר עיון טולמא (עינות תלם) שבעמק הארזים, סמוך למוצא בואכה ירושלים. במקום זה הקימו השניים את מפעל 'חרמון' שכלל בית בד ומפעל לייצור שמן וסבון ממיצוי גפת (שיירי הזיתים). חזונו של קלימקר שילב תעשייה מתוחכמת עם התיישבות. הוא תכנן להקים סביב המפעל שכונת מגורים קטנה לפועלים, שבה כל עובד יקבל חלקה למשק עזר.

המפעל החל לפעול ב-1909 וזכה להד תקשורתי נלהב. בשנת 1912 כתב עליו עיתון 'הצפירה': "עד שבא חכם חימאי אחד, עברי חם ואוהב ציון בגופו ובנפשו, שמו: דוב קלימקר, ונשתקע בארץ ומטרה אחת שם לנגדו: לפתח בארץ חרושת בפרודוקטים, שרק ארץ-ישראל מצוינת בהם". אולם המציאות הקשתה על החזון, וקשיים כלכליים ולוגיסטיים הביאו לסגירת המפעל שלוש שנים לאחר הקמתו.

קלימקר לא נואש. לאחר סגירת המפעל יצא לסיור חלוצי בנגב יחד עם האגרונום מלך זגורודסקי באדמות ג'ממה, כדי להכין את התשתית להקמת החווה החקלאית שתהפוך לימים ליישוב רוחמה. במקביל, ייסד וניהל מפעל לייצור שמן ביישוב שלו העניק בעצמו את השם הסמלי וההיסטורי 'בן שמן'.

בשנת 1913 חכר והפעיל את בית החרושת 'עתיד' בחיפה (שלימים הפך למפעל 'שמן' המפורסם), שעסק אף הוא בהפקת שמן מגפת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשיך המפעל לפעול וסייע למאמץ המלחמתי של השלטונות העות'מאניים והגרמניים. באחד הימים פרצה במקום שריפת ענק. דב והעובדים נאבקו באש והצליחו להשתלט עליה, אך בעודו מתאושש מהמכה הקשה, נחתה עליו מכה נוספת: הוא נעצר ונאסר על ידי השלטונות התורכים בחשד המופרך שהשריפה הייתה למעשה איתות מכוון לצי האנגלי ששט בים התיכון.

באותן שנים סוערות, בין כותלי המחזור השלישי של הגימנסיה העברית רחביה בירושלים, נרקמה עלילה רומנטית שהשפיעה על דורות. צבי שוורץ, נער חכם ודעתן בן 15 שעלה בגפו באונייה מאודסה כדי ללמוד בארץ, התאהב ממבט ראשון ברחל, בתו בת ה-14 של דב קלימקר. רחל הייתה נערה יפהפייה, רצינית, בעלת צמות ארוכות, שנחשבה לתלמידה המצטיינת של הכיתה.

צבי הנרגש החליט להתוודות על אהבתו הגדולה באוזני ידידתו הקרובה, רחל גוטמן (אחותו של הצייר נחום גוטמן), ששימשה לו כמשפחה מאמצת בארץ במשך שנתיים. בימים ההם, כפי שצבי נזכר בערגה בגיל 90, וידוי אהבה היה בגדר שבועה. מילה הייתה מילה. רחל הנבוכה הבטיחה להשיב לו למחרת, אך עוד באותו הלילה התברר כי אליהו גולומב (לימים 'המפקד הבלתי מוכתר' של ארגון 'ההגנה') והחבר'ה מהכיתה כבר גילו את סוד הציפייה. הם לא התפעלו במיוחד וטענו בפני צבי שאין לו מונופול על ליבה של רחל, שכן כולם מחזרים אחריה. צבי השיב בביטחון: "בבקשה, תנסו", והוא אכן ניצח. רחל הודתה לימים שהוא פשוט היה העקשן מכולם, ושנתיים לאחר אותו וידוי סודי הם נישאו.

חיפה, הלשון והמורשת

עם תום המלחמה ושחרורו מהמאסר החליט קלימקר להקדיש את מרץ פועלו לעשייה ציבורית ענפה, לצד המשך מחקריו המדעיים. הוא התבסס בחיפה והפך לאחד מראשי הקהילה: כיהן כיו"ר ועד הקהילה בעיר, יו"ר ועד שכונת הדר הכרמל, ובין השנים 1919–1922 עמד בראש וועד המהנדסים והכימאים. בשנים אלו גם העמיד דור חדש של תלמידים כאשר לימד כימיה בבית הספר הריאלי ובטכניון.

זיקתו למוסדות הלאומיים הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת. בשנים 1923–1924 יצא כשליח מטעם 'קרן היסוד' למזרח אירופה, ובין השנים 1926–1930 כיהן כיו"ר קרן היסוד במחוז חיפה וכנציג העיר בהנהלה הארצית של הקרן. כמו כן, היה פעיל בשורות מפלגת 'הציונים הכלליים'.

דב קלימקר לא היה רק איש מדע, יזם חרוץ ומורה, הוא הבין שעל מנת להקים מדינה מודרנית, יש להעניק לה שפה מדעית חיה. בשיתוף עם ועד הלשון העברית בירושלים, הוא הגה, חידש ויצר מונחים כימיים וטכניים רבים בעברית, אשר פורסמו בקובץ 'שנתנו' ובכתב העת 'לשוננו'. הוא פרסם מאמרים מקצועיים רבים על ענפי התעשייה והכימיה בעיתונות המקומית (כמו בעיתון 'עומר') ובעיתונים לועזיים, והוציא לאור את החוברות המחקריות 'התעשייה בארץ ישראל'.

גם בגיל מתקדם לא האט את קצבו. הוא המשיך לבצע ניסויים כימיים חדשניים במפעל קטן שהקים, ובהם ניסיונות לייצור סוכר מתפוזים, הפקת נפט מפצלי שמן (אבן גיר ביטומנית), ייצור תרסיסי הדברה (כמו 'פליט'), משחות נעליים, סודה ומוצרים כימיים נוספים.

בקיץ 1947, שנה אחת בלבד לפני קום המדינה לה הקדיש את חייו, הלך דב קלימקר לעולמו בחיפה בגיל 81. הוא הובא למנוחות בבית הקברות חוף הכרמל בעיר. לזכרו, נקרא רחוב על שמו בשכונת רמת מוצא שבירושלים – בדיוק במקום שבו ניסה להגשים את חזון המפעל בעמק הארזים.

מורשתו של דב קלימקר המשיכה לפעום בעוצמה דרך ילדיו וצאצאיו, שנטעו שורשים עמוקים בהנהגת המדינה.

רחל, בתו של קלימקר, ובעלה צבי שוורץ הפכו לדמויות בולטות ומעורכות ביישוב הארץ-ישראלי של ראשית המאה ה-20: צבי שימש כעורך דין מוביל, שופט וחבר בית הדין העליון, ורחל הייתה אשת חינוך דגולה. יחד עם גודל פועלם הם למעשה ידועים יותר כהוריהן של שתיים מהנשים המשפיעות ביותר במדינה: רות דיין (אשתו של שר הביטחון והרמטכ"ל משה דיין) וראומה ויצמן(אשתו של האלוף והנשיא השביעי, עזר ויצמן).

בנקודה זו ראוי לציין צירוף מקרים היסטורי מפעים: לא הרחק ממפעל השמן שהקים קלימקר בעמק הארזים, הקים באותם ימים תעשיין וחלוץ אחר במוצא יחיאל מיכל שטיינברג בית חרושת לרעפים. בתו של יחיאל, לאה שטיינברג, נישאה לשמחה אמב"ש. השניים הפכו להוריהן של אורה הרצוג (אשתו של חיים הרצוג, נשיאה השישי של מדינת ישראל ואימו של נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג), ושל סוזי אבן (אשתו של אבא אבן, מי שהיה שר החוץ המיתולוגי ושגריר ישראל באו"ם). כך, ברדיוס גיאוגרפי קטן, בעמק אחד, בין שני מפעלים של שני יזמים חלוציים, נבטו וצמחו ארבע שושלות של מנהיגות ישראלית המשפיעה על המדינה עד ימינו.

בנוסף לרחל, לדב ופנינה קלימקר היו ילדים נוספים:

דוד קלימקר, אביהם של השופט גלעד גלעדי(לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע), יוסף קלימקר הי"ד אשר נפל בגבורה במלחמת השחרור בקרב על חיפה, ורבקה לילי, אשתו של מנחם שבל.

דניאל קלימקר, אגרונום מוערך ומדריך חקלאי בעל שם בגליל מטעם חברת פיק"א, שהיה גם ממייסדי אגודת 'מכבי' בטבריה ואף נשלח למשימות אגרונומיות מורכבות במשקי הברון רוטשילד במרוקו. ילדיו הם ד"ר הרי (ארי) קלימקר, פיזיקאי מוסמך וראש צוות מחקר מוערך בקריה למחקר גרעיני בנגב, ואלזה, אשתו של חיים ששון.