ד"ר דארבלה

בשנת 1880 הגיעה חבורת נוצרים פרסביטריאניים למסקנה כי המשיח אמור להגיע דרך הר הזיתים, ומאחר שרגע זה קרוב מאד הבינו שעליהם להזדרז ולהתארגן לקבלת הפנים. לשם כך החליטו לאסוף סכום כסף גדול ולקנות באמצעותו כמות גדולה של בד לבן, יתדות, קורות עץ, מסמרים וחבלים - מהסוג הטוב ביותר - כל זאת לטובת אוהל קבלת הפנים שיכיל חמשת אלפים איש לפחות. את הכסף הם גייסו בקרב חבריהם באמריקה ובאנגליה וקנו באמצעותו את החומרים הדרושים. לאורכו של הבד, בכל מספר מטרים, הוטבעה חותמת העדה. את האוהל המקופל והארוז ואת יתר האביזרים אכסנו בהר הצופים, בביתו של חברם, הלורד האנגלי ג'ון גריי היל. כשהזדקן, מכר היל את הבית ליהודי בשם גולדברג והאוהל הועבר לקונסוליה האמריקאית ששכנה ברחוב הנביאים, שם שהה זמן מה. על שטח הבית הוקמה מאוחר יותר האוניברסיטה העברית. מחשש שיירקב, פנה הקונסול האמריקאי לד"ר יצחק שוורץ, מנהל בית החולים רוטשילד שנבנה באותה עת, וביקש ממנו שיאספו את האוהל לחצר בית החולים החדש וישמרו עליו, וכך אכן היה.

מקרמנצ'וג לזנזיבר

ד"ר ד'ארבלה נולד בשנת 1847 בשם יצחק (גרגורי) אמציסלבסקי, בקרמנצ'וג שלגדת הדנייפר באוקראינה (אז רוסיה). הוריו שהשתייכו לחסידות חב"ד ועסקו במסחר, היו משכילים ודאגו להמשך חינוכו של הילד המחונן מעבר לחדר ולישיבה, והוא זכה להשכלה רחבה גם בגימנסיה הרוסית. יצחק נשלח ללמוד באקדמיה האימפריאלית הצבאית לרפואה בפטרבורג הבירה בשנים 1870-1865. הוא המשיך את לימודיו ברומא ובפריז, שם קיבל את התואר דוקטור לרפואה. כששב לרוסיה גויס כרופא צבאי והשתתף בכיבוש טשקנט ב-1878-1877, שם נפצע בקרב וקיבל עיטור גבורה.

ב-1878 עזב יצחק את רוסיה לצמיתות ונדד לאנגליה ואמריקה, וכשהגיע לפנמה טיפל בחולי מגפת הכולירה שפרצה שם. בהגיעו לשווייץ טיפל בחולי שחפת בני המעמד העליון שהנכבד בהם היה אומברטו הראשון מלך איטליה, שהיה גם פטרונו. אמציסלבסקי התאהב בתלמידתו הנוצרייה סופיה לוקיאנוב והם נישאו בשנת 1879 באלכסנדריה שבמצרים. שנתיים לאחר מכן נולדה שם בתם סופיה רחל.

במצרים גרו יצחק וסופיה בבית אלמנה בשם בלה, ויש האומרים שמכאן בא לו כינויו דאר (בית) בלה.

ב-1880 הוזמן יצחק על ידי הסולטן השני של זנזיבר, סעיד ברגש בן סעיד אל-בסאיד, להיות רופאו האישי והוא הפך גם ליועצו ואיש סודו. יש הטוענים כי בזנזיבר החליף את שם משפחתו לד'ארבלה על שם אי שקיבל מהסולטאן. שנה לאחר הגעתם של הזוג לזנזיבר נולד בנם השני גרגורי ניקולס קולמן.

במסגרת הקשרים האישיים שהיו לו עם בית המלוכה באיטליה התמנה ד'ארבלה לקונסול איטליה בזנזיבר, והודות למאמציו נחתמו בנוכחותו ברומא בשנת 1885 חוזי ידידות ומסחר בין זנזיבר לאיטליה, ובהמשך העבירה זנזיבר את זכויותיה בסומליה לאיטלקים.

ב-1883 מתה סופיה, האישה שכה אהב, לאחר מאבק ממושך במחלת השחפת.

בראשון לציון ובירושלים

ב-1886, בעת ביקור בפריז, נפגש ד'ארבלה עם הברון רוטשילד, שהציע לו את משרת הרופא במושבותיו ראשון לציון ועקרון, במקומו של ד"ר מנחם שטיין, רופא הביל"ויים, ובשנת 1887 כבר הגיע ד’ארבלה למושבה ראשון לציון. בחודש ניסן תרמ"ח התפרסמה בעיתון 'הצבי' ידיעה שהופנתה לתושבי פתח-תקוה: "כל יום ראשון לשבוע יבוא אלינו הרופא המפורסם ד"ר ד'רבילה ועוזרו לבקר חולי המושבה, ונותן סמי מרפא גם לערבים שכנינו חינם אין כסף."

יחד עם זאת, היו גם כאלה שלא חיבבו את ד'ארבלה. אלעזר רוקח כתב עליו כך: "רופא גוויות בני המושבות ראשון לציון ועקרון, פתח תקווה וגדרה". כאות הוקרה נתן הברון רוטשילד לד'ארבלה חלקת שדה וכרם.

בעקבות יצחק, עלו לארץ ב-1887 אחיו יהודה לייב אמציסלבסקי שהיה עסקן ציוני ובעל אדמות בראשון לציון, ודודנו חיים יעקב קרישבסקי, חסיד חב"ד שחבר לביל"ויים בראשון לציון וגאל אדמות סג'רה (כיום אילניה).

לאחר כשנה עבר ד'ארבלה לירושלים ונישא בשנית למליה מלווינה שוורץ, עולה מהונגריה, קרובתו של ד"ר שוורץ, מנהל בית החולים רוטשילד. למליה ויצחק נולדו שלושה ילדים: אדמונדו (1892), אלפרדו (1895) ופליסה (1898).

שנת 1889 הייתה שנה עתירת פעילות עבור ד'ארבלה. בתחילת אותה שנה הוא פיתה חמישה אוהבי ארץ ישראל כמותו, ביניהם גיסו, הרוקח משה רובוביץ שהיה גם צייר הדיוקנאות הראשון בארץ, ויחד התיישבו על קרקעות סג'רה והיו למתיישבים הראשונים בגליל התחתון.

באותה שנה גם נפטר ד"ר יצחק שוורץ וד"ר ד'ארבלה התמנה תחתיו כמנהל בית החולים רוטשילד. הוא שימש בתפקידו כעשר שנים ואת רוב זמנו הקדיש לניהול בית החולים ולטיפול בחוליו.

בתקופת שהותו בירושלים התפרסם ד"ר ד'ארבלה כאיש חברה. ביתו, שהיה בסמוך לבית החולים רוטשילד, שימש מוקד לבילוי חברתי של החברה הגבוהה בעיר ושל דיפלומטים זרים. בני הזוג ד'ארבלה נהגו לערוך נשפים בביתם ופיזרו הון רב על חיי חברה נוצצים.

ד"ר ד'ארבלה היה מאוד מוכשר. הוא דיבר 12 שפות ונודע גם בפעילותו הציבורית, החברתית והמחקרית. בין השאר, התרועע עם אליעזר בן-יהודה וחלוצי השפה העברית, שביתו שימש להם כמקום מפגש, ונבחר לנשיא חברת 'שפה ברורה' שהייתה היסוד לוועד הלשון, לימים האקדמיה ללשון העברית. ד'ארבלה גם חיבר מילון עברי־יידי־לדינו.

ב-20 בפברואר 1897, מספר חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון, פגש ד'ארבלה את הרצל בווינה. הרצל כתב ביומנו: "אתמול ד"ר ד'ארבלה מירושלים בא לבקרני. הוא מנהל בית החולים רוטשילד. אדם מעניין הנראה כמו קולונל פרשים תמיר, קירח, אף אמיץ, שפם וסנטר אנרגטי. הוא סיפר לי דברים נפלאים על פלשתינה האמורה להיות מקום נהדר וגם על היהודים שלנו מאסיה. יהודים כורדים, פרסים והודים באים למשרדו. מוזר, יש יהודים שחורים הבאים מהודו. (...) בכל פלשתינה מדברים על תכניתנו הלאומית. בסופו של דבר אנחנו יורשי הארץ. (...) כבר עתה מהווים יהודי ירושלים את רוב האוכלוסייה, (...) עתה פורחים עצי התפוז בפלשתינה. ניתן לעשות הכל בארץ הזו. – עלינו לזכור אדם מפואר זה למשימות עתידיות."

הרצל סיפר לד'ארבלה על תכניותיו לקונגרס הציוני הראשון שנועד לאוגוסט באותה שנה, ועל כוונתו, כפי שינסח את זה בעתיד מקס נורדאו: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". ד'ארבלה נתבקש להכין דו"ח על המצב בארץ ועל האפשרויות לממש שאיפות אלו.

האוהל והפרידה מירושלים

שנת 1899 הייתה שנת מחסור בבית החולים רוטשילד. לא היו סדינים ולא עצים להסקה. מצד אחד מחסור ומצד שני בבית החולים שכב אוהל שאמור לקבל את פני המשיח. "ירושלים של מעלה ואני כאן למטה בבעיות... משיח עדיין לא הגיע" אמר לעצמו הדוקטור ד'ארבלה. הוא ציווה לקחת את הקורות והיתדות ולהשתמש בהן להסקה ומהבד המיועד לאוהל קבלת הפנים הורה לתפור כותנות לחולים. "בבוא המשיח", אמר לעצמו "נרכוש בד חדש ועצים חדשים לצרכי האוהל". וכך היה...

מספר חודשים לאחר מכן התגלע סכסוך בין ד"ר ד'ארבלה לבין מנהל משק הבית, מר אריה לייב זקס.

זקס לקח שתי כותנות, שני זוגות מכנסיים ושתי טליתות שנשאו עליהן את חותם הנוצרים הפרסביטריאניים ושלח לפריז לברון רוטשילד. הצלב הפרסביטריאני על גבי בגדי בית החולים זעזע את הברון ובו במקום ביקש מהד"ר ד'ארבלה להתפטר.

בשנת 1900 עזבו ד"ר ד'ארבלה ומשפחתו את ירושלים והתיישבו בתחילה בוונציה. בהמשך עברו לפלרמו שבסיציליה, שם התנצרה המשפחה והפכה לקתולית. בעקבות רעידת אדמה שהתחוללה שם ירד ד'ארבלה מנכסיו ונאלץ לעזוב את סיציליה ולעבור לתוניס. ד"ר ד'ארבלה הקים שם מרפאה משגשגת ותכנן לחזור לארץ. מחופש למוסלמי הוא יצא למכה כחאג' (עולה לרגל), ובשובו נפל למשכב ומת בתוניס חסר כל ב-24 ביוני 1911 והוא בן 64.