הארייט ביצ'ר סטואו

מפגש עם העבדות

זה סיפורה המדהים של אישה קטנה שגרמה למלחמה גדולה - הסיפור של

"הוא היה אדם אכזר, שנים ארוכות כבעל עבדים הקשיחו אותו. לפעמים נראָה שהוא נהנה ביותר להלקות עבדים במו ידיו. פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. מילים, דמעות ותפילות מפי קורבנו שותת הדם לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהִגבּירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. הוא היה מצליף בה כדי שתצרח, ומצליף בה כדי שתשתוק, ורק כשהעייפות גברה עליו פסק מלהניף את הפרגול נוטף הדם. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי עֵד למחזה הנורא הזה. הייתי ילד קטן, אך אני זוכר זאת היטב, ולעולם לא אשכח – ומן הסתם יהיה זה הדבר האחרון שאזכור. הייתה זו הראשונה בסדרה של זוועות שנגזר עלי להיות עֵד להן ולהשתתף בהן. זה הִכּה בי בעוצמה אדירה. היה זה השַׁעַר נוטף הדם, הכּניסה לגהינום העבדות שעמדתי לעבור בו. היה זה מחזה נורא ואיום. לוּ רק יכולתי להעלות על הנייר מה חשתי בעומדי שם לפניו".

זו עדות ממקור ראשון של העבד הנמלט פרדריק דאגלאס. זו המציאות ש הארייט ביצ'ר סטואו הייתה עדה לה בחיי היום יום שלה, זו המציאות שקוממה אותה.

כך היא כתבה על בעלי האחוזות במדינות הדרום, להם הייתה שליטה מוחלטת על כל ההיבטים של חיי עבדיהם: "הכוח המשפטי והחוקי שניתן בידיו של בעל האחוזה גבל בעריצות מוחלטת על גופם ונפשם של העבדים שבשליטתו" ו - "לא היתה הגנה כלשהי בנמצא על חייו של העבד".

הארייט נולדה בקונטיקט ב-1811, אחת ממדינות הצפון. אביה היה כומר קלוויניסטי, אב לשנים עשר ילדים. היא נישאה לתיאולוג, עליו סיפרה שהוא "עשיר ביוונית, עברית, לטינית וערבית, אך אבוי, עני בכל מובן אחר." שבעה ילדים נולדו לשניים, ומותו של אחד מהם, בגיל שנה וחצי, לימד אותה מהו כאב, ועורר בה הזדהות עם כאבן של השפחות השחורות שנאלצו להיפרד מילדיהן כשאלה נלקחו מהן ונמכרו.

הארייט הייתה בת למשפחה אמריקנית שהוציאה מקרבה פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ממשל, היא קיבלה חינוך מצוין והייתה חדורת תחושת שליחות. את נתיב הבריחה לעבדים נמלטים היא הכירה היטב, שכן היא, בנה ובעלה, וכן גם אחיה, הנרי וורד ביצ'ר, היו שותפים פעילים ברשת מאורגנת שעזרה לעבדים לברוח לקנדה, שם הייתה העבדות אסורה על פי חוק.

כתיבת "אוהל הדוד תום"

הארייט ניחנה בכישרון כתיבה מעולה, בכושר התבוננות עמוק וביכולת לגרום לקורא להזדהות עם הסבל של הדמויות שלה. היא כתבה מספר רב של ספרים, אך הספר הידוע מכל שהוא שהוביל למלחמה ושינוי. ספר זה התחיל את דרכו כסיפור בהמשכים בעיתון "נשיונל אירה" (National Era, "העידן הלאומי" בתרגום חופשי), שפורסם מדי שבוע החל מיוני 1851. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. הסיפור כולו הופק לספר ב-20 למרץ 1852 ונודע בשם "אוהל הדוד תום".

נתחיל בכך שלא מדובר באוהל, כי אם בבקתה. Uncle Tom's Cabin' or Life among the Lowly,

"האיש שהיה חפץ" זאת הייתה כותרת המשנה הלא מוכרת, שנועדה ללוות את שמו של ספר מפורסם מאוד. הכותרת הוחלפה באחרת "חיים בשפל המדרגה", שכמו קודמתה נמוגה לחלוטין מהזיכרון.

הספר "אוהל הדוד תום" השפיע מאוד על קוראיו, ומן הסתם הניע אף אותם לפעול. כמו שדיקנס חולל שינוי באנגליה של המאה ה-19 כשתיאר את מצוקתם של הילדים העניים, בני המעמדות הנמוכים, המנוצלים והמעונים, והביא לשינוי בראיית העולם של קוראיו, ובעקבות זאת לרפורמות ולשינויים בחקיקה, כך השפיעה גם הארייט על קוראיה, שסבלם של הדוד תום ושל אליזה, השפחה הנמלטת ביחד עם בעלה ובנה הקטן, נגע ללבם.

באמריקה של אמצע המאה ה-19, בעיצומה של תקופת העבדות, ספר כזה היה שנוי במחלוקת. הספר נמכר ב-10,000 עותקים בשבוע הראשון, ב-300,000 עותקים בשנה הראשונה, והיה לספר הראשון בתולדות אמריקה שנמכר ביותר ממיליון עותקים. הוא היה הרומן הנמכר ביותר במאה ה-19, והספר הנמכר ביותר בארה"ב, אחרי התנ"ך.

ניתן לומר ש"אוהל הדוד תום" חולל את השערורייה הציבורית הראשונה בארה"ב.

הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו.

הסערה סביב "אוהל הדוד תום"

שמונה שנים חלפו בין פרסום הספר לבין בחירתו של אברהם לינקולן לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-1860. לינקולן הביס את יריביו הדרומיים שדגלו בהרחבת האזורים המדינות בהן הייתה מותרת העבדות, והקונפליקט בין תומכי העבדות למתנגדיה הביא לפרוץ מלחמת האזרחים. במדינות הדרום הספר התקבל בכעס, טינה, ובמתקפות אישיות על הסופרת, שהיא, כך כתב עליה אחד המבקרים, "אישה גבוהה, גסה, וולגרית למראה ושמוטת כתפיים, שיש לה צוואר ארוך וצהוב ואפה, שדרכו היא מדברת, ארוך ומחודד." המבקרים מחו בחמת זעם על הרמז המובלע בספרה כאילו "אנשים שחורים דומים לאנשים לבנים", כלומר שיש להם רגשות אנושיים, טוב לב, נדיבות, שהם חשים אהבה ושנאה, וסובלים כשנוהגים בהם באכזריות… אחת התגובות להופעתו של "אוהל הדוד תום" הייתה פרסומם של ספרים שהציגו "אמיתות" מנוגדות לו, למשל, "האוהל של דודה פיליס" שבו תואר מצב הפוך: אדונים רחומים שלעולם אינם מצליפים בעבדיהם, כי פגיעה כזאת אינה נאותה או הגיונית. גם הספר "חלף עם הרוח" נכתב כניסיון להתווכח עם התיאורים המובאים ב"אוהל הדוד תום". בתגובה להאשמות פרסמה הארייט ב-‏1853 את הספר "מפתח לאוהל הדוד תום" שכלל מאות מסמכים ועובדות ששימשו רקע לספרה. על תהליך היצירה שלו אמרה הארייט "אני לא כתבתי את הספר. אלוהים הכתיב לי אותו." היא הסבירה כי המניע לכתיבתו היה אהבת המולדת שלה, וכי חששה מפני יום הדין העתיד לבוא על ארצה, בשל העוול המתמשך המתרחש בקרבה.

מסופר שכאשר פגש אברהם לינקולן, את הארייט ב-1862 בעיצומה של מלחמת האזרחים, הוא אמר לה: "את האישה הקטנה שסיפורה התחיל את המלחמה הגדולה הזו". לספר הייתה השפעה כה חזקה על הקוראים הבריטים, שבריטניה נמנעה בגללו מלהצטרף למדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים.

היום משמש הכינוי "הדוד תום" בקהילה האפרו-אמריקאית ככינוי גנאי לשחור המתרפס ללבנים ומנסה לחקות את מנהגיהם, תוך ביטול עצמי של זהותו. .