הילדה וריכרד שטראוס

שורשי משפחת שטראוס

כשבוחנים כיום את האימפריה של שטראוס קשה לדמיין שהכול התחיל מזוג ייקים, תינוק אחד ופרה.

ריכרד שטראוס נולד בשנת 1909 בעיר אולם בגרמניה למשפחת תעשיינים אמידה שבבעלותה היו מפעלי מתכות. הוא היה בנם הבכור של מרתה ויוליוס, מעמודי התווך של הקהילה היהודית. כשבגר עבר ללמוד באוניברסיטה בפרנקפורט ובהמשך גם באוניברסיטה בברלין, שם קיבל את התואר דוקטור בכלכלה ומשפט. בתום הלימודים השתלב במפעלי המתכת של המשפחה ולמד כיצד מתנהל מפעל ממוכן גדול, כיצד מתזמנים חומרים, כיצד מנהלים מלאי, כיצד משווקים ולמד את המתחרים - כלים ששימשו אותו בעתיד לבוא. הילדה הייתה צעירה ממנו בחמש שנים. הוריה, ברטה ופריץ באך, היו בעלי בית מסחר מצליח למוצרי טקסטיל והיא למדה בבית הספר הגבוה למסחר בברלין. ריכרד והילדה חלקו מצד אחד את הידע והניסיון, הן בהקמת המפעל ותפעולו, והן את הידע במסחר. בגיל 24 נישאו ריכרד והילדה ואת ירח הדבש בילו במיורקה שבספרד.

מגרמניה הנאצית לארץ

בשנת 1933 הושבע אדולף היטלר לקנצלר ובמרץ של אותה שנה כבר מוקם בגרמניה מחנה הריכוז הראשון דכאו. ב-1 באפריל הוכרז יום החרם על בתי עסק בבעלות יהודים, במהלכו מנעו אנשי האס אה לערוך את קניותיהם אצל היהודים. באותו חודש עבר גם חוק הנומרוס קלאוזוס שהגביל את שיעור הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. בהמשך סולקו יהודים משירות המדינה והממשלה הנאצית החלה בחקיקת סדרת חוקים נגד היהודים. חלק מבני משפחת שטראוס הבינו את העתיד לבוא ורודי, אחיו הצעיר של ריכרד, עלה לארץ במסגרת תנועת הנוער הציונית.

בשנת 1936 ילדה הילדה את בנם הבכור פטר (מיכאל). היא שמעה את נאומו של גבלס, שר התעמולה הנאצי, וכפי שסיפרה שנים אחר כך היא מיד הבינה כי "משהו רע עומד להתרחש". "אמא חיכתה שאדע ללכת ואז החליטה לעלות", סיפר מיכאל. "איך אמא שלי, שעזבה את גרמניה כי היא הבינה מה עומד לקרות, כתבה כאן ביומן שלה? 'הגענו לארץ שהיא שלנו'.

הם לא היו היחידים. יהודים אחרים החלו לעלות ארצה בעלייה שלימים תיקרא 'העלייה החמישית'. משנת 1932 עד 1939 הגיעו ארצה כ-280,000 יהודים מאירופה ואסיה, יותר מ-20% מהם הגיעו מגרמניה. רוב העולים היו בני המעמד הבינוני. ולמרות שבגרמניה הם היו בעלי מקצועות חופשיים, בארץ ניסו ליישב חלק מהם בפרברים כדי שיעסקו בחקלאות, כך נוסדו קריית ביאליק ורמות השבים. בנהריה הציע האגרונום אויגן סוסקין להקים משקים מעורבים של לולים, רפתות, עצי פרי וגינות ירק והייקים שהגיעו לנהריה השתמשו בידע שלהם כדי לתפעל את המשקים.

כך היתה משפחת זוגלובק. ריינהולד אברהם זוגלובק ורעייתו אירמגרד הגיעו לנהריה מגרמניה בפברואר 1937 במטרה להתיישב בה. הם תכננו להעביר ארצה גם את המפעל המשפחתי לעיבוד בשר כשר וייצור נקניק. בהמשך הגיעו המכונות, המערבלים ומטחנת הבשר. לקראת סוף אותה שנה כבר נחנך בית החרושת לנקניק כשר 'קבילצקי את זוגלובק' והשאר היסטוריה. אך לא כל העולים הצליחו להקים עסקים מצליחים כמו זוגלובק. ארנסט מנדל שהיה סוחר בקר בגרמניה רצה להפוך את הלול לרפת חליבה אך הוא לא שרד בארץ ובשנת 1956 היגר עם משפחתו לארגנטינה.

הרפת בנהריה והמחלבה

משפחת שטראוס השכילה להשתמש בניסיונה וזיהתה הזדמנויות עסקיות. כשהילדה וריכרד הגיעו ארצה הם הצטרפו לרודי, אחיו של ריכרד, שגר אז בבאר טוביה. כשרודי הצטרף לבריגדה היהודית לקח ריכרד את האחריות על הרפת ולאחר זמן מה 'התאהב' בפרות. "הייתה שם רפת והם למדו לחלוב פרות. אני הייתי צריך לנקות את החרא ברפת, עוד בבאר טוביה", סיפר מיכאל.

לאחר שלוש שנים עברו הילדה וריכרד למושבה החקלאית נהריה, שבאותם ימים היתה 'שמורת טבע' של עולים מגרמניה. הזוג השתכן בצריף ישן בין הים והכביש הראשי. הם גידלו ירקות, נטעו עצי פרי והחזיקו באחו פרה אחת שסיפקה להם חלב. היה ברור כי ריכרד שטראוס לא יסתפק בזה. כבר בהתחלה הבהיר כי בכוונתו להקים על שטחו רפת גדולה. היזם סוסקין התנגד לכך בכל תוקף בטענה כי הקמת רפת תפגע באופי המושבה - אך ריכרד לא ויתר. היה זה המאבק הראשון של משפחת שטראוס בסדרת המאבקים שעתידים היו לבוא. לימים סיפרה הילדה כי תושבי נהריה הורגלו לשתות חלב מקופסאות מיובאות ואילו חלב טרי נהגו לתת "רק לתינוקות וחתולים". למרות כל ההתנגדויות הקים ריכרד את הרפת בחצר הבית. מדי בוקר היה חולב את פרותיו ומעמיס את כדי החלב על אופניו. כך עבר מבית לבית והציע חלב טרי לתושבים. בתחילה, מאחר שהתושבים הייקים לא נהגו לשתות חלב טרי, נאלץ ריכרד בצער לשפוך כדים שלמים של חלב.

מיכאל תיאר את אותם הימים: "גם בנהריה, בכל מקום שהיה בוץ ולכלוך שם הייתי. בגיל 7 חילקתי חלב לבתים ולפנסיונים על עגלה עם חמור. הייתה תחרות עם מחלבה יותר גדולה משל ההורים שלי, היו ויכוחים. אבא שלי לא היה מהאנשים הכי אגרסיביים בעולם, בשביל זה הגיע הבן שלו אחר כך. והייתה לו בעיה מנטלית פה במציאות הישראלית. הוא קם כל בוקר בחמש ועשה מה שיכול היה לעשות כדי להתחרות."

באחד הימים סיפרה הילדה בכאב לידיד המשפחה על אובדן החלב והוא ייעץ לה לחבוץ גבינות מעודפי החלב ואף סיפק לה מתכון. כך החלה הילדה לייצר במטבחה הקטן גבינות ואפילו המציאה מתכונים חדשים.

שנה לאחר בואם לנהריה, התקיימה במושבה תערוכה חקלאית והם החליטו להשתתף בה. הנציב העליון כיבד בנוכחותו את פתיחת התערוכה ובסיום התערוכה התקיים טקס חגיגי והפרס הראשון הוענק למשפחת שטראוס על מוצרי החלב שלה.

שנת 1938 היתה השנה בה נסללה דרכה של המשפחה והובילה אותה למה שייהפך לתאגיד מזון ענק. הילדה קטפה תותים מהגינה שלה ויצקה עליהם קצפת מתוקה. היא פיזרה כיסאות במרפסת והחלה למכור את המעדן. השמועה על מעדן התותים פרחו נפוצה בכל אזור הצפון והמרפסת של משפחת שטראוס הפכה למקום מפגש מרכזי עבור התושבים ועבור החיילים הבריטים שהתענגו על המעדן שהכירו עוד באירופה.

שנה לאחר מכן החליטה המשפחה להתרכז רק במחלבה מאחר שלא היה ניתן לשמור על היגיינה במחלבה כשבסמוך לה רפת. הם רכשו את החלב מרפתנים אחרים והתרכזו בייצור ושיווק החלב ומוצריו.

בפברואר 1940 ילדה הילדה את רעיה. "גרנו יחד בחדר עד לנישואים שלה. יום אחד כשהיא הייתה תינוקת היה חמסין גדול, לא היו אז כמובן מזגנים, רק סמרטוטים בחדר, ואני שומע אותה משתעלת מוזר. קראתי להורים וכשהם באו היא הייתה כבר כחולה לגמרי, נחנקה מהחמסין. הם הביאו את ד"ר איינשטיין, בעל מכולת קרובה. כולם היו אז דוקטור, שאמר לשים מהר את הילדה בכיור עם קוביות קרח. ככה היא ניצלה. היא חייבת לי..." סיפר לימים מיכאל, "אף על פי שלפעמים הלשינה עליי כשהיינו קטנים."

בשנות ה-40 המטבח הביתי כבר היה קטן והייצור עבר לעין שרה, אך מאחר שגידלו במקום חזירים לא ניתן היה לספק תעודת כשרות למוצרי שטראוס ולכן חזר המפעל לחצר בית המשפחה. לצוות הצטרף מומחה לייצור גבינות מצ'כיה ושתי עובדות מנהלל שסייעו לו. לקראת סוף שנות ה-40 שווקו הגבינות כבר לכל חלקי הארץ ואף נפתח סניף בחיפה. הגבינות בעבודת היד היו איכותיות והחלו לצבור מוניטין. את החמאה מכרו באריזות מנייר פרגמנט והגבינה המותכת נמכרה באריזת אלומיניום. על האריזות הודבקו תוויות עם השם שטראוס וציור של יען (משמעות השם שטראוס). לאחר שהרבנות הבהירה למשפחה כי יען היא חיה לא כשרה, הוחלף הלוגו למגדל המים של נהריה.

בשנת 1945 השתתפה מחלבת שטראוס ביריד שהתקיים בתל אביב. הילדה נסעה ליריד כדי לגבות כסף עבור הגבינות שנמכרו שם ופגשה בעל חוב שלא היה באפשרותו לשלם. היא הבחינה במכונת גלידה ישנה שלו ובהחלטה ספונטנית הציעה לאיש שייתן לה את מכונת הגלידה כתשלום החוב. אחר כך הלכה ליפו העתיקה, שכרה טנדר והעבירה את מכונת הגלידה לנהריה. את הגלידה שייצרה מכרה למסעדת 'פינגווין' המיתולוגית בנהריה של משפחת אופנהיימר. בשנת 2022 נסגרה המסעדה לטובת מיזם בנייה גדול והילדה מכרה חלק מהגלידות לבתי הקפה כמו גינתי ופייבלמן.

מיכאל, בנם של הילדה וריכרד חונך על ערכי מצוינות ומוסר עבודה. הוא ידע לאיזה כיוון לקחת את החברה והיה מחויב למותג המשפחתי. הוא לא שכח את העלבון כשהוא ואביו נפגשו עם נחום ורלינסקי, מנכ"ל תנובה בשנים 1937–1970. כשביקשו לקנות חלב ענה להם ורלינסקי כי "כל הנהרות זורמים לים וכל החלב לתנובה" ולכן כדאי לו שייצא מהעסק. ריכרד השיב לו: "מכל עגלה של זהב נופלים פירורי זהב ולנו זה מספיק." עלבון זה היה אחד מהמניעים של שטראוס להוכיח כי הם לא יסתפקו 'בפירורי זהב שיפלו מהעגל'.

הפריצה לשוק הארצי

28 באוגוסט 1958 נחשב כנקודת מפנה. "שופרסל פתחה את הסניף הראשון שלה ברחוב בן יהודה בתל אביב, ובניגוד לבעלי מרכולים אחרים לא חששה מתנובה והציבה את מוצרי החלב של שטראוס על מדפיה", סיפר מיכאל. לא היה צריך יותר מסדק קטן כדי שהחברה תפרוץ. שטראוס התרחבה יחד עם שופרסל עם כל סניף שנפתח, והפכה מחברה קטנה בגליל המערבי לחברה כלל ארצית. התחרות בין שטראוס לתנובה, שנמשכה שנים רבות, חייבה את שטראוס הקטנה להיות יצירתית ויעילה יותר, עד שהפכה בעצמה לתאגיד גדול. ענקית החלב 'תנובה' היתה אז אגודה שיתופית שייצגה את חקלאי הארץ. היא ניצלה את כוחה ואיימה על בעלי החנויות שאם ירכשו את מוצרי שטראוס היא לא תספק להם מוצרים.

"לייקים היה קשה להסתדר בעברית, בעיקר עם הממשלה", סיפר מיכאל על חבלי הלידה של שטראוס. "מצבם של ההורים מול פקידי הממשלה היה כמעט בלתי אפשרי יחסית למצבה של תנובה. אי-ידיעת השפה הקשתה על אבא, והוא נאלץ להעסיק מאכער לנושאי הרגולציה, מרישיון ליבוא חומרי גלם מחו''ל ועד קבלת מכסות סוכר וחלב בתקופת הצנע". גם הבנקים לא ששו לעזור: "הגענו לפגישה עם הנהלת בנק לאומי לבקש הלוואה של 20 אלף לירות", סיפר. "ישבו אתנו בכירי הבנק ואמרו לאמי שלצערם הם לא יכולים לתת את ההלוואה כי מצב העסק שלנו לא מספיק טוב, לכן הם היו מוכנים לתת לנו רק 5,000 לירות". בסופו של דבר קיבלה המחלבה הלוואה רק בזכות פנחס ספיר שהיה אז שר התעשייה וזיהה את הפוטנציאל של החברה.

ב-1969 חתמה שטראוס על הסכם מקיף לשיתוף פעולה עם תאגיד המזון הצרפתי 'דנונה' והחלה לשווק בישראל מוצרים של החברה הבינלאומית. בשנות ה-70 וה-80, שנות החרם הערבי, יצאה דנונה מהשותפות עם שטראוס אולם שבה לשתף פעולה כשהליגה הערבית הסירה את החרם בשנות ה–90.

הדור הבא של שטראוס

ב-1975 נפטר ריכרד שטראוס והניהול עבר לידיו של הבן מיכאל, שהחל במסע רכישות חברות אחרות. שטראוס רכשה את גלידות 'ויטמן' שהיתה אז המתחרה הגדולה שלה. ב-1991 נכנסה שטראוס לתחום הסלטים עם רכישת חברת 'מי ומי'. זמן קצר לאחר מכן חתמה על הסכם שיתוף פעולה בייצור גלידות עם 'יוניליוור' הבינלאומית, שכעבור שני עשורים רכשה את השליטה בפעילות הגלידות של שטראוס. בשנת 1997 רכשה שטראוס את מחלבת 'יטבתה' ואת רשת בתי הקפה 'מקס ברנר'. מיכאל גם הוביל את מהפכת היוגורט ששינתה את הטעם המקומי. למיכאל היה יכולת לזהות מנהלים מוכשרים שבתחילה עבדו אצלו ובהמשך ניהלו חברות ענק בישראל, ביניהם עמיקם כהן ('פרטנר'), ארז ויגודמן ('מכתשים אגן תעשיות'), דוד אבנר ('פרטנר') והרצל עוזר (קבוצת HOT).

ב-2001 עבר שרביט הניהול לעפרה שטראוס, בתו של מיכאל. את ההעברה הבין-דורית תיאר מיכאל: "כשעפרה הייתה בת 14 ונסעה איתי במשאית חלוקה בצפת, אחרי שהורדתי 40-30 ארגזים עם לבנייה ולבן בצנצנות, היא אמרה: 'הוא גנב לך ארבעה ארגזים'. אמרתי: 'אל תדאגי, הוא תמיד גונב ואני תמיד מוסיף לו לחשבון'. ואז הבנתי שהיא מסתכלת. שאכפת לה. שהיא אמביציוזית מאוד. לא לכל הילדים שלי היו התכונות האלה. הם מוכשרים לדברים אחרים. כשעפרה התאמנה בשחייה, אחרי שנתיים היא הייתה סגנית אלופת ישראל. לעירית היה כישרון טבעי טוב יותר לשחייה, אבל לשחות כל יום יותר מ־10 ק"מ לא כל אחד יכול. עקבתי אחרי עפרה כל הזמן. הייתה לי אחריות גדולה מאוד בהחלטה להעביר לה את התפקיד. זו לא הייתה החלטה פשוטה". להבדיל ממה שקרה אצל משפחות אחרות, העברת שרביט הניהול במשפחת שטראוס בוצעה באופן מסודר: "בחרתי להעביר את נשיאות החברה למי שידעתי שתדע לעשות את זה, שיש לה התכונות והניסיון. היא התחילה בקטן, בלי שום רחמנות מצדי, וצברה ניסיון בחברה אחרת (אסתי לאודר)". סיפר מיכאל.

עפרה המשיכה את מסע הרכישות של אביה ורכשה את מכוורת יד מרדכי, את חברת הירקות הטריים א.נ.פ ואת תמי 4, והרחיבה את פעילותה לתחומים חדשים. ב-1997 רכשה שטראוס את 'עלית'.

כיום 'שטראוס' היא חברת המזון הגדולה בישראל: "פעם התעשייה הייתה הרבה יותר גבוהה בסדר העדיפויות של המדינה, לצד החקלאות. כיום סדרי העדיפויות של הממשלה שונים מאוד", סיפר מיכאל והוסיף: "ההיי־טק פורח, וההצלחה הגדולה של מדינת ישראל היא המחקר והפיתוח. לתעשייה המסורתית, כמו שאני מכיר אותה, יש עתיד אם היא תדע לחיות עם ההתפתחויות ולהתקדם עם העולם. אם היא לא תעמוד על המשמר, היא תיעלם כמו שהיה בעבר, רק שהיום זה יקרה לה מהר יותר."

מיכאל לא רק עסק בהגדלת המפעל המשפחתי שקיבל אלא ראה מחויבות גם לתרום מכישרונו: "אני מקדם את זה בעכו כבר 15 שנה, לפחות יומיים בשבוע. אני עושה הכל כדי להוכיח שאפשר לחיות יחד. ביקשו ממני להיות מין מנטור לעירייה, והתאהבתי בזה, ראיתי שאני יכול לתרום. אני עובד עם ראש העירייה יד ביד, מגירעון הבאנו אותה לאיזון, הבאנו 30 מפעלים, הורדנו את האבטלה בחצי, שיפרנו את החינוך, 80% מהילדים לומדים כאן מוזיקה, יש פארקים, יש למה לחיות בעיר הזאת. גם ערך הדירות עלה, עצרנו את ההגירה השלילית, אני חושב שאפילו החזרנו חלק מהעוזבים. נוצר מצב שכדאי להם לחיות כאן. והיום ערביי עכו מחוברים ליהודים ולא נותנים לאף אחד לערער את היחסים איתם. כשמפגינים באים לעיר מהכפרים ומנסים לעורר בה תרעומת, תושבי עכו מתנערים מהם."

שנים לאחר שפרש מהניהול השוטף הוא ביקר בצער את פעולות הממשלה בתחום המזון והחקלאות: "אני מרגיש כבר כמה שנים עליהום נוראי על החקלאות ועל התעשייה. יורדים עליהן. כל מי שיש לו איזו רוגטקה פוגע בהן. 90% מהתעשיינים צריכים לקבל אות מופת שהם מחזיקים מעמד למרות התנאים כאן. עצוב לראות רבים מאיתנו עוזבים כי כבר נמאס להם מהמלחמה היומיומית מול השלטון, מהירידות של חלק מהתקשורת שמפרסמת דברים לא בדוקים. תסתכלי על השוויצרים. הם מחזיקים את החקלאות כי הם חושבים ש־50% מהמזון צריך לייצר אצלם - למקרה של מלחמה. השוויצרים! לא ישראל. כאן לוקחים 18% מע"מ, יש רבנות (עם דרישות כשרות), אסור לעבוד בשבת, גודל השוק מוגבל. אני לא רוצה להשוות, אבל אני לא מוכן לקבל אבנים כל היום, כל הזמן". סיפר בראיון לעיתונאית דיאנה בחור ניר.

הייקים מנהריה הביטו בבוז כשהמתחרה הגדולה 'תנובה' נמכרה לחברת 'ברייט פוד' הסינית. הם, שהתחילו ממחלבה קטנה, שבמשך שנים נאבקה כדי לשרוד מול התאגיד החזק של הקיבוצים, התגאו לספר: "היו לנו כל השנים הצעות לקנייה מסינים, יפנים, אירופים. אבל בעשרת הדיברות שלנו אנחנו חברה ישראלית, וכסף היה הדבר שפחות הדאיג אותנו. אנחנו גאים בזה שאנחנו חברה ישראלית, אנחנו קודם כל תעשיינים, ואנחנו קודם כל משפחה. לא מעניין אותנו למכור. אומרים שלכל דבר יש מחיר? אנחנו חברה אחרת."

מיכאל שטראוס נפטר באוקטובר 2020 בגיל 86.