עד המאה ה-19 היה מקצוע הרפואה נחלתם הבלעדית של גברים. נשים עסקו בסיעוד ובמיילדות אך לא הורשו ללמוד רפואה באוניברסיטאות בעולם. המחשבה על אישה שתתגורר בגפה ותלמד אנטומיה יחד עם גברים עוררה פלצות באותה עת ואף הוטל ספק ביכולותיהן האינטלקטואליות והפיזיות של הנשים ללמוד רפואה. עד כמה תפיסה זו הייתה מופרכת ניתן לראות בסיפוריהם של החייל האירי ג'יימס בארי והגברת אליזבת בלקוול.

ד"ר ג'יימס בארי נולד בשנת 1789. הוא למד רפואה באוניברסיטת אדינבורו ובתום לימודיו שירת בדרום אפריקה כמנתח והגיע לדרגת תת אלוף. ד"ר בארי היה זה שביצע את הניתוח הקיסרי הראשון באפריקה. בשנת 1864 פרש בארי מהצבא ושב לאנגליה, ושנה אחר כך נפח את נשמתו. בקשתו האחרונה של בארי הייתה להיקבר בבגדים בהם ימות, אבל עקרת הבית שהכינה את גופתו לקבורה לא כיבדה את בקשתו והופתעה לגלות שהגופה המונחת לפניה היא גופת האישה, ויותר מכך, אישה שכבר חוותה לידה. למרות כל זאת נקברה הגופה בלונדון כגבר תחת השם ג'יימס בארי. ג'יימס בארי נולד כנערה בשם מרגרט אן באלקלי שהחליטה לשנות את זהותה כדי שתוכל להירשם ללימודי רפואה ולהמשיך בקריירה כמנתחת.

הראשונה שפרצה את המחסום באופן רשמי הייתה אליזבת בלקוול הבריטית שזכתה לקבל את התואר רופאה בניו יורק בשנת 1849. היא כונתה 'גברת בלקוול, הלביאה'. למרות כל הקשיים הצליחה לסיים את לימודי הרפואה כתוצאה מטעות ברישום מאחר שמי שקיבל אותה לא העלה בדעתו כי אישה תעז להירשם ללימודים.

הדרך של נשים לרפואה

בארצות האסלאם היה המצב אף גרוע יותר אך דווקא בארצות אלה נולדה הלנה כגן, גיבורת הסיפור שלנו.

ד"ר הלנה כגן הייתה בעלת נוכחות מרשימה. תמירה, בטוחה בעצמה שהשיגה בשקט ובחכמה את כל מה שביקשה. כבר בתחילת פעילותה הפכה לאגדה. היא זכתה לפרסום רב בעיתונים באנגליה ובארה"ב ובארץ זכתה לכינוי 'מושיעת הילדים'. בעיתון המודיע נכתב: "לא היה אדם בירושלים שלא שמע על רופאת הפלא ולא היה ילד חולה שלא ביקר אצלה כשהיה חשש למחלה קשה". את מרבית חייה העבירה ברחוב הנביאים בירושלים, בין ביתה לבין בתי החולים השונים בהם עבדה במהלך חייה.

הנעורים והלימודים באירופה

הלנה נולדה בטשקנט באוזבקיסטן לאמה מרים, מוזיקאית מחוננת ילידת ריגה, ולמשה זלמן, כימאי יליד לטביה שהיה מצאצאי הגאון מווילנה (הגר"א). בעקבות הצעת עבודה שקיבל האב הגיע הזוג כגן לאוזבקיסטן יחד עם בנם הבכור נוח ושנתיים לאחר מכן נולדה הלנה.

באותה תקופה רוב אוכלוסיית אוזבקיסטן היה מוסלמי והיהודים כמיעוט התקשו להגיע ללימודים גבוהים. בשנת 1905 החל נוח, אחיה הבכור של הלנה, את לימודי הרפואה בברסלאו שבגרמניה ובהמשך עלה ארצה והיה רופא בקופת חולים בחיפה. נוח נשא לאשה את רחל כהן (לוברסקי) שהייתה חברתה הטובה של רחל המשוררת ואחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות (השנייה היא גולדה מאיר).

בגיל שש-עשרה נסעה הלנה לשווייץ כדי ללמוד פסנתר בקונסרבטוריון של ברן. בשל גילה הצעיר לא יכלה להירשם כסטודנטית מן המניין ללימודי רפואה ולכן נרשמה כסטודנטית מאזינה והשתתפה כתלמידת חוץ בלימודי טרום-רפואה. ב-1910, בהיותה בת 21, השלימה כגן את לימודי הרפואה באוניברסיטת ברן ושלוש שנים נוספות הקדישה להתמחות ברפואת ילדים. הצטיינותה צדה את עיניהם של אנשי צוות המחקר של המכון לפיזיולוגיה שהציעו לה להצטרף אליהם. הצעה כזו לאישה באותה תקופה הייתה מאוד חריגה, אדרבא לאישה יהודייה. הלנה חזרה לרוסיה כדי להתייעץ עם אביה שהיה כבר על ערש דווי. אביה ביקש ממנה שתיסע לארץ ישראל לפני שתקבל החלטה כדי שתגשים את חלומו לבקר בארץ. לאחר מות האב שבה הלנה לברן, דחתה את הצעת העבודה שקיבלה מהמכון לפיזיולוגיה והחליטה לנסוע לארץ-ישראל, לא לשם ביקור אלא כדי לנסות להשתקע בה לצמיתות.

בשנת 1872 הוקם בית החולים לילדים מָרִיאנשְׁטִיפְט שהיה בית החולים הראשון לילדים בירושלים ובמזרח התיכון כולו ובין הראשונים מסוגו בעולם. בית החולים הוקם על ידי ד"ר מקס סנדרצקי שהיה רופא ילדים וכירורג גרמני. סנדרצקי הגיע ארצה עם אמו וכשבגר נסע לגרמניה ולמד רפואה. כשחזר לארץ פתח את בית החולים היחיד לילדים יחד עם אשתו יוהנה (המבנה בו שכן בית החולים קיים עד היום ברחוב הנביאים 29 בירושלים). חודשים ספורים לאחר מותו של ד"ר סנדרצקי בשנת 1899 נסגר בית החולים מאחר שרעייתו לא הצליחה להחזיק את בית החולים. באותה שנה עלתה ארצה וורה וייצמן (לימים רעייתו של נשיא המדינה חיים וייצמן), רופאת ילדים הראשונה בארץ.

המאבק על עבודה בירושלים

באפריל 1914 הגיעו ד"ר הלנה כגן ואמה לתל אביב והלנה ביקשה לעבוד כרופאה. לימים סיפרה: "אמרו לי ללכת לד"ר פוחובסקי, הידוע והמפורסם ברופאים דאז, כדי שייתן לי עצות. כשבאתי אליו, הייתה השאלה הראשונה שלו: 'למה באת הנה?' אמרתי לו, שאני רוצה לעבוד. התשובה שלו הייתה בהחלט לא מעודדת: 'יש לנו פה בסך הכול כמה משפחות ושישה רופאים. את חושבת, שצריך עוד רופא?' חוץ מזה אמר לי, צריך לעבור בחינות רפואה בקושטא, בשפה התורכית. שאלתי אותו, אם הוא עמד בבחינות כאלו. כשענה בחיוב, שאלתי: 'אם כן, למה אתה חושב שאני לא אוכל לעשות את זה?"

לאחר שהבינה כי לא תמצא עבודה בתל אביב עברה ליפו אך חלתה בדיזנטריה. לאחר שהחלימה החליטה לעבור לירושלים ונפגשה עם ד"ר עומר ביי שהיה המנהל התורכי של שירותי בריאות הציבור והממונה על בחינות הרישוי מטעם הממשלה העות'מאנית. כאשר שמע הלה מה מטרת בואה, אמר לה: "אצלנו בתורכיה נשים לא לומדות רפואה ולא יתנו לאישה זרה לעשות מה שהנשים שלנו לא עושות". למרות זאת, ודווקא בעידודו של ד"ר ביי שהתרשם ממקצועיותה, סירבה הלנה להיכנע והחליטה לעבוד ללא רישיון!

היא רכשה בית אבן ברחוב החבשים שהיה אז מרכז החיים האינטלקטואליים. ברחוב זה התגוררו רופאיה ומיוחסיה של ירושלים ולא מעט קונסוליות קבעו שם את משכנן. "בשבילי ירושלים היא זכות. אנשים באים הנה בשביל למות בעיר הקודש, אני באתי הנה לעבוד" אמרה. בתחילה הפציינטים לא הגיעו, הן בשל היותה אישה והן בשל גילה הצעיר, ואילו קהילת הרופאים באותה עת לא הבדילה בין מבוגר לילד והביעה תהייה: "כלום אין זה מלאכותי להפריד בין ילדים ומבוגרים, השונים ביניהם מבחינה פיסית בלבד?"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נוצר בארץ מחסור חמור ברופאים מאחר שחלקם חזרו לארצותיהם כדי להירתם למלחמה והיתר גויסו לצבא התורכי. הלנה ואמה היו מיועדות לגירוש בשל היותן נתינות זרות. המחסור ברופאים עודד את רופא ירושלים בזמנו ד"ר כמאל ביי אל-חוסייני, ממשפחת אל-חוסייני הידועה, לארגן לשתיהן אישור שהייה בארץ. הוא הפנה להלנה חולים ואף דאג לאשר לה מינוי כאחות בית החולים העירוני, שם מונתה לאחראית על הכשרות אחיות. המצב בבית החולים היה קשה לאחר שחלק מעובדי בית החולים מתו ממחלות מדבקות שפרצו בארץ. ד"ר פוטיוס אפקלידס, מנהל בית החולים ורופאו הראשי, נפטר מטיפוס הבהרות וכך גם הרוקח, המזכירה, שתי אחיות ואח. עם מותו של ד"ר פוטיוס אפקלידס מונתה ד"ר הלנה כגן למחליפתו. באותה תקופה הגיעה לבית החולים משלחת רפואית מתורכיה בראשות עומר פאשא. המשלחת התרשמה ממצב בית החולים ועומר פאשא שהופתע מכך שאין ברשותה רישיון עבודה החליט להעניק לה את הרישיון המיוחל. כך הפכה ד"ר הלנה כגן לאישה הראשונה שקיבלה רישיון רופא מהתורכים. מאחר שהיה זה אישור חריג הוא פורסם במספר עיתונים. וכך נכתב בעיתון 'החרות': "נעים לנו להודיע כי הרופאת המהללת דר כהן נתקבלה באופן רשמי לרופאת בבית החולים העירוני של הממשלה המקומית. הגב. דר כהן, או כמו שקוראים לה ד"ר כגן, ידועה היטב לבני ירושלים, הן בין הישוב החדש והן בין הישוב הישן ואין היא צריכה לשבחנו. דיה עובדה זו, שהיא נתקבלה בתור רופאת הממשלה בבית החולים העירוני באופן רשמי, להראות על מומחיותה ובקיאותה של הגברת דר. כהן במקצוע הרפואה. כי כידוע, אין במדינתנו זכות מיוחדת לנשים לשמש בתור רופאות כי אם רק בתור חובשות, מילדות, אחיות רחמניות או סתם עוזרות לרופאים. ואם הגברת דר. כהן זכתה להתקבל בתור רופאת בבלדיה, הרי זה מראה עד כמה מצטיינת הרופאת היהודית הזאת במקצוע הרפואי עד שהממשלה העות'מאנית הוקירה את כישרונותיה ותשים על שכמה משרה נכבדה כזו."

לאחר שנתיים נאלצה ד"ר הלנה כגן לעזוב את בית החולים בעקבות 'אירוע השומר'. מנהל בית החולים החדש ד"ר מוניר ביי לא אהב את הצלחתה וחיפש דרך לדחוק אותה החוצה. הזדמנות פז ניקרה בדרכו כשלאשפוז הגיע האסיר ישראל שוחט שהיה מראשי 'השומר' וד"ר כגן כיסתה בסדין את הקיר המזוהם לידו שכב. ד"ר מוניר ביי פנה מיד לג'מאל פאשא והלשין כי ד"ר כגן נותנת יחס מועדף לציונים וכשמונתה ועדת חקירה לעניין החליטה לפרוש.

הרופאה של ירושלים

מרגע זה התרכזה ד"ר כגן במרפאה שלה אבל עתה כבר הייתה ידועה ומדי יום פקדו את המרפאה עשרות פציינטים, ביניהם גם קצינים תורכים בכירים וערבים עשירים שביקשו שירות מקצועי מעולה. גם בקהילה החרדית היתה מקובלת, כפי כתבה בזיכרונותיה: "המאורע הראשון שגרם לעליה בלתי צפויה בהכנסתי ובפופולאריות שלי היה הטיפול בחולה הראשון שלי. ילד בן שש ממשפחתו המכובדת של הרבי בלוי שהתגוררה בבתי אונגרין. הילד היה חולה אנוש, קדח מחום, הכרתו נתערפלה ונשימתו כבדה. כל הרופאים בירושלים נקראו למיטתו אחד אחד ואפילו רופא גוי קראו ל'סגולה'. כולם רשמו מרשמים שנבדקו על ידי רוקח נטול רישיון וחסר הכשרה, זלמן סולובייצ'יק... ננקטו גם צעדים אחרים: שמן למאור נתרם לבתי כנסת אחדים וכל בגדיו וחפציו של הילד ניתנו במתנה לעניים. ששה ימים עברו ומצבו של הילד הלך ורע. בסופו של דבר נכמרו רחמיו של אחד השכנים ונוכח ייאושה הרב של המשפחה וטען כי בעצם לא יאונה כל רע אם יקראו ל'נערה' שזה עתה הגיעה משוויצריה ואשר טוענת שהיא רופאה. נקראתי למיטתו של הילד ומצאתי שהוא סובל מדלקת ראות אונתית... ולא משתי ממיטתו כל הלילה... והמשבר אמנם התרחש כמצופה, מלווה בזיעה ובירידת חום ובין לילה הפכתי ל'בעלת שם'. ילד קטן זה, החולה הראשון בטיפולי, היה ברבות הימים לרב עמרם בלוי אחד ממנהיגי נטורי קרתא."

מרגע זה דרך כוכבה של ד"ר כגן. היא ניהלה בית חולים במרפאתו של ד"ר טיכו כשזה הוגלה במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן ניהלה את מחלקת הילדים בביה"ח רוטשילד. במקביל פתחה תחנת טיפת חלב לילדי ירושלים, שימשה כרופאה ראשית בתחנה לטיפול בילדים ערבים בעיר העתיקה, ניהלה את בית התינוקות של ויצ"ו ואף ניהלה מחלקת ילדים בבית חולים 'ביקור חולים'.

ד"ר כגן האריכה ימים ועבדה עד יומה האחרון. היא נפטרה בשנת 1978 והיא בת 89.