הקונסול פין

מילדות בלונדון לשליחות

ג'יימס פין נולד בלונדון בשנת 1806 למשפחה פרוטסטנטית אדוקה, מרובת ילדים וענייה. אביו היה חייל אירי קתולי שבחר להצטרף לכנסייה הפרוטסטנטית. ג'יימס למד בבית ספר כנסייתי והצטיין בלימודיו, וכבר מהבית הכיר את התנ"ך ואת סיפורי ארץ ישראל, סיפורי האבות והניסים של ישו משיחו. הוא התחבב מאוד על הלורד קלרנדון, לימים שר החוץ של בריטניה, שטיפח את הנער וסלל בפניו את הדרך להשכלה ולמעמד. כשגדל עבד לפרנסתו כמחנך בבתי האצולה ובתקופה זו החל לגלות עניין בדמויות התנ"כיות, ביהודים ובדתם. הוא אף כתב מספר מחקרים על היהודים אותם כרך לשני ספרים - היהודים הספרדים ויהודי סין. באותן שנים נישא בפעם הראשונה ולזוג נולדה בת, אך האם והבת נפטרו תוך זמן קצר ממחלות. בגיל 35 הצטרף ל'החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב יהודים' ואף נבחר לוועד החברה.

באפריל 1845 ביקש הקונסול הבריטי בירושלים הנרי ניובולט לפרוש, והלורד אשלי, שהיה מראשי 'חברת המיסיון', סבר שג'יימס פין הוא מועמד מתאים למשרה, חרף חוסר ניסיונו המוחלט בשירות החוץ. במשרד החוץ לא התלהבו מההצעה וכנגד כל הסיכויים (בין היתר כי לא נמצא מועמד מתאים יותר) זכה פין במשרה. בנובמבר 1845 מונה ג'יימס פין בגיל 39 לקונסול הבריטי בירושלים ובאותה שנה נישא לאליזבת אן.

אליזבת אן נולדה בוורשה בשנת 1825 והייתה בתו של אלכסנדר מק'אוול, מיסיונר אנגליקני שהוצב בפולין ופעל אצל הקתולים והיהודים. המשפחה הרבתה בנסיעות ונעה בין פולין, גרמניה, אנגליה, מצרים וארצות אחרות. נסיעות אלו חשפו את אליזבת אן לשפות, מאכלים, מנהגים ותרבויות שונות שהעשירו את ידיעותיה. בשובם לאנגליה הפך אלכסנדר למרצה מבוקש לתיאולוגיה נוצרית ויהודית וב־1837 הוענק לו תואר דוקטור למדעי היהדות מאוניברסיטת דבלין (טריניטי קולג'). הוא ידע את השפה העברית על בוריה ובראשית שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה היה פעיל בהקמת מוסדות המיסיון הבריטי בירושלים.

אליזבת אן הייתה צעירה מג'יימס ב-19 שנים. היא לא זכתה לחינוך פורמאלי ומוריה היו אביה וידידי המשפחה. היא הייתה בעלת קליטה מהירה, סקרנית וחדת עין. עברית למדה כבר בגיל שלוש בוורשה, בגיל ארבע קראה את התנ"ך באנגלית ועד לבגרותה כבר דיברה שבע שפות על בוריין, כולל יידיש. בגיל 12 תרגמה מגרמנית לאנגלית את פתגמי וולטר ובגיל זה החלה ללמד את החברות שלה עברית.

ג'יימס פין ואליזבת אן נפגשו לראשונה באירוע פרסום ספרו של ג'יימס על יהודי ספרד. בינואר 1846, חודשים אחדים לאחר שפין מונה לקונסול בירושלים, נישאו בני הזוג ובאפריל אותה שנה עזבו את אנגליה והגיעו לירושלים במסגרת תפקידו החדש של ג'יימס. בבית דיברו הזוג עברית ויידיש ואליזבת אן העשירה את ידיעת השפות שלה: את שפת הלדינו למדה מפי עוזרת הבית היהודייה ואת השפה ערבית מהפועלים. היא הייתה גם מוסיקאית מוכשרת וניגנה על העוגב בכנסייה האנגליקנית בירושלים.

במהלך שהותם בארץ ראו ג'יימס ואליזבת אן בהגנת היהודים ובסיוע לישוב היהודי כמטרתם המרכזית. הם לא התייחסו לזה כעבודה אלא ראו בזה יעוד והתמסרו למטרה זו כמו נזיר המתמסר לאלוהיו, כך זכה ג'יימס לכינוי 'יהודי למחצה'. חלק מהיהודים חשדו שפועלו נובע ממניעים מיסיונרים ואף האשימו אותו בניצול מעמדו כקונסול להמיר את היהודים מדתם. ג'יימס עצמו הכחיש בתוקף את ההאשמות נגדו אך אין זה אומר כי לא הייתה זו שאיפתו הראשונית. יחד עם זאת, כשבוחנים את פועלם של הזוג פין, קשה שלא להתרשם כי גורל היהודים היה קרוב לליבם ופחות הרצון לנצר אותם.

מחוץ לחומות ירושלים

כשהגיע הזוג פין לארץ הם התגוררו בבית הקונסול שבמתחם כנסיית המשיח בעיר העתיקה, מול מגדל דוד, ובסוף שנת 1849 רכשו הזוג קרקע מחוץ לחומות (על קרקע זו תקום לימים שכונת טלביה). הייתה זו הרכישה הראשונה של הזוג פין בירושלים וסביבתה. בהיותו נתין זר (על פי החוק העות'מאני) לא יכול היה ג'יימס פין לרכוש קרקע בשמו ולכן השתמש בשירותיו של מוסא טאנוס, שהיה ערבי נוצרי ממוצא מצרי ונתין עות'מאני. שנה לאחר מכן הודיע הקונסול פין לשר החוץ הבריטי פלמרסטון על רכישת הקרקע כדי להקים עליה מעון קיץ, זאת לאחר שהתברר לו כי בריאות משפחתו נפגעה בעקבות מחלת הקדחת ששררה בעיר.

במעשה זה היה ג'יימס פין לאירופאי הראשון שהעז לגור עם משפחתו במרחק מייל מחוץ לחומות העיר ושניים מבתיו אף נחשבים כחלק מהבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות. במיזם זה העסיק הזוג פין מעל למאה יהודים שעבורם הייתה זו העבודה הראשונה בחייהם, עד אז חלק גדול מהיהודים התפרנסו מכספי חלוקה. היהודים עבדו בבניה ובתחזוקה השוטפת של אחוזת פין ורכשו מקצוע וניסיון.

את זיכרונותיו מתקופת היותו קונסול ריכז ג'יימס פין בספר שערכה רעייתו אליזבת אן בשנת 1878, וכך כתב: "בתחילה נעשה הניסיון הראשון להעסיק כחמישים איש בעבודה פשוטה מאוד" (הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר ונקרא 'עתות סופה'). תוך זמן קצר נבנה בית אבן ומסביב לבית ניטעו מטעים. על מפתן הבית נחקקה באנגלית הכתובת "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו" (תהילים קכז, א). ברבות הימים רכש פין שטח אדמה נוסף מצפון לאחוזה ואף הוא שימש לעיבוד חקלאי. תחזוקת האחוזה והעסקת הפועלים עלו כסף רב וכשגדלו חובותיו שקל לא פעם למכור את נחלתו בטלביה אך הדבר לא צלח.

במקביל לבניית האחוזה בטלביה החלה אליזבת לצייר את נופי ירושלים והייתה גם מהצלמים הראשונים של העיר. בנוסף כתבה זיכרונות ומאמרים בנושאי ארץ ישראל והתנ"ך ומאוחר יותר הייתה ממקימות 'החברה הספרותית הירושלמית' שקיימה מפגשי תרבות וביקשה לחקור באופן מעמיק את תולדות ארץ ישראל ועברה. חברה זו היוותה למעשה את הגרעין להקמת 'הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל' שהוקמה באנגליה ב־1865 והייתה בעלת תפקיד מרכזי בהתפתחות מחקרה המודרני של הארץ.

כרם אברהם ופועלה של אליזבת

הפרויקט הבא של הזוג פין היה 'כרם אברהם'. השטח נרכש בשנת 1852 במטרה להפוך אותו לחווה חקלאית ברוח התנ"ך. ג'יימס ואליזבת התרגשו לראות בדמיונם יהודים דוברי עברית מעבדים את קרקע אבותיהם, מגדלים ואוכלים את פרי עמלם. כחודש לאחר הרכישה כבר הועסקו 130 איש בחקלאות. הם דרכו ענבים ליין, הפיקו שמן, ייצרו מטאטאי קש וגידלו עדשים ופירות. כדי להסיר את החשדות נגדו ולהבהיר את טוהר כוונותיו אסר ג'יימס פין על החברות המיסיונריות להגיע לחווה. בחווה הוקם בית הכנסת הראשון מחוץ לחומות. יהושע ילין, מוותיקי העיר, כתב בזיכרונותיו כי העסקת היהודים ב'כרם אברהם' נשאה אופי פילנתרופי מובהק. המטרה לא הייתה עבודה לשם עבודה, כי אם צדקה על ידי עבודה, וכדי שלא תופסק העבודה היו הורסים היום את אשר בנו אתמול ושבים ובונים באופן אחר.

ב־1855 הוקם במקום גם בית עבור משפחת פין. הבית תואר על ידי אחד מחוקרי ארץ ישראל כבית שהיה "הראשון שנבנה מחוץ לחומות ירושלים בידי יהודים בשביל יהודים". על בורות המים נחקקו כתובות כדוגמת "אסוף את העם ואתן להם מים"; מעל משקוף הכניסה נחקקו המילים: "יראת אלהים מועלת (מועילה) לכל, בשנת 1852" ו-"תן לנו היום לחם חוקנו, בשנת 1855"; בשער הבית היו נחקקו המילים: "כרם אברהם אבינו בשנת התרי"ב 1852". הבית, ברחוב עובדיה קיים עד היום ומשמש כבית ספר לבנות חרדיות. לפני שעזב את הארץ מכר פין את השכונה לעובדיו והיא קיימת עד היום בתוך שכונת גאולה. בשכונה גדלו המשוררת זלדה והסופר עמוס עוז שמתאר את ילדותו שם בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך'.

אליזבת העסיקה בביתה עובדות יהודיות שעזרו לה לגדל את חמשת ילדיה שנולדו בעיר ועזרה לאחת מחברותיה להקים בית מלאכה לתפירה וסריגה שהעסיק יהודיות. פעילות זו הניבה עבודה הן לגברים והן לנשים, המריצה את הישוב היהודי הרדום והפיחה בו תקוות. בנוסף לכל זאת הייתה אליזבת מעורבת במפעל צדקה שעסק בחלוקת מזון ובגדים לעניים ובטיפול בחולים ויולדות. בתחילה עסקה בגיוס תרומות מידידיה באנגליה וכשנגמרו כספי התרומות המשיכה את המימון מכספה הפרטי.

אליזבת אן הייתה מראשוני הנוצרים שסיירו בהר הבית. ההיכרות שלה עם הארץ, האקלים, האוכל, האנשים והתרבות גרמו לה להבין את התנ"ך מזווית חדשה. כך היא תיארה את הר הבית בראותה אותו מהר הזיתים: "האוויר על ההר היה צלול ובריא במיוחד… מעולם לא ממש הבנתי כיצד נראה בית המקדש עד שהבטנו מטה מהר הזיתים אל מתחם הר הבית. הוא השתרע לרגלינו במרחק של כרבע מייל בלבד. מראה השמש הזורחת מוקדם בבוקר בגבנו ומאירה את ירושלים באור ורוד נפלא היה קסום. אל מקום שהותנו בקעו כל הקולות מהעיר: צלילי חגיגות או קינות אבלים, קריאות לתפילה מצריחי המסגדים וצלצול השעון מהמנזר הלטיני. יותר מכל יכולנו לראות בימי שישי את המוני המאמינים המוסלמים הנוהרים להר הבית לתפילת הצהריים… מרשים במיוחד היה לראות את שורות המאמינים משתחווים אפיים ארצה בעת התפילה. באופן זה קיבלנו מושג כלשהו כיצד נראו בוודאי הטקסים שנערכו תחת כיפת השמים בחצר בית המקדש, עם מאות לויים מזמרים ומנגנים ורבבות מבני ישראל בחצר העצומה, אשר במרכזה ניצב המזבח הגדול שממנו היתמר בלא הפסק עשן הקורבנות, והכל בסדר מופתי" (אליזבת אן פין, 'זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל').

הניסיון בארטאס

הפרויקט השלישי של הזוג היה ההתיישבות בארטאס ליד בריכות שלמה מדרום לבית לחם. בשנת 1850 רכשו הזוג את הקרקע, הפעם במטרה להקים חווה חקלאית שתשמש גרעין התיישבותי של 'יהודים-נוצרים', כלומר מומרים. הרוח החיה במיזם זה היה יהודי מומר בשם ג'ון משולם. ג'ון משולם נולד בשנת 1799 בלונדון למשפחה יהודית אמידה. בשנת 1818 הגיע ליוון כשליווה את הלורד ביירון (מגדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים), ומשם הגיע לירושלים. הוא יצא למסעות בעולם ולמד שפות רבות. באותה עת החל לגלות עניין בנצרות. בגנואה התחתן עם בתו של סוחר יהודי נכבד, משם עבר לתוניס ולמלטה, שם הוטבלו הוא ורעייתו לנצרות בשנת 1840על ידי גובאט, מי שלימים היה בישוף בירושלים. בשנת 1842 הגיע משולם לירושלים כאזרח בריטי פרוטסטנטי ובעל רכוש רב. בירושלים פתח משולם את בית המלון האירופאי הראשון בעיר, התעניין בחקלאות וביקש מקום מתאים למימוש תכניותיו. הוא חבר לקונסול פין ויחד החלו בפעילות בארטאס. עם ג'ון משולם הגיעו מספר פועלים מומרים וגברת אמריקאית בשם קלורינדה מיינור, חברת הקבוצה המשיחית. מיינור הגיעה עם ציוד חקלאי מודרני לשעתו ומלאי של זרעי פירות וירקות, ורכשה אדמות נוספות. החווה המשותפת שיווקה ברווחים נאים פירות וירקות לירושלים. בין יבולי החווה הייתה תוצרת חקלאית שלא נראתה קודם לכן בארץ ישראל - אפרסקים, תפוחי אדמה ועגבניות. בשנת 1852 עזבה הגברת מיינור את החווה בעקבות סכסוכים פנימיים והקימה את חוות 'הר התקווה' (במקום בו שוכן כיום בית הספר 'שבח') סמוך ליפו.

בחווה בארטאס ביקרו ועבדו גם הנרי ונטוורת' מונק שהיה חקלאי קנדי שהטיף לשיבת היהודים לארצם תוך כינון עצמאות מדינית, והצייר ויליאם הולמן האנט. רכישת האדמות בארטאס הייתה בסופו של דבר כישלון כלכלי. בשנת 1860 נסגרה החווה בעקבות סכסוך משולש שנתגלע בין ג'ון משולם, קלורינדה מיינור האמריקאית והקונסול פין הבריטי, דבר שהביא גם לסכסוך דיפלומטי בין הקונסוליה הבריטית לזו האמריקנית.

הפרויקט הרביעי והאחרון של הזוג פין היה רכישת אדמות בפע'ור, דרומית מערבית לכפר ארטאס. כל אותן רכישות היו לצנינים בעיני הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. פין האמין כי הכנסייה היוונית-אורתודוכסית שאפה ליצור טבעת של אדמות סביב חומות העיר והוא הפריע לה, מה שיצר חיכוכים איתם ועם הפחה העות'מאני בירושלים.

הפרידה מירושלים והמורשת

הקונסול ג'יימס פין שהגיע מבית עני לא היה מסוגל לממן את כל הרכישות הללו ונקלע לחובות. המעמד הנמוך ממנו הגיע יצר אצלו רגשי נחיתות שהביאו אותו לנהוג ביהירות, בקשיחות ובעקשנות. אופי קשה זה, בשילוב התחושה כי הוא מבצע שליחות ולא עבודה דיפלומטית רגילה ונחישותה של אשתו לצדו, הביאו אותו לנהוג לא כפי שמצופה מקונסול.

במשך 17 שנים הצליח להסתכסך עם כל מי שהיה אתו בקשר: הרבנים חששו ממניעיו המיסיונריים, המיסיון ראה בו מתחרה, הוא הסתכסך עם נציגי המעצמות האחרות, עם שליטי העיר, וכמובן עם אנשי העסקים להם היה חייב כספים לא מעטים. ויליאם הוג' (W. Hough) תיאר אותו כעבור שנים: "לעתים רציני יתר על המידה; לעתים מגוחך מעט בהערכה עצמית. אולם אדם בעל הכרה דתית עזה; גחלת אש למען הצדק ולמען השגת הצדק". הוא אף הוסיף: "אולי האישיות המרשימה ביותר שהחזיק במשרה זו".

פין זכה, ובצדק, לנזיפות ולאזהרות מארבעה שרי חוץ שונים. שלוש פעמים שלחה הממשלה הבריטית חוקרים לירושלים כדי לבדוק את מעשיו וב־1862 הוחלט לסיים את תפקידו. ב־17 ביולי 1863, יום צאתו מהארץ, רשם ביומנו מתוך תחושה קשה של עלבון ותסכול: "וכאן מסתיימת הקריירה הסורית שלי, בת 17 שנה. פעלתי וסבלתי רבות במשך הזמן. יסלח האל על כל המשגים שעשיתי. אינני יודע על כל פשע. יודע אני כי שמרתי היטב, בראש וביד חזקים, על כבוד ארצי. שלום לתוכניותיי לעבודת אדמה למען היהודי, אשר טיפחתין בחיבה וסוכלו על ידי הבישופות והמיסיון היהודי. שלום לידידיי הוותיקים הטמונים בבית העלמין שעל הר ציון. שלום לשתי בנותיי, האחת הקבורה כאן והשנייה למרגלות הכרמל. שלום לתקוותי להיקבר בעצמי בירושלים."

ג׳יימס פין, היה מסור לתפקידו ובמשך 17 שנותיו בירושלים לא יצא אפילו פעם אחת לחופשה באנגליה. מושפל ונבגד חזר לאנגליה וכעבור תשע שנים, בשנת 1872, מת בעוני ובגעגועים עזים לארץ הקודש.

אליזבת אן האריכה ימים ומתה בשנת 1921 בגיל 96. בשנותיה האחרונות המשיכה בפעילות ציבורית, במעשי סעד ועזרה לנזקקים, בכתיבת מחקרים וזיכרונות ובפרסום זיכרונותיו של ג׳יימס מארץ ישראל. בשונה מג׳יימס, ששמו הונצח ברחוב ב'כרם אברהם' ונזכר בתולדותיה של העיר במאה ה־19, לא זכתה אליזבת אן לזיכרון ראוי. רק שירה של נעמי שמר 'זריחה בירושלים', כשם אחד הספרים שכתבה אליזבת אן, משמר ולו במעט את דמותה יוצאת הדופן.