הרב ישעיהו שפירא

בין ארץ ישראל לפולין

במהלך חודש מרץ 1914 חש הרב ישעיהו שפירא, אז בן 23, כי חלומו ארוך השנים עומד להתממש. כשנראו חופי הארץ באופק החל לבו לפעום בחוזקה והוא התקשה לעצור את הדמעות. בהגיעו ארצה התחבר לרב קוק, אז רבה הראשי של יפו, תחילה כתלמידו ואחר כך כחבר קרוב, ובהמשך העלה על הכתב חלק מתורתו וממשנתו של הרב. אך כשכבר נדמה כי הגיע אל המנוחה והנחלה החלו הדברים לקבל כיוון חדש.

ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד יורש העצר האוסטרו- הונגרי, רצח שהביא לפתיחת מלחמת העולם הראשונה. היחסים הבינלאומיים בין המדינות הסתבכו והרב ישעיהו לא רצה להסתכן וחזר לפולין כדי להיות עם משפחתו.

את השהייה בפולין שנכפתה עליו ניצל לטובת הקמת תנועת 'המזרחי' במדינתו. הוא נשא נאומים בלהט בשפה העברית על הצורך להעמיד את ההתיישבות בארץ ישראל כמטרה מרכזית ולהיערך לכך על ידי הכשרת המחשבה והלב לקראת העלייה לארץ ישראל, להשתתף בבנייתה ולקבוע את דמותה ברוח המסורת היהודית. "רוצים אנו בחיים של עבודה ויצירה על יסוד היהדות המסורתית. אין אנו יכולים לעסוק רק ברוחניות ולהצטמצם ב-ד אמות של הלכה בלבד... רוצים ביהדות של תורה ועבודה... אנו שואפים לשוב אל החיים העבריים הקדמונים, אל היהדות התנ"כית המקורית המיוסדת על הצדק והיושר ועל המוסר", כתב בקול קורא של המייסדים.

בשנת 1920 עלה הרב ישעיהו שפירא ארצה, למרות התנגדות אשתו (שהצטרפה אליו רק אחרי ארבע שנים). הוא התגורר בירושלים עליה חלם: "כשאני מהלך בחוצות ירושלים ההומיות, הסואנות משאון קריה, יש שנפשי מתמלאת בגעגועים לאותה ירושלים הקדומה, רוויה קדושת דורות, השזורה בהווי חיי משחר טל ילדותי". ובעומדו מול הכותל אמר: "זאת היא זעקת הייאוש האחרונה של האומה, לפני הגרשה מבית חייה הבוקעת אלי מתחת לערמת אנחות, דורות שנערמו כאן במשך אלפים שנה."

בירושלים עסק בשני התחומים החשובים לו: העלייה והעבודה. הוא התמנה למנהל מחלקת העלייה ולשכת העבודה של 'המזרחי' בירושלים. הוא סייע לצעירים למצוא עבודה חקלאית ונחלה בארץ. הוא אירגן 120 פועלים דתיים שהשתתפו בסלילת הכביש ראש פינה-טבחה ויחד עם קבוצה של 50 פועלים ניקה את בריכות שלמה, פינה אשפה וסיקל אבנים. בביתו נוסד התא הראשון של 'הפועל המזרחי', בדגש על הפועל. כך החל לטייל בארץ והתנ"ך בידיו: "בצאתי לשוט ברחבי ארצנו נדמה לי שפרצתי גדרות הזמן והריני שט בחיי הנצח... העבר וההווה מעורים זה בה זה עד שקשה להבדיל ביניהם... על כל אבן ועל כל גב הרים פרושה מגילת יוחסין של אלפי שנים."

כשהגיע לשומרון כתב: "כשאנו משקיפים על הנוף היפה שמסביב מתבארים לנו כמה פסוקים בתנ"ך שהיו עד כה בלתי ברורים... כאילו קמו לפנינו לתחיה דברי ישעיהו על 'הוי עטרת גאות שיכרי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים הלומי יין'. הדברים אינם זקוקים כאן לפירוש. הם חרותים במציאות, בטבע, ביפי הנוף שמסביב". ובמקום אחר כתב: “כשירדתי במורד הר הצופים בדרכי ירושלימה נדמה היה לי שתנ"ך חי ותלמוד חי פרושים כאן על כל היקום. כל שיח וכל צמח וקוץ שנתקלתי בהם על כל מדרך כף רגל נדמו לי כפסוקים חיים מהתנ"ך ומהתלמוד, והרגשתי שנפתחו לפני שערים לעולם חדש, שהיה סגור ומסוגר עד היום הזה עולם הצומח." בדרכו לבית לחם נעטף עצבות: "אנו עוברים את שדות בית לחם. צלילים נעימים של רות... כיום הכול זר. אין זכר לאפרתי יהודה, זקניה וקוצריה. עיר מולדת דוד המלך היא כולה נוצרית..." לאחר ביקורו בתחנת הכוח בנהריים התרגש מעתידה של הארץ וכתב: "כאן יהיה המרכז לאנרגיה ולאור בשביל כל ארץ ישראל."

שורשים משפחתיים וחלום העלייה

ישעיהו שפירא נולד בפולין בשנת 1891 למשפחה מיוחסת של רבנים ואדמו"רים. יש הטוענים כי מצד אביו, האדמו"ר רבי אלימלך מגרודזיסק, מגיע הייחוס עד לדוד המלך. ישעיהו היה בן הזקונים ואמו הייתה האישה השנייה שנשא אביו לאחר שכל בניו מאשתו הראשונה מתו. מאשה זו נולד אחיו, הרב קלונימוס קלמיש האדמו"ר מפיאסצנה. כשהיה בן שנה מת אביו ואת משימת החינוך לקח על עצמו סבו מצד אמו שלימד אותו תורה אך גם שירה וכינור. את הצניעות ירש מסבו שנטע בו את האהבה לארץ ישראל ולימד אותו עבודות כפיים כחלק מההכשרה לעלות ארצה ולעבוד בה. מגיל צעיר היה מוקף במעריצים שראו בו היורש לאביו.

כשהתבגר נשא לאישה את חיה שרה, בתו של הרב נתן הכהן רבינוביץ, האדמו"ר מקרימילוב והזוג הטרי עבר להתגורר בבית הוריה של חיה שרה. כשקיבל את התואר הרבני הוצעה לו משרת הרב של קהילת מוקטוב (ליד וורשה) אך ישעיהו דחה את ההצעה וסירב להיות אדמו"ר מאחר שחלם לעלות ארצה, חלום שהתגשם בשנת 1920.

התיישבות, חינוך ושלום

הרב ישעיהו שפירא ארגן את ההתנחלות בכפר אוריה וקבוצה לגידול טבק בהר כנען שליד צפת. בכל מקום אליו הגיע הפיח רוח חדשה ונלהבת של עשייה שתקדם את ביאת המשיח, כשהוא מלווה את הכל בשירה וניגונים חסידיים. לקשיים התייחס כחבלי לידה זניחים של עתידה המבטיח של ארץ ישראל ובוניה. מעת לעת נסע לאירופה והופיע בחצרות חסידים ועודד עליה לארץ. בעקבות אחת מנסיעותיו בשנת 1923 לעידוד העלייה התארגנו שתי קבוצות שעלו ארצה שנה לאחר מכן, האחת בהנהגת האדמו"ר מיאבלונה שייסד את 'נחלת יעקב' שרכשה אדמות ליד שייח' אבריק (כיום בית שערים), והשנייה בהנהגת נכדו של האדמו"ר מקוז'ניץ שהקים את חברת 'עבודת ישראל' והתיישבה על גדות הקישון. שפירא סייע להם ברכישת האדמות אך כששתי הקבוצות נכשלו איחד אותם לקבוצה אחת שהקימה את 'כפר חסידים'. בהמשך עלתה בעידודו קבוצה נוספת שהקימה את הבסיס להתיישבות כפר אתא. עד היום קיים בכפר בית כנסת לזכרו ובלוח הזיכרון הוא מוכר כמייסד כפר אתא. כל ההתיישבויות הללו היו חקלאיות ששילבו תורה ועבודת אדמה על פי משנתו של הרב שפירא.

בשנת 1926 נפטרה רעייתו חיה שרה והוא נשא לאישה את טובה, בתו של הרב ישראל פרידמן, האדמו"ר מבויאן.

הרב שפירא הוטרד מאד מסוגיית החינוך. הוא חשב שהחינוך הנכון הוא "מזיגת שני החינוכיים האלה", כפי שכתב. כוונתו הייתה לחינוך הדתי בצורתו הישנה והחינוך המודרני, זאת בניגוד לדרך בה התחנך הוא עצמו ובניגוד לדרכו של אחיו, הרב קלונימוס קלמיש, שהקים בוורשה ישיבה גדולה.

שפירא האמין כי "אין הילד רוצה להימצא תמיד תחת ההורים ומורים. שואף הוא לשעה של חירות... אותה יבלה בן חברים..." והציע מסגרת מתאימה: "רק תנועת נוער דתית יכולה לפעול בזה בהצלחה". כך תמך בתנועת 'בני עקיבא' שאימצה את תורתו. היתה לו ביקורת נוקבת על מוסד הרבנות שרבו וחברו הרב קוק היה ממייסדיה: "הרבנות כיום בארץ ישראל אינה ממלאת את תפקידה... היא מוצאה מהחיים הארץ ישראליים, היא לא מכוונת את החיים... אין ספק שהרבנות אשמה בזה."

הוא חשש מהלהט לסיים במהירות את מלאכת ההתיישבות וכתב על כך במפורש: "ייתכן שדורנו דור המדבר, אבל לא עלינו המלאכה לגמור. לא קיבלנו בקבלנות לבנות את הבית הלאומי דווקא בימינו. ייתכן שאנחנו רק נניח את היסודות". היסודות מבחינתו היו עבודתה החשובה של הקרן הקיימת בגאולה האדמות. את השכנים הערבים ראה כאחים שיש להגיע איתם לשלום: "נהיה רוב בארץ ואז יוקם השלום עם הערבים ויבואו לידי הסכם. יהיה לנו מה להציע להם וגם מה לוותר להם". הוא לא חשש להיות נועז והצטרף למחנה השמאל כחשב שזו הדרך הנכונה.

בשנת 1926 החליטו הבריטים, ששלטו אז בארץ, לארגן מחדש את כוחות הביטחון ולהרחיק מהם את היהודים. פירוקם של הגדודים העבריים טרפד את חזונו של זאב ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי רשמי, דבר שהניע את הציונים הרוויזיוניסטים לפתוח בתעמולה למען הקמת גדוד עברי לוחם. שנה לפני כן הוקמה 'תנועת ברית שלום' שהורכבה מקבוצת אינטלקטואלים יהודים אשר דגלו בשוויון זכויות מלא לשני העמים המתגוררים בארץ (ערבים ויהודים), שגינו את פעילות הרוויזיוניסטים. הם פרסמו גילוי דעת אותו ניסח גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה, ועליו חתמו שישה מחברי התנועה: הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס שהיה נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, העיתונאי יהושע רדלר-פלדמן, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן (פילוסוף), הנס כהן שהיה חוקר לאומיות, המשורר והסופר מרדכי אבי שאול והרב ישעיה שפירא. "בצער רב אנו רואים כי ממשלות ועמים ממשיכים לבכר את הביטחון בכלי-נשק, על הביטחון על ידי בייצור יחסי צדק וידידות... דעתנו היא כי הזיון ורגשות אי-האמון והפחד לא רק שאינם מגינים מפני המלחמות אלא שהם יוצרים אותן. והכרתנו בהתאם למשאת נפשם של נביאי ישראל היא שכל שאיפותינו צריכות להיות מכוונות לשרש מתוכנו את הרוח הצבאית ואת התעתועים הנעשים על חשבון המושגים של גבורה וכבוד לאומי", כתבו בגילוי הדעת.

גילוי דעת זה התקבל בצורה קשה בקרב חוגים רחבים בארץ. אחד המתנגדים היה ד"ר אליעזר לוברני (דוקטור לפילוסופיה, ואיש ההגנה) שענה לגילוי דעת זה:"... איש מאתנו לא יפקפק אף רגע בכוונותיהם הטובות של אותם בעלי ה'גילוי דעת' הנפלא אולם למעשה, אף גילוי דעת זה אינו אלא גרוטסקה", וסיים במשפט "ואתם בעלי 'גילוי הדעת' חזרו לכם - בשם אלהים חיים לקתדראותיכם, למעבדותיכם, לספריכם, ולשיריכם, בהם העולם יפה שבעתים וטהור פי שבעים ושבעה, ולמה לכם לטפל בשאלות היום, כל עוד ערוכות לפניכם שאלות הנצח? ובמטותא מכם, תנו נא לישוב העברי להשמיע את קולו, לפחות פעם אחת, כי תהום של ספרים וחלומות מפרידה בין החיים שלנו וההזיות שלכם."

הרב שפירא לא נותר חייב וכתב מסמך הבהרה מנומק: "גילוי הדעת נגד התעמולה ליצירת גדוד עברי עורר התנגדות בחוגים שונים..." והמשיך וציין כי הקמת גדוד כזה "לא רק שלא תשכין שלום, אלא תפריעהו, דבר זה יעזור לעורר את הרגשות הלאומיים בשני המחנות, יגדיל את הקרעים וירבה את השנאה... ובאחרונה: אל תזלזלו יותר מידי גם ביעוד השלום של נביאי ישראל. אנו שבים למולדתנו בשם הצדק ולשמו אנו רוצים לבנות לנו כאן את בית חיינו. אנו רוצים להיטהר מכל חלאת הגלות ומכל פגעיה וליצור לנו כאן צורת חיים מתוקנת, המיוסדת על היושר, על האמת ועל השלום. ואל נגיף חרב על מקדש חיינו בהיווסדו."

בנקאות, חקלאות ומורשת

הרב ישעיהו שפירא השכיל להבין כי הבסיס להתיישבות בארץ היא איתנות כלכלית ולכן התעמק בלימודי כלכלה וצורכי האשראי ואף כתב מאמרים בנושא. בשנת 1932 מונה למנהלו של 'בנק זרובבל' ונחל הצלחה מרובה ובמקביל המשיך לעסוק בלימוד התורה וההתיישבות בארץ ישראל.

כל אותן שנים לא עזב אותו החלום להיות עובד אדמה בארץ ישראל. בחורף 1942, כשסיים את תפקידו בבנק, התיישב בכפר פינס ובגיל 50 הפך לחקלאי. את לימוד התורה לא זנח ואף המשיך לעסוק במוסיקה והלחין 36 ניגונים לחגים ולתפילה, ניגונים חסידיים וחלוציים.

כשהגיעו ארצה השמועות על מכונת ההשמדה הנאצית ונודע לו כי רבים מבני משפחתו ובני הקהילות שהכיר נרצחו, התמוטט. הוא חזר לירושלים לנוח אצל גיסו הרב חנוך בורנשטיין בשכונת בית וגן אך בערב שבועות 1945, נפטר והוא בן 54, והובא למנוחות בהר הזיתים.

לא מעט מוסדות נושאים את שמו: בית הכנסת בכפר פינס, בית ישעיהו ברח' צ'לנוב בתל אביב בית הכנסת בקרית אתא, ועל שמו רחוב בבני ברק. הרב ישעיהו שפירא היה אדם שלא חשש מתעוזה ומקוריות, גם אם לא תאמו לציפיות סביבתו. לאחר פטירתו קיבל את הכינוי 'האדמו"ר החלוץ'.