הרב צבי הירש קלישר

המהפכה והתגובה היהודית

בשחר 14 ביולי 1789 כבר ידע מלך צרפת לואי השישה-עשר כי המשבר הכלכלי בו הייתה נתונה צרפת הביא לקץ שלטונו. עוד באותו היום יצא ההמון הצרפתי וכבש את הבסטיליה שהייתה אחד מסמלי המלוכה. צעד זה ייחרט בעתיד כתחילתה של המהפכה הצרפתית שהביאה להכרה בצורך בשוויון זכויות האדם. נפוליאון היה הראשון להשוות כעבור שנתיים את זכויותיהם של היהודים (אמנציפציה), שוויון שכלל היתרים לעבוד במקצועות יוקרתיים כדוגמת רופאים, עורכי דין, עיתונאים ומקצועות אחרים שעד אז היו חסומים בפני היהודים. מתן שוויון הזכויות והפתיחות הביא לא פעם לנטישת הדת ואף להתבוללות.

לא מעט ממנהיגי הקהילות היהודיות ראו בזכויות החדשות סכנה ליהדות והמפורסם שבהם היה הרב משה סופר שרייבר, שידוע בשמו החתם סופר (חת"ס). הוא זה שטבע את המונח 'חדש אסור מן התורה' ופעל למניעת פתיחת בתי ספר יהודים שבהם לימדו לימודי חול. אשתו השנייה של החתם סופר הייתה שרה-סריל, בתו של רבי עקיבא איגר. כבר בגיל צעיר ניכרו ברבי עקיבא איגר הזיכרון הפנומנלי והתפיסה. בגיל שש החל לעסוק בפיצוח דילמות תלמודיות מורכבות וכשבגר הפך לענק רוחני ולגאון, ושיטות הלימוד שלו נהוגות עד היום בישיבות שונות. גם הוא, כחתם סופר, ראה בשוויון הזכויות ליהודים סכנה ליהדות. בין תלמידיו של הרב איגר היה גם הרב צבי הירש קלישר.

הרב צבי הירש קלישר נולד בפולין בשנת 1795, כשלוש שנים לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים בצרפת, להוריו הרב שלמה קלישר ורעייתו רחל. הוא עבר לפוזנה כדי ללמוד אצל הגאון הרב עקיבא איגר צבי והיה בין ראשוני היהודים שלמדו לימודי חול במקביל ללימודי קודש (למרות התנגדותו של רבו). הוא נמשך ללימודי הפילוסופיה ולמד את הגותם של דקארט, שפינוזה, משה מנדלסון וקאנט. קלישר חי על קו הגבול שהפריד בין תרבות הגטו המסורתי הסגור של העולם החרדי בו גדל לבין היהדות המערב אירופית שהשתלבה בסביבה ונפתחה ללימודי חול, לליברליות ולחדשנות, וכל חייו ניסה לשלב ביניהם.

בגיל 24 נשא לאישה את מרת גיטל לבית כהן ממחוז נישאבה וכעבור ארבע שנים עבר הזוג לעיר טורון (עיר הולדתו של קופרניקוס) שעל גדת הוויסלה בפולין. גיטל, שהייתה אישה חזקה מאד, לקחה על עצמה את נטל הפרנסה ופתחה בית מסחר קטן ובכך אפשרה לבעלה להשקיע את כל זמנו בהגות ובניסיון לממש את חזונו. בגיל 29 מונה הרב צבי קלישר לרב העיר טורון, תפקיד בו שימש יותר מחמישים שנה ללא שכר.

בשונה מהרב עקיבא איגר וסביבתו שתפיסתם הייתה כי אין לדחוק את הקץ ולזרז את הגאולה על ידי יישוב הארץ, ניתן יהיה להחשיב את הרב קלישר כאחד מגדולי המהפכנים. הוא היה אחד משלושת 'מבשרי הציונות' יחד עם הרב יהודה חי אלקלעי ומשה הס - שני רבנים וסוציאליסט אחד. משה הס, בספרו 'רומא וירושלים', הזכיר את הרב צבי קלישר בהערצה, על כן אין ספק כי השלושה הכירו אחד את עבודתו של השני.

הרב צבי קלישר היה הראשון שהעלה את השאלה הלאומית-מדינית של עם ישראל בעקבות התעוררותם הלאומית של עמי אירופה. בפתח ספרו כתב: "למה אנשי איטליה ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם ואנחנו נעמוד מרחוק לארץ כנראה אשר כל יושבי תבל 'קדוש' יאמרו עליה."

הרב קלישר שהטיף לעלייה לארץ ישראל וליישובה, הגה תכנית מפורטת בה ציין כי יש להתפרנס מחקלאות באמצעות הקמת בתי ספר חקלאיים ויחידות שומרים להגנת השדות והמטעים מפני הערבים. כשמונה שנים לפני הקמת בית הספר החקלאי הראשון 'מקווה ישראל' כתב בספרו 'דרישת ציון': "בית מדרש למוד חכמת הארץ, לחנך נערי בני ישראל וללמדם עבודת שדה וכרם עם שאר למודים הנלווים, עם תורה ויראה. ובית הלימוד ההוא יהיה בארץ ישראל..."

מבחינתו לא הייתה זו כמיהה או חלום בלבד אלא תכנית ברת ביצוע וכל זאת כ-30 שנים לפני שנטבע המושג 'ציונות' ובכך למעשה הקדים את הרצל וחזה את ארגון השומר.

הרב קלישר השכיל להבין כי אין להסתמך על ניסים ועל מנת להביא את היהודים ארצה יש לרכוש את הארץ. הוא היה הראשון מבין הרבנים שטען כי "מעט מעט תבוא גאולת ישראל..." וכי דרושים צעדים טבעיים כדי לקרב אותה.

מן הרעיון אל המעשה

בגיל 41 (שנת 1836) כתב הרב קלישר למאיר אנשל רוטשילד (בנו הבכור של מייסד שושלת הבנקאים הנודעת), שישב בפרנקפורט ובמכתב ביקש ממנו לרכוש את ארץ ישראל ממוחמד עלי. קלישר הסביר לו כי זוהי הזדמנות פז שכן מדובר בשליט מקומי שישמח לקבל כסף עבור חלקת הארץ הנידחת והלא מעניינת הזו. במכתב פירט את חזונו: "בהתאסף ראשי עם בני ישראל מכל פינות העולם, ויעשה ממנו ארץ נושבת רבתי עם מבני ישראל... והיה כאשר יהיו רבים מנידחי ישראל בארץ הקדושה ובירושלים, ויעלו קורבנם לריח ניחוח לד' וירפאו את מזבח ההרוס, אז יהיה לרצון לפני אדון כל להוריד אור פניו לנגד עמו". אחד מחלומותיו של הרב קלישר היה חידוש מסורת הקורבנות בהר הבית.

באוקטובר 1844 שלח הרב קלישר מכתב בנושא גם לשר משה מונטיפיורי, אז יושב ראש ועד שלוחי הקהילות של יהודי אנגליה. באותה עת בבעלותו של מונטיפיורי היה פרדס ביפו וקלישר הציע עצמו כמשגיח על פרדס. מונטיפיורי דחה את הצעתו בנימוס. למרות אי-היענותם של מונטיפיורי ורוטשילד לבקשותיו המשיך קלישר לראות בהם את 'נדיבי ושרי ישראל' שבסיוע כספם וקשריהם יוכל לקדם את חזונו.

הצלחתו של מונטיפיורי להשיג לראשונה בשנת 1855 אישור מהסולטן לרכישת קרקעות בארץ ישראל הפיחה בקלישר תקווה. חמש שנים לאחר מכן פנה לאלברט כהן, מנהל מפעלי הצדקה של הענף הפריזאי של בית רוטשילד, בבקשה לסיוע למימוש תכניתו. באותם ימים ביקר אלברט כהן בארץ ותרם לבית חולים, בית תמחוי ובית ספר ואף הותיר כסף להשלמת הבנייה של בית הכנסת 'החורבה'. במכתבו לכהן הסביר מהו תפקידם של בעלי הממון: "ובעיני ברור כי כבר החל אור השחר בתת ה' לנו משרי ישראל גדולי עולם כמו בית ראטהשילד ודומיהם ועל תפקידם אדוני הכהן אשר שמם הולך מסוף העולם ועד סופו ודבריהם נשמעים בבית המלכות, וכן בכל מדינה ממדינות איירופא נמצאים אנשי שם מישראל חשובים בעיני המלכות האדירים מלכי חסד שבימינו" – בעושרם טמונה האחריות להשיב את העם היהודי לארצו.

כשנוסדה 'חברת יישוב ארץ־ישראל' על ידי חיים לוריא בשנת 1860 היה הרב קלישר לאחד מראשיה. החברה הוציאה לאור את ספרו 'דרישת ציון' שריכז את רעיונות הרב. עם צאת הספר פנה הרב קלישר לרבה של פרנקפורט כדי שיצרף את בן קהילתו וילהלם רוטשילד לחברה. שנה לאחר מכן עמדו הרב קלישר ובנו רבי יהודה לייב בראש הוועד בטורון שגייס כספים לבניין בתי מחסה לעניי ירושלים בעיר העתיקה.

למרות הקשיים זכה הרב צבי הירש קלישר לראות חלק מחזונו מתממש. זה החל עם הקמתה של חברת 'כל ישראל חברים' בשנת 1860 בפריז שהכירה בצורך להקים בתי ספר חקלאי בארץ ישראל בדיוק כפי שחלם, וכך כתב להם קלישר: "אל אצילי בני ישראל אשלח כתב ידי ה"ה והרי הם חברת אנשי חסד, נדיבי עם שוחרי טוב אוהבי ישורון, אפרתים ופרתמים כל ישראל חברים בעיר פאריז יע"א ויגן עליה אלוהים... בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, עת כנס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם, כל הארץ מלאה פרי חסדם... על חומות פני תבל יפקידו שומרים... הכינו ועשו מרכבה אל חברת ישוב א"י למטעי כרמים: זית שמן ולזרע תבואת הארץ ופרייוהו המשובחת... הלא יש לאל ידיכם לעשות מקנה וקנין שדות וכרמים הרבה ברשיון הסולטן אשר לכבוד השרים אשר ביניכם יתן אוזן קשבת. ואז הארץ תתן יבולה ופרי קודש לזרע קודש..."

בשנת 1868 נפגש קלישר עם נפוליאון השלישי והגיש לו הצעה ליישוב ירושלים. במקביל התכתב עם מייסד תנועת 'המזרחי', הרב יצחק יעקב ריינס, וחיזק אותו בדרכו הציונית.

הרב קלישר רתם לחזון שלו גם את בנו וולף (זאב) ובשנת 1868 שלח אותו לארץ ישראל לבדוק את פוריות האדמה ובעיקר לברר האם תושבי הארץ שחיו על כספי 'החלוקה' (תרומות) יסכימו לוותר על כספים אלו עבור ההתיישבות ולעבוד בחקלאות. וולף הכין תכנית להתיישבות כזו ליד ירושלים עם תקנון שמזכיר את פורמט הקיבוץ המוכר לנו כיום.

קלישר היה בר פלוגתא של רבו עקיבא איגר והחתם סופר בוויכוח על הרעיון להשבת מנהגי הקורבן. מחלוקת נתגלעה גם עם אנשי היישוב הישן שלשיטתם ברעיונותיו סיכן את 'כספי החלוקה' עליהם נסמכו והטיף לעבודה, ויותר מזה, לעבודת האדמה הקשה.

החלום על ירושלים

חלומו של הרב צבי הירש קלישר היה להתיישב בירושלים ולהקים בה ישיבה וכך כתב בשנת 1872 למערכת עיתון 'הלבנון': "זה כשלושים שנה אשר אני עוסק בישיבת ארה"ק והיה כמו נדר בלבי לעלות בעצמי אל הר הקודש להסתופף בחצרותיו, וכעת תתגעש ותרעש רוחי בקרבי אם לא עכשיו אימתי אשלם נדרי לד'?... ולהשכיל לעסק מקנה וקנין נחלת יעקב אצל יריחו צפת וטבריה, אשר השולטן רוצה למכור בזול. כי הארץ טובה שם, ומפראים אין פחד."

למרבה הצער חלומו לא התגשם. בגיל 77 חולה ותשוש, אסרו עליו רופאיו לצאת למסע לירושלים ולאחר שנתיים החזיר את נשמתו לבורא והוא נטמן בטורון.

בשנת 1974, מאה שנים לאחר מותו, הרסה עיריית טורון את בית העלמין היהודי ואת מצבת הרב קלישר. על שמו קרויים הקיבוץ הדתי טירת צבי שבעמק בית שאן ורחובות רבים בערי ישראל.