ז'קלין כהנוב

גזענות ובדידות במושב

"במושב חדש בהרי הגליל ביקרתי אצל משפחה ממרקש, איש ואישה, שניהם עדיין לא בני 30, וארבעת ילדיהם. שאלתי להרגשתם בישראל, 'אנחנו כה בודדים כאן. אין עם מי להחליף מילה'. המילה בדידות עלתה שוב ושוב על דל שפתיהם עד כדי תמיהה, שכן הבחנתי שהמושב מאוכלס במשפחות רבות של יוצאי תימן. שאלתי את מארחיי אם הם מבינים את הערבית של יוצאי תימן והאם ניסו לשוחח איתם. הם נעלבו מעצם השאלה והשיבו 'לא, הם שחורים ומפגרים מאוד. הם לא ידעו חשמל מהו קודם באו לישראל. אנו דוברי צרפתית ואם נתערב בתימנים יחשיבו גם אותנו שחורים כמוהם'". בהמשך היא מותחת ביקורת: "הם לא הספיקו להתיישב בישראל חודשיים ימים וכבר נתפסו לאבחנות והבדלות צבעוניות. אילו ראו בהם יוצאי אירופה אזרחי שווי דרגה לא היו נזקקים אנשי שיחי לאשליות עליונות לבנה על התימנים". בפסקה קצרה ונוגעת ללב תיארה ז'קלין כהנוב גזענות מסוגים שונים: גזענות בין צבעים; גזענות בין מרוקאים לתימנים; גזענות בין אירופאים למזרחים.

שורשים עיראקיים ותוניסאיים בקהיר

ז'קלין שוחט נולדה בקהיר בשנת 1917. אביה היה בן למשפחה שהגיעה מעירק והיתה גאה במוצאה, כפי שאביה נהג לומר: "הגולה החשובה ביותר בזכות התלמוד הבבלי ובזכותו של ר' סעדיה גאון". סבה, יעקב שוחט היה סוחר שמימן שיירות של טובין שנעו בין המזרח למערב וכשנפתחה תעלת סואץ ודרכי הסחר התמעטו, עברה המשפחה למצרים המודרנית שהייתה בשליטת הבריטים. אמה, איבון שמלא, הגיעה מתוניסיה, בת למשפחה שמוצאה במונאסטר שבספרד. סבה ואחיו הגדול היגרו לתוניסיה בתחילתו של הקולוניאליזם הצרפתי.

ז'קלין שלטה בצרפתית ואנגלית ולמדה באותו בית ספר בו הכירו הוריה יוסף ואיבון שבנו את ביתם בשכונת יוקרה בלב קהיר. אביה היה איש עסקים, בקיא בתנ"ך, שהרעיף אהבה על בנותיו. אמה, למרות קומתה הקטנה, הייתה אישה דעתנית שבורכה באינטליגנציה רגשית גבוהה וניהלה את הבית ביד רמה ויצרה בית שהעריך ידע ופתיחות וממנה ירשו בנותיה את ההערצה לתרבות הצרפתית. יחד עם זאת, בבית שרר מתח בין האב שנטה למסורת כי חשש שקידמה תעקור מבנותיו את יהדותן ובין האם שמשכה לטובת התרבות והאמנות האירופאיות. כבר בגיל צעיר ידעה ז'קלין לצטט קטעים מספרו של מרסל פרוסט 'בעקבות הזמן האבוד', שירים של ויקטור הוגו והכירה את התנ"ך והמסורות היהודיות.

באוגוסט 1927, כשהייתה בת 10, צפתה ז'קלין בתהלוכה מעורבת של דתות שונות ולאומים שונים: "כולם היו כאן יחדיו, כל המצרים". היא לא יכלה לנחש כמה מהר תתחלף האחדות באסלאם הקיצוני - "עוינים כלפי כל הנוכחים ובני המיעוטים."

מגיל צעיר אהבה ספרות ובבגרותה כבר ידעה שעתידה בעיתונות. בגיל 16 התחברה ז'קלין עם דניז מוסרי שהייתה יורשת של אחד מבעלי ההון הגדולים במצרים, ונתגלתה כתלמידה המבריקה ביותר בבית הספר התיכון. שתי החברות היו בצד השמאלי של המפה הפוליטית. שתיהן התעניינו בפסיכולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה וניהלו ויכוחים על 'מיין קאמפף', כיבוש הריין, האנשלוס של אוסטריה, מלחמת האזרחים בספרד ועוד. ז'קלין נהנתה מפתיחות לכל הדתות. אביה האמין שאלוהים שרוי בכל מקום והתיר לה ללכת לבקר בקתדרלה. דתה היו השפה העברית וברכותיהם של סבה ואביה: "דתי שלי הייתה אבא". היא חוותה ילדות ובגרות נהדרות והורים תומכים, כפי שהיטיבה לתאר אותם: "העמודים שעליהם תליתי את הגשר הרופף שקשר אותי אל עברי, ואשר בלעדיו לא ייתכן כל עתיד."

הלבנטיניות שלה מתעצבת

כבר אז נחשפה לעוולות והביעה עמדות שלא היו נפוצות אז. היא ראתה בלבנטיניות יתרון מול הבריטים והצרפתים במצרים: "אנחנו, היוונים, היהודים, הסורים והקופטים, המיעוטים השקדניים, אנשי התרבות באמת, אנחנו נוכל לתפוס את מקומם אם נלמד את סוד כוחם, ועם זאת לא נניח לו שירעילנו. אנחנו ניתן למחר את צביונו ואת צבעו, והוא לא יהיה מוכתם בדם, אם אך נזכור את מצוות 'לא תרצח' אשר הורו אותנו הדתות". ז'קלין סירבה להיכנס למשבצת שהייתה מיועדת לנשים במצרים. היא ביקשה "לעשות דברים כפי שנשים עושות באירופה" - להיות רופאה או "להיות סופרת שתמצא את המלים, את המלים שלנו, לספר על הזמן האבוד שלנו, ולמוצאו שוב באמצעות הקידמה, אך לא רק במסגרתה אלא מעבר לגבולותיה."

מלבד הכתיבה גם התנדבה במרפאת מחמד עלי שברובע המוסלמי. מצב החולים שם היה קשה ולימים סיפרה: "כעבור שנים, כשראיתי בארה"ב תמונות של הפגרים החיים באושוויץ, זכרתי את השלדים הפעוטים, שעודם נושמים בדוחק, על שולחנותיה של המרפאה". בהמשך התנדבה ברובע היהודי, שם ייסדו מרפאה בבית הספר.

בגיל 20 הגיעה לארץ ישראל בפעם הראשונה עם חברתה סילבי. הן טיילו בארץ וז'קלין ראתה נשים לבושות במכנסיים קצרים ועובדות לצד גברים. החופשיות הזו, בניגוד למה שהכירה בקהיר, הלהיבה אותה אך רגשותיה היו מעורבים: "נמלאנו הערצה לרצונם לעמול למען גאולתם, ואולי גם למען גאולתנו אנו, אך עם זאת הסתייגנו מכל מה שנראה בעינינו כדעות קדומות המשותפות להם ולכל יתר המתיישבים הלבנים באשר הם... הופתענו שהיהודים הארצישראליים לא חשו קרבה אל הערבים. דומה היה כי כל מה שמחוץ למחנם הוא בעיניהם גוי או ישמעאלי וכי אנו היהודים הספרדים יש גם בנו פסול. בשל קשרינו עם האח החורג הזה". ז'קלין לא היססה ואף מתחה ביקורת: "יהירותם של מורי הדרך ושל מרבית האנשים שהראו לנו את הקיבוצים שלהם, ואי יכולתם להניח הישגיהם שידברו בעד עצמם, נימת העליונות כשהשוו את עצמם עם העמים האחרים. כל זה עורר מעין לעג". אף כי הבינה כי הקמת המדינה מעמידה במתח את היהודים במדינות ערב ובמצרים החליטה "יום אחד אבוא גם אני לארץ ישראל."

"אף גבר לא רוצה אישה חכמה כל כך, אף גבר לא יסכים להתחתן אתך", ניבאה אמה, ולמרות זאת המשיכה ז'קלין ללמוד. היא נישאה לאיזי מרגוליס, רופא יהודי ממוצא רוסי-מצרי יליד ארה"ב. בשנת 1941 נסעו לארה"ב והתיישבו בשיקגו: "הרגשתי שנפלתי לעולם שונה לגמרי מכל אשר ידעתי קודם. שונה לא רק בממדיו אלא גם באורחות הקיום ובאורחות העשייה, שאם גם היו קשים להגדרה הרי הבחנתי בהם מיד, ובעיני אז, עיני אישה צעירה מאוד, נראו לי זרים ומטורפים מעט, מצחיקים ומפחידים". כך תיארה את חוויותיה בארה"ב. היא ראתה במעבר את האפשרות שנמנעה ממנה במצרים - להיות "אישה נורמלית, ויחד עם זאת סופרת". ארצות הברית לא הרשימה אותה: "מה גדולה הייתה אמריקה, חדגונית ומכוערת!... גם בני האדם נראו בלתי גמורים, גלמים". היא התריסה נגד תעשיית העופות. לטענתה 'היעילות' התעשייתית שם הייתה בלתי אנושית. עצם השיח על כך באותן שנים היה חידוש. היא הקדימה את השיח על צמחונות, טבעונות והיחס לבעלי חיים.

ז'קלין למדה ספרות ועיתונות באוניברסיטת קולומביה. בסיום הלימודים התגשמו חלומותיה: "היקר בחלומותיי היה להיעשות סופרת", והיא אכן התקבלה לעיתון 'אטלנטיק מגזין'. בארה"ב כתבה את 'סולם יעקב', הרומן הראשון שלה, את 'כזו היא רחל' שזיכה אותה בשנת 1946 בפרס ספרותי ועוד כמה סיפורים קצרים. בסיפורים אלה הביעה את ביקורתה על יהדות המזרח אשר לטענתה דיברה בסיסמאות מחד ומצד שני צמצמה את תפקידה של האישה להולדה ואחזקת הבית. ז'קלין התאהבה באנתרופולוג והאינטלקטואל קלוד לוי-שטראוס, שנמלט מצרפת מולדתו אל ארצות הברית מאימת הכיבוש הנאצי. את הקשר הרומנטי ביניהם הגדירה כמשמעותי ביותר בחייה, ולאחר חמש שנים בארצות הברית היא התגרשה מבעלה וחזרה למצרים.

למצרים הגיעה כשהיא כבר סופרת מצליחה וידועה אך לא היתה זו אותה מצרים כפי שהייתה כשעזבה אותה. כעת חטאה מצרים בשנאת יהודים. לאחר שהות קצרה בקהיר הצטרפה לאחותה בפריז והתחברה שם לחבורת אינטלקטואלים שאיתם טיילה ברחבי אירופה. ז'קלין כתבה עליהם וכתבה על עצמה. בפריז פגשה את אלכסנדר כהנוב שעוד בצעירותה הכירה בקהיר. השניים התאהבו ונישאו ובשנת 1954 הגיעו לישראל: "עולי המזרח ציפו מאחיהם לקבלת פנים אחרת לגמרי. הם היו צריכים להסתגל לחברה שלא השתתפו בעיצובה, שנחשבו בה לא אחת חומר גלם הטעון עיבוד, הזקוק לחינוך ל"הכשרה ציונית". כך הרגישה וכך כתבה. במשך שנתיים התגוררו במרכז קליטה בבאר שבע, ומשם עברו לבת ים. סלון ביתם של ז'קלין ואלכסנדר הפך למרכז לאינטלקטואלים. היא עסקה בכתיבת מסות ותרגומים מאנגלית וכתבה בעיתונים 'לאשה', 'את' ו'הארץ' כשהיא מביאה קול חדש לארץ שמלהיב את הקוראים.

כתיבה, מאבק ומורשת

מי ש'גילה' אותה והביא אותה לחזית הבמה היה אהרון אמיר שנתן לה מקום בכתב העת 'קשת' שאותו ערך. היא פרסמה מספר מאמרים כמו 'תור הזהב של נשים כותבות' ו'לבנטיניות'. היא סיפרה את סיפורם של המקופחים, נשים, מרוקאים ועוד: "אני לעצמי הרי אני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה את מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית. תפיסה זו שבישראל קוראים לה לבנטיזציה אני רואה בה העשרה ולא דלדול." כתב עת 'קשת' כינס תחת כנפיו חבורה עילית של כותבים ביניהם א.ב יהושע, עמוס עוז, חיים באר ודליה רביקוביץ'. כולם העריצו אותה וכתבו עליה ועל כתיבתה. מאמריה היו תערובת של סיפור אישי שממנו התפתח דיון פילוסופי על סוגיות שהטרידו אותה. היא זאת שיצקה למילה 'לבנטיניות' את הקשר חיובי של פתיחות והכלה. הסופר חיים באר היטיב לתאר אותה וכתב: "היא הגישה לשולחן הישראלי הצר תבשיל חדש, מפתיע. היא לא הטיפה, אבל נתנה לך להבין שההתנשאות האשכנזית מקורה בטעות. שהאופציה הלבנטינית עולה לאין ערוך על מה שיש לנו להציע. היא ייצגה עולם שיופיו היה במורכבותו צרפתית, אנגלית, מזרח תיכוניות, יהדות, אריסטוקרטיה מזרחית. באישיותה ובכתיבתה הציעה חיבורים שלא הכרנו, מודל אפשרי של חיים במרחב, לא מתוך התבטלות והתרפסות ולא מתוך התנשאות."

ז'קלין כהנוב זכתה, בצדק רב, לתארים כמו 'מבשרת של הרוח הים תיכונית', 'הגברת הראשונה של הים תיכוניות' או 'מבשרת הרעיון הים תיכוני'. היא הקדימה את זמנה בזיהוי המתח שבין אשכנזים למזרחים וניסתה לתקן זאת באמצעות הכתיבה.

מעטים בקהילה הספרותית בקיאים באחד מפסקי הדין החשובים של בג"ץ הקשור בז'קלין, ומעטים הסטודנטים בפקולטות למשפטים היודעים כי מדובר באותה ז'קלין כהנוב הידועה. באוגוסט 1972 הגיש בעלה אלכסנדר תביעת גירושין בבית הדין הרבני בתל אביב. מבחינתו היה זה מהלך מבריק שכן ההלכה היהודית רואה באישה המסרבת לחיות עם בעלה כפי שעשתה ז'קלין 'מורדת' ועל כן היא מאבדת את כל זכויותיה. מצד שני אם בית הדין הרבני לא יכיר בנישואיהם, שכן הם נישאו בנישואין אזרחיים, גם אז הוא לא יהיה חייב לה דבר. במקרה הקיצוני שיפסיד הרי על פי ההלכה היא תהיה תלויה ברצונו הטוב לתת לה גט ואז יוכל לסרב לכך אלא תמורת ויתורים מצידה. בנוסף, הרי שמבחינת בית הדין הרבני היא עדיין לא התגרשה מבעלה הקודם מאחר שגם לו נישאה בנישואים אזרחיים. אך גם אם היתה מתגרשת כהלכה הרי היא אסורה להינשא לו מאחר שהיה כהן...

ז'קלין הבינה כי בית הדין הרבני יקפח את זכויותיה וכי הפנייה של בעלה להליך זה לא נעשתה בתום לב. ז'קלין, נאמנה לדרכה, פנתה לבג"ץ. זו הייתה מצידה הקרבה עצומה שהרי היא לחשוף את חייה הפרטיים והאינטימיים בפני דיינים גברים זרים. טיעוניה ייצגו לא רק אותה אלא את כלל המין הנשי כפי שנכתב בעתירה: "כה אכזריות וכה מנוגדות לרוח המתקדם של המחוקק בתחיקתו להגנת זכויותיה של האישה שאין להעלות על הדעת שהמחוקק התכוון בחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים למסור עניינים כנ"ל לסמכות הבלעדית של בתי-הדין הרבניים". היא דחקה בבג"ץ להחליט האם הסמכות לגירושין היא בבלעדיות בית הדין הרבני? בג"ץ דחה את עתירתה לא להכיר בזכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינה. וחמור מזה פסק הדין שקיבלה מבג"ץ עיגן את סמכותו של בית הדין הרבני להמשיך להפלות נשים על פי ההלכה ולקפח את זכויותיהן, דבר שעבורה היה גרוע יותר מההפסד האישי שלה.

בתחילת שנת 1976 כתבה: "הקצתי שטופת זיעה, רועדת, נתמכת בכותל. גררתי את עצמי אל חדר האמבט. התבוננתי בפניי בראי ירוקה לבלי הכר אז ידעתי שאני חולה מאוד". היא חלתה בסרטן הרחם וממקום קשה זה כתבה: "דווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים (נקווה), אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם אילנות, רקיע, פרחים, אוושת הרוח – בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו." מאוחר יותר כתבה: "לא ידעתי שלמות זה כל כך משעמם."

בשנת 1979 נפטרה ז'קלין כהנוב בגיל 62 ונקברה בבית העלמין של בת ים. על שמה נקרא רחוב בבאר שבע.