חג האהבה

איש הלוי ופילגשו

הסיפור שלנו מופיע בספר שופטים ונפתח במילים ’וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה' (שופטים, יט פסוק א).

שמם של האיש והפילגש אינם ידועים לנו אך על פי הסיפור הפילגש לא רוותה נחת אצל אדונה והיא ברחה חזרה לבית אביה שבבית לחם. אותו איש לוי לקח את עוזרו הצעיר ורכב לבית אביה 'לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ' ולהשיבה אליו. כשהתקרב אל הבית יצא אליו אביה בשמחה מאחר שהבין כי בתו עדיין חשובה לבעליה. שלושה ימים דיבר איש לוי אל הפילגש עד שנעתרה לבקשתו לחזור. הם נשארו בבית אביה יומיים נוספים וביום השישי יצאו לביתם בהר אפרים.

כשעברו בעיר יבוסית כבר החל להחשיך ומחשש שיאונה רע או כפי שנכתב 'לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה' העדיפו להמשיך ללכת עד לעיר 'הגבעה' שבשטחי שבט בנימין מצפון לירושלים (העיר מופיעה במקרא גם בכינויים 'גבעת בנימין', 'גבעת שאול', 'גבעת האלוהים', 'גֶבַע' ו'גֶבַע בנימין').

הם ציפו שתושבי העיר יארחו אותם למשך הלילה אבל 'וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה, לָלוּן'. היחיד שאסף אותם אל ביתו היה איש זקן, גם הוא מהר אפרים, שהתגורר בגבעה בין בני שבט בנימין. הוא נתן להם אוכל ומים לרחצה, האכיל את חמוריהם ונתן להם מיטה לישון בה.

פה מתחילה שרשרת אירועים מזעזעים: 'אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל', כפי שהם מתוארים, הגיעו לביתו של הזקן ודרשו להוציא אליהם את אורחיו כדי שיוכלו לעשות בהם שפטים. המארח הזקן שחרד לגורל אורחיו הציע להם תחליף - את בתו הבתולה ואת פילגשו - והתחנן 'אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא' אבל אנשי העיר סרבו להצעתו. כשהבין איש הלוי כי הוא מעמיד בסכנה את מארחו הוציא לבני העיר את פילגשו וחזר למיטתו. 'וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ'. הפילגש נאנסה באכזריות אך שרדה וכשחזרה לבית המארח הזקן נתקלה בדלת נעולה. כשאיש הלוי אדונה התעורר הוא פתח את הדלת וראה את גופתה שרועה בפתח הבית. הוא ביתר אותה 'לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים' ושלח אותם לכל שבטי ישראל כדי שיידעו על התועבה שעשה שבט בנימין.

מלחמת בני בנימין

אותם חלקי גופה של הפילגש אכן זעזעו את השבטים. ’וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. כך הגיעו למצפה (עיר הסמוכה לגבעה) 'אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי' מכל רחבי הארץ כשהם מצוידים בחרבות. הזעם היה עצום והלוחמים נשבעו כי בית אב שלא ישלח לוחמים יומת וכי לא ישיאו את בנותיהם לבני בנימין.

מול לוחמי השבטים עמדו אמנם רק 22,000 לוחמים מבני בנימין אבל היו אלה צלפים מעולים: 'שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ: כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא'.

למרות העדיפות המספרית של בני ישראל הם הפסידו בשתי המערכות הראשונות ורק במערכה השלישית גברו על בני בנימין. תוצאות המלחמה היו הרות אסון לבני בנימין. רוב עריהם עלו באש ומכל שבט בנימין נותרו רק 600 גברים... כל היתר נהרגו בקרב כולל נשים וילדים.

כשנרגעו הרוחות ואבק הקרב שקע הבינו בני ישראל את גודל האסון וכי מלחמתם בשבט בנימין כמעט מחקה את כולו. הם לקחו אחריות על התוצאות וניסו לתקן את המצב. מאחר שנשבעו לא לתת את בנותיהם לאנשי בנימין מצאו פתרון אחר ל'בעיית הפריון והילודה' של השבט. הם שאלו 'מִי אֲשֶׁר לֹא-עָלָה בַקָּהָל מִכָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' כלומר מי לא הצטרף לקרב נגד שבט בנימין כפי שדרשו אז ונשבעו כי יהרגו את כל מי שלא ישתתף במלחמה. הם נוכחו לדעת כי בני העיר יבש גלעד לא הצטרפו לקרב (יבש גלעד הייתה עיר מזרחית לירדן בשטח ממלכת ירדן של היום). מיד שלחו שמונה עשר אלף לוחמים שרצחו את תושבי יבש גלעד כולל נשים ותינוקות 'וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב-זָכָר' הומתה אף היא, והותירו בחיים רק את הבתולות בנות העיר: 'ארְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעָה אִישׁ' והביאו אותן לשילה. 400 גברים מבני שבט בנימין לקחו להם את 400 נשות יבש גלעד אבל נותרו עוד 200 גברים 'פנויים לקשר רומנטי'.

ט״ו באב והכרמים

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה'. בשילה של אותם ימים היה נהוג לחגוג בכרמים. איננו יודעים מה טיבו של החג, ויותר מזה, איננו יודעים את מועדו, אך מאחר ומדובר בחג שנחוג בכרם שהיה אז מפעל יקר (ראו 'ברכת הגפן' של יעקב לבנו), סביר להניח שמדובר בחג הבציר שחל בחודש אב.

מסורות מאוחרות הצמידו מספר אירועים שהעצימו את החג עד למעמד זהה לזה של יום כיפור. "אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל!" (תענית כו, ב).

למועד זה ייחסו מספר אירועים וניסים. הראשון שבהם המועד בו בוטלה גזרת המוות על העם שהגיע ממצרים ולא רצה להיכנס לארץ לאחר ששמע את דבר המרגלים. האירוע השני המיוחס לאותו מועד נוגע באחת הפרשיות המרתקות בתנ"ך - 'פרשת בנות צלופחד'. הנוגעת בדיני ירושות. כדי שירושת הנחלה של הבנות לא תעבור לידי שבטים אחרים סוכם כי הן תינשאנה רק לבני שבטן. לאחר הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים בוטלה תקנה זו ביום ט"ו באב.

מועד טו' באב מקבל חיזוק גם מסיפור 'פילגש בגבעה', ומעוד מקרים אחרים שמיסמרו סופית את המועד הידוע: האחד 'יום שבירת המגל' בו פסקו לכרות עצים ולהביא את 'קורבן העצים' לבית המקדש, והשני הוא יום הבאת הרוגי ביתר לקבורה.

כאן המקום לציין כי בעמים אחרים לווה חג הבציר בשתיית אלכוהול מרובה שגררה אחריה הוללות מינית ומכאן כנראה הנטייה להתייחס לזה כאל חג האהבה.

ונחזור למקרה שלנו התנ"ך מספר כי במועד הזה יש להורות לבנות בנימין להסתתר בכרמים 'וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ' - כלומר כשתראו את הבחורות רוקדות בכרמים כל אחד רשאי לחטוף לו נערה שתהיה לו לאישה.

כך ’פתרו' בני ישראל את 'בעיית הפריון והילודה' מבלי להתיר את שבועתם: אף אחד מהם לא מסר את בתו לבני בנימין וכך גם הרגו את אלה שלא הצטרפו לקרב.

'בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה'

במחשבה שנייה למרות הכול אהובתי, אביא לך השנה פרחים בטו' באב.