הפגישה עם יהודית לא הייתה עוד שיחת חולין מקרית. אחיה, שאני מכיר כבר זמן מה, הוא זה שפתח עבורי את הדלת אליה דלת לעולם של סודות, משימות ומפגשים שלא כתובים בשום ספר. ידעתי שאני עומד לשבת מול אישה שהפכה לאגדה עוד בחייה, וההתרגשות כמעט כיסתה על הסקרנות. היא פתחה בלי הקדמות: בילדותה, המורה שלה היה אלכסנדר זייד. היא גדלה בנשר,

שבה קבור עז א-דין אל-קאסם, הלוחם ששמו הפך לסמל ולשם גדודי עז א-דין. "הבריטים הרגו אותו", אמרה ביובש, כאילו זו עובדה יומיומית. מדי פעם הצטרף אחיה הצעיר, היום בן 93, והעיר הערה. היא חייכה ותיקנה: היא הבכורה בשנתיים, ובפלמ"ח הייתה המ"מ שלו. ככה, בין זיכרונות שנשמעים כמעט דמיוניים לבין רמזים לעולם אחר, החלה השיחה לזרום.

מרוקו על סף עצמאות

אבל לפני שנצלול אל תוכה צריך להבין את התקופה. זו הייתה התקופה שבה יהודית, סוכנת מוסד במרוקו, מצאה את עצמה בלב משחק מסוכן משחק שבו כל טעות עלולה לעלות בחיי אדם. משנת 1912 היה רובה של מרוקו תחת חסות צרפתית ומיעוטה תחת חסות ספרדית. המלך מוחמד החמישי בִּן יוּסף הוגלה למדגסקר ובמקומו מינו הצרפתים את מחמד אבן ערפאת כשליט בובה. חברת כי"ח (כל ישראל חברים) שפעלה במרוקו האמינה כי חיי היהודים יהיו בטוחים יותר תחת שלטון צרפתי וטיפחה איתם קשרים טובים. בשנת 1954 פתחו המרוקאים במרד אלים כנגד ודרשו עצמאות. במהלך המרד נהרגו למעלה מאלף אזרחים ובהם שבעה סוחרים יהודים. באוקטובר 1955 התפטר מחמד אבן ערפאת והצרפתים החזירו את המלך מוחמד החמישי. מי שהובילה את הדרישה לעצמאות הייתה תנועת 'אל-אסתקלאל' (עצמאות) שהוקמה ב-1949. חברי התנועה שנאו את היהודים, בין היתר בשל קרבתם לצרפתים שנואי נפשם. היה ברור כי ברגע שמרוקו תזכה לעצמאות יהיו חיי היהודים בסכנה ולכן, בשנת 1954, החלה הסוכנות היהודית להעלותם ארצה.

אל משלחת הסוכנות שיצאה מהארץ הצטרפה הגננת יהודית גלילי במטרה להקים גן לילדי השליחים והאצולה היהודית בקזבלנקה. הגן הוקם בוילה מפוארת ברח' גוליס פארי שבאחת משכונות היוקרה בעיר והתנהל בשפה העברית ועל פי תכנית הלימודים הישראלית. עשרות שנים אחרי הקמת הגן נערך בחיפה מפגש מרגש בין הילדים, שהיו כבר כבני 70, והוריהם בני ה-90, עם הגננת יהודית. בין אותם 'ילדים' היה שלמה קביליו מפקד מבצע 'המסגרת' מטעם המוסד בצפון אפריקה. במפגש סיפר כי עם חזרתו של מלך מרוקו היה מצב היהודים בסכנה והיה חשש ממשי לחייהם. אלו מהם שרצו לצאת מן המדינה סורבו ולא ניתנו להם אישורי יציאה אך הוא עצמו נדרש לצאת ממרוקו מיידית כי המלך לא חידש להם את ויזות השהיה. כשבארץ הוחלט לסייע ליהודי מרוקו להגן על עצמם הוא נשלח עם 22 מפקדים נוספים, למרוקו אלג'יריה וטוניסיה ויחד הקימו את 'המסגרת'.

באוקטובר החלו סגן אלוף שלמה יחזקאלי, שפיקד על מרוקו, יחד עם צוות סוכנים, לגייס צעירים מקומיים ליחידה שקיבלה את שם הקוד 'גונן'. הסוכנים הוכשרו במוסד במשך חמישה חודשים ותרגלו פעולות חשאיות, הכנת סליקים של נשק, העברת הודעות מוצפנות ועוד. לקראת סוף 1955 החלו הסוכנים לפעול בשטח. הם הקימו שלוחות במרקש, קזבלנקה וטנג'יר ואימנו בני נוער מקומיים. היו גם מי ששילמו בחייהם על הגנת הקהילה, ביניהם הרוג מלכות רפי ועקנין, אביהן של מיכל ויעל מתלמידות הגן, שנתפס, עונה והוצא להורג. כך גם אברהם חסן ורפי בן גרא שהחלו את פעילותם במרוקו ועברו לאלג'יר, שם נעלמו עקבותיהם. חלק מהפעילים היו גם ילדי הגן עצמם, כמו הילדה אורלי שהוריה כרמלה ויונה ז'בין היו חלק מצוות 'המסגרת' שהגיע מישראל. כרמלה הייתה אלחוטנית ויונה מדריך נשק. בדרכם לשדה התעופה הסליקו את המשדר בבובה של אורלי והסבירו לה שבעלייתה למטוס או בירידתה ממנו אסור לה בתכלית האיסור למסור את הבובה ואם מישהו ינסה אז שתפרוץ בבכי קורע לב. כך היתה לסוכנת המוסד הצעירה ביותר...

"הגעתי למרוקו בגיל 23 ונדהמתי מהיופי של קזבלנקה", סיפרה יהודית. "בשנים הללו בישראל לא היה כלום. פתאום אתה רואה בתים גבוהים, רחובות. באתי עם רצון טוב להקים מפעל חינוכי, אך הפתיחה התמהמהה ואמרתי לאנשי הסוכנות 'אם אתם לא פותחים גן, אני חוזרת ארצה'. בתחילה עזרתי להם באיתור עולים, ולצערי הרב, בסלקציה שנעשתה. נסענו לאזורים מרוחקים, כמו הרי האטלס, כדי לאתר יהודים. עזרתי ברישום, והלב שלי נצבט כשאני נזכרת בתהליך ההפרדה. אחרי חודשים איתרנו מבנה בקזבלנקה והוא הפך לגן הילדים הראשון במתכונת ישראלית... המצב במרוקו הלך והחמיר כי החל המאבק בין הצרפתים למרוקאים שרצו עצמאות". גם יהודית גויסה ל'מסגרת' כפי שסיפרה: "באחד הימים הייתה לי חופשה והקדמתי את בואי לגן, שמעתי קולות והייתי מופתעת מהנוכחות בו. ראיתי שלושה חבר'ה והם היו בשוק. אחד מהם היה שלמה יחזקאלי. הוא סיפר מה שסיפר וגייסו אותי ל'מסגרת'. אני גננת וזה כיסוי נהדר. הפכתי למקשרת בין חוליות שונות ומעבירה סליקים שונים. היה לי דובי שבו מילאנו פתקים, מכתבים, חלקי חילוף למשדר. זה היה דובי תמים שישב בצד ואף אחד לא שיחק אתו. באחד הפעמים ששוטר מרוקאי רצה לבדוק אותי עם הדובי, מי שלווה אותי עשה לשוטר סימן שאני קצת לא בסדר כי אני מסתובבת עם דובי. ידעתי לזייף מסמכים, להעביר פתקים באמצעות חפיסת סיגריות, לאסוף מודיעין ממשרדי בכירי מרוקאים באמצעות קשרים. סייעתי ל'מסגרת'."

במרוקו ניצתה האהבה בין יהודית ושלמה יחזקאלי וכעבור זמן הפכו לזוג ונישאו. לימים הסתבר כי עוד קודם לכן הצטלבו דרכיהם כשפעלו שניהם במבצע שחרור המעפילים בעתלית והלחימה על הדרך לירושלים...

הנעורים, ההגנה והפלמ״ח

יהודית גלילי נולדה בטבריה בשנת 1930. אביה שמעון בן משה מזרחי היה כבר הדור השישי בארץ, ואמה נעמי מרד הייתה נצר לבית לוריא, ממשפחות האשכנזים המיוחסות שבין בניה היו מפרש התנ"ך רש"י ורבי יצחק בן שלמה לוריא, האר"י הקדוש, שהיה מגדולי המקובלים בצפת במאה ה-16. בילדותה עברה יהודית עם משפחתה לנשר והיתה מילדי נשר הראשונים. היא הייתה מדריכה בסניף הנוער העובד והלומד ובגיל 14 הצטרפה ל'הגנה'. בשנת 1941 עסקה יחד עם בני נוער אחרים בביצורים על הכרמל מה שלימים יכונה 'מצדה על הכרמל'. שנה לאחר מכן כבר עסקה בפעילות מבצעית מסוכנת. היא הייתה בין משחררי העולים העצורים במחנה המעצר בעתלית והברחתם לקיבוץ לבית אורן. ההמשך היה מתבקש ובגיל 17 הצטרפה לפלמ"ח, עברה קורס מ"כים והייתה חלק מהמלווים החמושים באוטובוסים בין נשר לחיפה. יהודית נפצעה בקרב על שחרור חיפה וחודש לאחר מכן עברה לשרת בגדוד השישי של חטיבת הראל, שם עסקה בהדרכה וליווי השיירות בדרך לירושלים.

עם קום המדינה פנתה יהודית ללימודי הוראה בסמינר למורים בחיפה. אבל לא אחת כיהודית תישאר ללא עבודה חלוצית או התנדבותית למען הקהילה. ב-1952 הייתה ממקימי בית הספר הממלכתי במעברת בית שמש בהר טוב, שם לראשונה פיתחה שיטת למידה באמצעות שירים ובובות שאותם יצרה בעצמה, שיטה שלימים עלתה על הכתב בחוברת בשם 'אני שר וקורא' ורבים מתלמידי הארץ באותה תקופה למדו בדרך זו.

שלמה יחזקאלי היה מבוגר מיהודית בשמונה שנים. הוא נולד בווינה בשם אוטו שלמה שורנשטיין, להוריו אסתר ויחזקאל. בעקבות ליל הבדולח ב-1938 עלה ארצה לבדו. כציוני נלהב הקים עם חבריו את קבוצת יבנה. ביומן שהותיר לילדיו ונכדיו תיעד את חייו מהיום שהגיע ארצה. "זכות עמדה לי שבכל תפקיד הייתי בחזית העשייה החשובה באותו זמן" כתב ביומנו. בהמשך הצטרף להגנה ולפלמ"ח ועסק בהעפלה הבלתי חוקית. בשנת 1947 השתתף בהורדת עולים מהאוניה 'שבתאי לוז'ינסקי' (עליה נכתב השיר 'שושנה') בחוף ניצנים וכשקמה המדינה השתתף במספר מבצעים לכיבוש הארץ כמו 'חמץ', 'ברק', 'נחשון' ו'בן-נון'. שלמה השתתף בקורס המג"דים הראשון ובשנת 1955 התגייס ל'מוסד' ואחד מתפקידיו הראשונים היה מבצע 'המסגרת'.

בתום מלחמת העולם השנייה ביקשו אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה להגיע לארץ ישראל. הם הגיעו ארצה לאחר מסע מפרך ברגל ועל גבי אוניות רעועות ומסוכנות מאוד. השלטון הבריטי בארץ המשיך במדיניות ה'ספר הלבן' שהגביל את העלייה. האוניות שנתפסו גורשו חזרה אל לב הים ולא מעט מעפילים נתפסו ונשלחו למחנות בקפריסין ואחרים הועברו למחנה בעתלית.

לקראת אוקטובר 1945 החליטה תנועת המרי לפרוץ למחנה בעתלית ולשחרר את המעפילים. יהודית שהייתה אז חברה ב'הגנה' הוכנסה לסוד הפעולה על ידי אחיה יוסי שהיה ממפקדי הארגון. לאחר הפריצה למחנה הוברחו המעפילים ברגל לקיבוצים הסמוכים כמו בית אורן ויגור. לימים סיפרה: "את המפגש עם העולים הנפחדים לא אשכח לעולם. הם היו עייפים ומבוהלים. הכל התנהל בתנועות ידיים. הם פילסו דרך בין שבילי עפר וסלעים בחושך... כשהגענו לבית אורן המחזה היה מדהים. חברי המשק קבלו אותם בחום ובאהבה שקשה לתאר את המעמד הזה." חברי הקיבוץ הכינו לפליטים בגדים להחלפה כדי שייטמעו בין חברי הקיבוץ והבריטים לא יוכלו לאתר אותם. "בגדי חאקי כמו שנהגנו ללבוש באותה תקופה והם נראו כמו חברי משק. וזאת הייתה המטרה בעצם" סיפרה יהודית. כשעלה השחר החלו הבריטים להקיף את קיבוץ בית אורן וחסמו את הכבישים. מחשש שהבריטים יחזירו את הפליטים למחנה בעתלית הזעיקה ההגנה אלפי אזרחים מהסביבה כדי שיתערבבו עם המעפילים ויקשו על הבריטים במשימתם. לאחר משא ומתן עם ראשי ההגנה החליטו הבריטים לסגת ובמקביל ריכזו מאמצים לגלות את הפורצים והמעפילים. מיד כשחשפו הבריטים את הפורצים, ארגנה 'ההגנה' לשלמה תעודות חדשות עם שמו החדש. וכך הפך אוטו שלמה שורנשטיין לשלמה יחזקאלי, על שם אביו יחזקאל שנספה בשואה.

מבצעי המסגרת במרוקו

'המסגרת' הייתה מורכבת משלוש שלוחות עצמאיות עיקריות: שלוחת 'גונן' שהיתה הזרוע להגנה עצמית ועסקה בארגון ההגנה על הקהילות היהודיות. 'המקהלה' עסקה בהעלאת יהודים לישראל בחשאי. הם הובילו יהודים ליעדים שונים ולעיתים הסתיימו מסעות אלה בטרגדיה כמו במקרה של האוניה 'אגוז' שטבעה ועליה 44 עולים. השלוחה השלישית היתה 'המודיעין' שמטרתה הייתה לספק מידע ביצועי ומדיני וישבה ברבאט.

באותו מפגש סיפרו הילדים על היום האחרון בגן: "ואז בפתאומיות נסגר הגן. זה היה משבר עמוק". מהיום למחר אין גן ואין יהודית. חלקם זכר כי השיר האחרון שלמדו בעברית היה 'באנו חושך לגרש' לקראת חנוכה.

לא רחוק מקזבלנקה היה מחנה מעבר בו רוכזו היהודים לפני העלייה 'מזגאן'. יהודית ליוותה את העולים לגיברלטר, זייפה להם דרכונים והכינה סליקים. 'המסגרת' פעלה במשך 9 שנים והיתה אחראית להעלאתם בחשאי של כ-30 אלף יהודים שהוברחו דרך הים ודרך היבשה.

בתום הפעילות במרוקו עברו יהודית ושלמה יחזקאלי למרסיי ובהמשך לפריז, שם ריכז שלמה את פעילות המוסד. חלק מפעולות הזוג נותרו חסויות, אך כעת ניתן לספר כי הם לקחו חלק בפרשת הילד יוסל'ה שומאכר שנחטף על ידי סבו והוברח מהארץ, הם היו שותפים בלכידת אייכמן, בפרשת המרגלים במצרים, ובפעולות ריגול אחרות באיטליה.

המשך הדרך וההוקרה

ב-1965 יצאה המשפחה לשליחות במרכז אפריקה ויהודית הקימה שם כיתת לימוד לילדי השליחים הישראלים. כשחזרו ארצה עברה יהודית קורס עיתונאים וקידמה את החינוך בארץ על ידי פרסום מאמרים וכתבות בתחומים שונים. בנוסף כתבה ספרים לילדים, והעבירה הרצאות במכללות להוראה. בשנת 1988 פרשה לגמלאות והתפנתה לציור ופיסול, הכנת סרטים וכתיבת ספרים ואף השלימה סרט תיעודי על הישוב נשר בו גדלה ושכונת ילדותה.

בשנת 1993 נפטר שלמה בגיל 71 ועל מצבתו נחקק המשפט "איש תבונה וישר לכת" (משלי טו 21).

יהודית יחזקאלי. זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס רוטרי, פרסי חינוך, יקירת העיר חיפה וכנשיאת 'בני ברית' זכתה בפרס הוקרה ארצי על פעילותה והתנדבותה בקהילה. באותו מפגש עם ילדי הגן הציגה יהודית את הדובון ששמרה עליו, ובאיחור רב קיבל כל אחד מהילדים תעודת בוגר הגן.

כשביאליק כתב: "יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אילמי נפש, רוקמי חיים בסתר, צנועי הגות ועלילה, ממעטי דיבורים ומרבי תפארת" - אין ספק שהתכוון לאנשים דוגמת יהודית ובעלה שלמה.