יחזקאל דנין

משפחת סוכובולסקי בביאליסטוק

סיפורה של משפחת חלוצים זו מתחיל בעיירה סוכובוליה שבצפון-מזרח פולין, כ־60 קילומטרים צפונית לעיר ביאליסטוק. בחורף 1843 נולד אברהם זאב סוכובולסקי. הוא התחנך, כדרכם של יהודי המקום, בלימודים תורניים בישיבה וכשבגר נשא לאישה את אסתר, אותה כינה בחיבה אטקה ויחד עברו לעיר הגדולה ביאליסטוק.

אברהם החל לעסוק במסחר בתבואות וקמח. תחילה עשה זאת בצניעות, אך מיהר לרכוש לעצמו מוניטין כסוחר הוגן שמרוויח מעט, דיו כדי לחיות בכבוד. אט אט גדל העסק. הוא החל לייבא תבואות וקטניות מאזורים נרחבים ברחבי רוסיה הגדולה ולספק אותן בסיטונאות לסוחרים בביאליסטוק. אחת לכמה חודשים היה נוסע בעצמו ברחבי רוסיה, רוכש חיטים ושעורים, גרעיני דלעת וחמניות, פרג ודוחן, ומעבירם בקרונות רכבת לביאליסטוק. אשתו אטקה קיבלה את המטענים וניהלה את המסחר במקום.

כאשר עלה מחיר הסחורות, הוא נהג שלא כמנהג שאר הסוחרים: את המלאי שברשותו מכר במחירו הקודם, מתוך הגינות ולא מתוך בצע. הסבלים והעובדים במחסניו רחשו לו כבוד רב והוא התייחס אליהם בידידות ולאחר העבודה הזמינם אל ביתו לכוס תה וסעודה קלה. אברהם זאב הקפיד להקדיש זמן ללימוד תורה, וכשסיים את ששת סדרי המשנה היה מארגן בביתו סעודת חגיגית.

שמו יצא לפניו כנדבן בעל לב רחב שקיבל בחום כל אורח מהכפר שהגיע לעיר הגדולה, ואף שד"רים (שליחים דרבנן) שהגיעו מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות. בין אותם שליחים היה גם הרב יהושע ילין מירושלים שבמשך שנה שלמה התאכסן בביתו של אברהם, בעת שהגיע לרוסיה לגייס כספים למושבת מוצא שליד ירושלים, מושבה בה היה שותף להקמה. לימים, בנו של אברהם, יחזקאל, שהיה גם הוא פעיל בהתיישבות במוצא, נשא לאישה את רחל, בתו של הרב ילין.

אברהם ואטקה גידלו את ילדיהם על ערכי אהבת ארץ ישראל, מסחר מתוך יושר והגינות, וחלק מצאצאיהם הפכו לחלוצים אמתיים. בנם צבי עלה לארץ והיה חבר במושב כפר ביל"ו. בתם תמימה עלתה גם היא והייתה מראשונות הגננות בארץ ישראל, נמנתה עם מייסדי 'הפועל הצעיר' והייתה חברה בהגנה. בנם משה היה לבעל בית דפוס בחיפה, והבת מאשה עלתה לארץ. הבן הבכור, דוד, שימש מזכירו ויד ימינו של הרב שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק ומבשר הציונות הדתית. הרב מוהליבר ניהל משק חקלאי ודוד הלך בדרכו. הוא עצמו שאף לעלות לארץ אך לא זכה לכך. בנו הצעיר יוסף הגשים את החלום במקומו כשעלה לארץ והצטרף לקבוצת דגניה ב'.

בשנת 1907 החליט אברהם זאב לחסל את עסקיו ויחד עם אשתו אטקה עלה לארץ ישראל. השניים התיישבו בשכונת נווה שלום שנבנתה מחוץ ליפו.

יחזקאל דנין בראשית דרכו בארץ

ליחזקאל דנין, שעלה ארצה בגיל 18, זכות ראשונים בשורת תחומים: הוא היה ממקימי גן הילדים העברי הראשון ביפו, ממייסדי בית הספר 'עזרה' ביפו וממייסדי ההסתדרות הכללית של היישוב העברי בארץ. כמו כן הוא היה אחד מחמשת היוזמים הראשונים של החברה לבניין 'אחוזת בית' ביפו אשר לימים הקימה את שכונת אחוזת בית שהפכה לעיר תל אביב, וכל זה רק מעט מפועליו. סוכובולסקי, זה היה שמו הקודם, היה גם בין הראשונים שוויתרו על שם משפחתם הגלותי, והוא שינה את שמו לדנין, על שם שבט דן.

יחזקאל נולד בשנת 1867 בעיר ביאליסטוק. כנער, שימש כעוזר לאביו הסוחר ולצדו רכש כישורי מסחר ויזמות, אך יותר מכל, חינוכו כיוון אותו להגשים את החלום הציוני: לעלות לארץ ולעבוד את האדמה, ולא לעסוק במסחר. כך, בגיל 18 בלבד, עם הגיעו לנמל יפו, הזדרז להגיע לראשון לציון ולהצטרף כפועל בכרמים. הוא היה מאושר עד אין קץ כשזיעתו ניגרה על האדמה שעליה חלם וייחל להפרותה בעבודת כפיים. הוא הצטרף לאגודת הפועלים הראשונה בארץ ישראל והיה בה חבר פעיל. חבריו, שהתרשמו ממנו עמוקות, מינו אותו למזכיר האגודה, תפקיד שמילא ימים רבים בהתנדבות מלאה.

מראשון לציון עבר ליפו, שם פתח חנות מכולת בשוק הדגים. במהרה התרחב לתחום היצוא ושיווק מוצרים מן המשקים העבריים כמו שקדים, שמן זית, דבש וענבים. הוא היה הראשון שהביא לארץ גופרית וכלי גיפור לפרדסנות, ובכך קידם גם את ענף ההדרים המתהווה.

בארץ קשר את חייו למשפחת ילין, אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בארץ, ונשא לאישה את רחל, בתו של יהושע ילין ממייסדי מוצא ושכונת נחלת שבעה בירושלים. אחיה של רחל, דוד ילין, היה מורה וחוקר עברית, מייסד מכללת דוד ילין הקרויה על שמו. דוד ילין היה ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית, יושב ראש הוועד הלאומי וממקימי שכונת זיכרון משה בירושלים. למשפחה זו, משפחת יזמים וחלוצים, התחבר יחזקאל דנין שהיה יזם בנפשו.

החנות והמפעלים הציבוריים

כחלוץ ציוני, יחזקאל דנין דיבר בביתו עברית. בית המשפחה שימש מעין לשכת מודיעין לעולים חדשים, והחנות שבבעלותו הפכה לבית וועד לאיכרים ופועלים ממושבות יהודה. שם, בין קירות החנות, התקיימו דיונים סוערים על סוגיות יישוביות, ונרקמו ותכניות ויוזמות לבניין הארץ.

על חנות זו סיפר דוד סמילנסקי: "בעלותי לארץ בפעם השנייה, באביב תרס"ו, יעץ לי דודי משה סמילנסקי להמלך בענייני התיישבות עירונית בדעת ידיד נעוריו יחזקאל סוכובולסקי, מתוך שהחשיב מאד את יושרו, אמונתו וגלוי לבו. ניסיתי כמה פעמים לבקרו במעונו, ברחוב בוסטרוס ביפו, והעליתי חרס בידי. רעייתו היתה עונה לי פעם בפעם, בעברית צחה, שבעלה הוא 'אורח לשעה' בחוג משפחתו, ואם איננו בחנות הריהו בוודאי באיזו ישיבת עסקנים. קשה מאוד היה לתפסו בחנות, לשם שיחה. תמיד צרו עליו מבקרים מבני המושבות, שהיו באים אל ידידם לשמוע “על המתרחש בעולם”, לשמוע ולהשמיע. ועל הוותיקים נוספו פעם בפעם למועדון סוכובולסקי, גם עולים חדשים, שרק זה עלו בנמל יפו. יש שהייתי עומד ותוהה: מנין לו ליהודי הצנוע מכל ימות השנה כל כך הרבה מרץ, כח התמדה וסבלנות לעבוד יומם ולילה?"

בהמשך הפך דוד סמילנסקי עצמו שותף ליחזקאל: "עבודתנו המשותפת הראשונה היתה בבית החרושת ליציקת ברזל ונחושת, מסגרות ובניית מכונות של ל. שטיין ושות' ביפו, שהעסיק 120 פועלים יהודים. שנינו, סוכובולסקי ואני, השקענו בבית חרושת זה כמה עשרות אלפים פרנקים זהב. ולאחר עבודה מאומצת במשך ארבע שנים (תרס“ו־תר”ע) הפסדנו את כספנו, ככל יתר השותפים ו'יצאנו נקיים'." בכישלון לא ראה יחזקאל סיבה לעצור. הוא ראה בו לכל היותר עיכוב קל שלא הרפה את ידיו או החליש את רוחו. להיפך, הוא המשיך לפעול מתוך אמונה איתנה בעתידה של התעשייה העברית בארץ ישראל. באותה רוח, השקיע סכומים ניכרים בתעשיית השמנים של האחים ברסלב, ובמפעל לייצור לבנים אדומות במוצא. מפעלים אלו שימשו יסוד לתעשיות חדשות מהן אנו ממשיכים ליהנות עד היום.

ביפו, במקביל לעיסוקיו העסקיים, היה יחזקאל שותף פעיל בחיים הציבוריים. יחד עם שמעון רוקח ייסד את ספריית 'שערי ציון' ואת בית החולים העברי הראשון בעיר. כמו כן היה שותף לייסוד לשכת 'בני ברית' ובמשך שנים שימש כנשיא הארגון.

כבר בשנת 1896 הציע יחזקאל להקים שכונה עברית מודרנית מחוץ ליפו. הצעתו נבעה הן מהצפיפות הקשה בה חיו היהודים בעיר והן מההשראה שקיבל משכונות המתיישבים הגרמנים שבנו בתים ירוקים ומרוּוחים בשולי העיר. אך יותר מכל, הושפע מחותנו יהושע ילין ומגיסו דוד ילין, שהיו ממקימי מוצא ונחלת שבעה שכונה שכבר באותה שנה חגגה כמעט שלושים שנות קיום מוצלחות. באותה תקופה היה עסוק יחזקאל בהקמת גן הילדים העברי הראשון ובהשתתפותו במועצה שפעלה להשליט את השפה העברית בארץ.

עם הקמתה של התנועה הציונית הנהיג בנימין זאב הרצל את ה'שקל הציוני' מס סמלי ששימש מפתח לקביעת מספר הצירים בכל קונגרס ציוני. מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה קבע את מספר הצירים שהיו זכאים לה. עם תשלום השקל קיבל כל אדם שטר או חשבונית ועליה סמלים ציוניים ולעיתים אף תצלום של מטבע עתיק מארץ ישראל – מחווה לרעיון התחייה הלאומית. השקל הציוני היה ביטוי לרצונו החופשי של כל יהודי לקחת חלק בגורל עמו. בשנת 1902 מינה הרצל את יחזקאל לאחראי על הפצת השקל הציוני וכן על שיווק מניות 'אוצר התיישבות היהודים' בארץ ישראל.

בשנת 1906 נמנה יחזקאל עם חמשת היזמים הראשונים של החברה לבניין בתים 'אחוזת־בית' ביפו ומספר שנים היה חבר ועד החברה. כאשר החלה הבנייה בשכונה היה יחזקאל בין עשרת החלוצים הראשונים שבנו את בתיהם. אשתו רחל נרתמה למשימה בהתלהבות ובמסירות, ובשנת 1910 הקימו השניים את ביתם ברחוב לילינבלום 24 פינת רחוב הרצל 14.

בית דנין וחיי המשפחה

בספר הזיכרונות 'קורות משפחה אחת' שכתבה רבקה אלפר על משפחה זו, מתארת רחל ילין-דנין את בניית הבית: "ממה יבנו את הבתים? האם מאבני יפו, שהערבים משתמשים בהן לבנייניהם, או מלבני מלט שהציע לנו בית-החרושת של ארבר אשר נוסד לא מכבר? היו שראו בלבני המלט דרך חדשה העשויה להקל את עבודת הבניין ויש בה גם מן הנוי. וכנגדם היו שסברו כי רק האבנים, אבני כורכר, יפות לאקלימה של הארץ. יחזקאל תבע כי הבתים ייבנו בעבודה עברית. טענו אחרים כי אין ביפו מומחים עברים לבניה, ולהביאם מירושלים יעלה ביוקר רב. והערבים גם מנוסים יותר בבניה. ביתנו נבנה אבן בידיים עבריות. הבניה היתה אמנם פגומה בשל חוסר הניסיון של הפועלים העברים, ומהרה נתגלו בבנין בקיעים וסדקים ונאלצנו תדיר לתקנו, וגם הבניה עלתה לנו יותר מאשר לאחרים, אך יחזקאל היה גאה כל הימים שבזעת אפיו של הפועל היהודי הונח היסוד, ובידו שובצה הלבנה אריח על-גבי אריח." בהמשך מתארת רחל דנין את הבית המקורי לאחר שנבנה: "הייתה זו דירה מרווחה. חדר בה ליחזקאל, וחדרים לילדים שלא יפריעום בהכנת שיעוריהם, וחדר אורחים, מטבח גדול, חדר רחצה מיוחד, אמבטיה ודוד מפח לחימום מים, ושתי מרפסות נרחבות אחת לרחוב הרצל והשנייה מזוגגת לרחוב לילינבלום."

בבית זה הנהיגו את הדיבור בעברית בהברה הספרדית. לכך עזרה בעיקר עקרת ביתו מסעודה. זה היה שילוב נדיר של דיבור העברי השוטף והחי בהברה יפה ובהטעמה מזרחית בביתו של 'הסוחר מביאליסטוק'. את חמשת בניו וחמשת בנותיו חינך בבתי ספר עבריים (רבים, גם מן 'היהודים הטובים', בחרו לחנך את בניהם ובנותיהם בבתי ספר של זרים) ביפו ובתל אביב. בנם הצעיר אהרן, היה הילד הראשון שנולד בעיר העברית הראשונה תל־אביב, רחל דנין סיפרה בספר זיכרונותיה כי כשעברה לדירתה החדשה הייתה בימי הריונה האחרונים ובשכונה ילדה את בנה העשירי הואו קיבל את השם אהרן כדי שיהיה האחרון. והיא מציינת: "היה ששון ושמחה — בן ראשון בשכונה"!

בנם המוכר יותר של יחזקאל ורחל דנין הוא עזרא דנין (1984-1903) אשר נודע כמי שבשנת 1947 ליווה את גולדה מאיר בנסיעתה החשאית לביקור אצל מלך ירדן, עבדאללה הראשון.

את הבית המקורי עליו מספרת רחל דנין הרסו כבר בשנת 1925 ועל פניו בנו את המבנה שמשמש שלד לבניין העומד על תלו עד היום. באותה שנה התקבלה בוועדה הטכנית של העיריה בקשה בכתב ידה של רחל דנין: "בזה הנני מבקשת מכם שתרשו לי לפתוח את הגדר של פינת הרצל-לילינבלום בשביל העמדת שולחן לגזוז שיש לי על זה כבר רישיון. אני רוצה לרצף את הפינה, זה ישפר אותה ולא יפריע לשום בן-אדם – להפך, זה ייתן רוח לעוברים ושבים." מיום פתיחתו המחודשת של 'בית דנין' ועד קום המדינה כמעט, בלט בקומת הקרקע, באגף הפונה לרחוב הרצל, בית המרקחת של משפחת מהודר. באגף הפונה לרחוב לילינבלום ניתן היה למצוא את בית-הקפה ששירת את לקוחותיו הנאמנים במשך למעלה מ-50 שנה: 'קפה שור'. אחרי קום המדינה התמקם בבניין סניף של 'בנק זרובבל' שפעל במקום עד שהבניין כולו נרכש בשנת 1971 על-ידי 'בנק הפועלים'. כיום בחזית הפונה לרחוב הרצל, ממוקם סניף של 'בנק הפועלים'.

רישום הקרקעות ושנותיו האחרונות

יחזקאל דנין היה בין הראשונים שוויתרו על נתינותם הרוסית וקיבלו על עצמם נתינות עות'מאנית. צעד זה אפשר לו לרכוש קרקעות בארץ-ישראל על שמו – יתרון חשוב בתקופה שבה בעלי נתינות זרה לא הורשו לרשום קרקעות על שמם. כך נרשמו על שמו אדמות רבות, ביניהן אדמת 'גאולה' בתל-אביב וקרקעות בראשון-לציון, ברחובות ובחדרה, שהבעלים האמיתיים שלהן לא יכלו לרשמן על שמם בשל מגבלות הנתינות.

לאחר הכיבוש הבריטי, כאשר השתלטו שלטונות המנדט על מוסדות השלטון, פעל יחזקאל להעביר את הבעלות על הקרקעות, המגרשים, הבתים, הכרמים והפרדסים שנרשמו על שמו – לידי בעליהם החוקיים. הוא עשה זאת דרך משרד ספרי האחוזה של הממשלה, ובכל פעם שחתם על העברת בעלות נהג להוסיף בקריצה את הברכה: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". בתקופת השלטון העות'מאני נחשב דנין, בעיני פקידי הממשלה, כאדם עשיר ורב-נכסים – מוניטין שהתבסס על רישום הקרקעות הרבות על שמו.

יחזקאל נפטר בתל אביב בשנת 1945, סמוך ליום הולדתו ה-78. הוא ורעייתו רחל קבורים בבית העלמין הוותיק ברחוב טרומפלדור בעיר. על שמו נקרא רחוב דנין בשכונת צמרת שבצפון תל אביב.