יעקב אלחנן ליטוינסקי

מאודסה ליפו

בשנת 1909, ימים ספורים לאחר חג שבועות, הניח ראובן סגל, צעיר מייסדי העיר תל אביב, את אבן הפינה לביתו ברחוב יהודה הלוי 25 (היום מגדל בנק דיסקונט). סגל היה הראשון שיצא אל החולות והחל את בניית הבית הראשון בעיר העברית הראשונה. הוא היה חבר מסדר 'הבונים החופשיים' שאליו השתייכו מנהיגים רבים, ביניהם הנשיאים ג'ורג' וושינגטון ובנג'מין פרנקלין, 14 מחותמי חוקת ארה"ב, ווינסטון צ'רצ'יל ואפילו זאב ז'בוטינסקי. בין חברי המסדר היו גם לא מעט דמויות ידועות בתחומן כמו וולטר, גתה, ניוטון, מוצארט, היידן, והודיני. סגל הצטרף למסדר שלושה חודשים לפני טקס הנחת אבן הפינה בלשכת הבונים החופשים 'ברקאי' שנוסדה בשנת 1906 ביפו ופעלה בביתו של יעקב אלחנן ליטוינסקי, אף הוא ממייסדי שכונת אחוזת בית והמבוגר שבהם. כאשר עברו ליטוינסקי ובני ביתו להתגורר ב'אחוזת בית' פעלה הלשכה מביתו החדש ברחוב אחד העם 22. הבית היה מראשוני הבתים בשכונה והגדול, המרווח והמהודר שבהם, והוא בין הבודדים שעדיין עומד על תילו ואף זכה לשיפוץ יסודי.

יעקב אלחנן נולד ב-1852 בעיר אודסה שבאוקראינה (אז חלק מהאימפריה הצארית) שלחוף הים. הוא גדל בבית יהודי בעל אמצעים שאפשרו לו ללמוד לימודים כלליים וגם לימודי קודש. מגיל צעיר נמשך יעקב לרעיון הציוני והיה בין הראשונים שהצטרפו לתנועת 'חובבי ציון' בעירו. כשבגר התמחה במסחר ונישא לאשתו הראשונה שילדה את בתו הבכורה בלה. בשנת 1880, לאחר שהתאלמן, חיסל יעקב אלחנן את עסקיו באודסה ועלה ארצה בגיל 28, בעלייה שלימים תיקרא 'העלייה הראשונה'. הוא השתקע ביפו ונשא לאשה את שרה בילה (בלינדה) פינקלשטיין (בתו של אריה לייב פינקלשטיין, יו"ר הקהילה היהודית בבורדו). שהיתה אז בת 18, ונולדו להם 3 בנים.

אחד מניסיונותיו העסקיים הראשונים בארץ היה הקמת טחנת קמח בעזה שבעיקר טחנה את כספו וחסכונותיו. לאחר כישלון זה חזר יעקב אלחנן ליפו והקים שם בית חרושת לסבון. ב-1886 הצטרף לגל השני שהתארגן להקים את המושבה ראשל"צ והיה בין 13 המתיישבים הראשונים. הוא חלם להיות חקלאי ורכש במושבה 40 דונם. כשנקלעה המושבה לקשיים פרש עליה הברון רוטשילד את חסותו ושלח לשם את מר אוסוביצקי, פקיד מטעמו, שינהל אותה. היחסים בין אוסוביצקי לבין האיכרים היו מתוחים. מעט לאחר הגעתו של יעקב אלחנן לראשון לציון התקבלה ההחלטה על בניית היקב בישוב והוא הבין כי הוא לא נועד לחקלאות ובטח לא במערכת היחסים העגומה עם פקיד הברון היהיר. הוא חזר ליפו והשתלב בעסקי סחר העץ של הבילויי יעקב הרצנשטיין. זה היה בית-המסחר היהודי הראשון בענף זה ביפו ולפניו תחום המסחר בעצים היה בידי ערבים ובידי הגרמני ברייש מהמושבה הגרמנית. היישוב היהודי בארץ גדל ואתו הדרישה לעצים. כשהרגיש יעקב אלחנן כי הוא כבר בקי ברזי המקצוע נפרד מהרצנשטיין ופתח בעצמו עסק לסחר בעצים שהפך לגדול ביותר בתחומו ביפו. כשהעסק שגשג הוא הקים מפעל לחביות עץ ושירת את הביקוש ההולך וגדל של יקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב.

יעקב אלחנן היה העשיר והמבוגר מבין 66 מייסדי תל אביב. קשריו עם השלטון התורכי סייעו לו לא פעם ובעזרת קשרים אלה אף השיג לד"ר מוסינזון להשיג את רישיון הבנייה לגימנסיה הרצליה. יעקב אלחנן היה גם ממקימי בית הכנסת הגדול בתל אביב.

ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך יעקב אלחנן ליטוינסקי לעולמו ונקבר בבית הקברות טרומפלדור. ירושת הענק עברה לשלושת בניו. מוריס הבכור, אמיל, וריימונד בן הזקונים.

האחים במצרים ובארץ

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה חשדו השלטונות העות'מאניים בנתינים בעלי אזרחות רוסית כמשתפי פעולה עם האויב. בחורף 1914 פרסם ג'מאל פחה, המפקד הצבאי העליון בחזית ארץ-ישראל וסוריה מטעם השלטונות העות'מאניים, צו לגירושם של נתיני רוסיה למצרים. חלק מהנתינים החליט לרדת למצרים וביניהם האחים ליטוינסקי. כשהגיעו לקהיר הם חברו לברון פליקס דה מנשה שפתח להם את הדלת לעולם המסחר. "סיפור ההתעשרות המשפחתית, החל במלחמת העולם הראשונה, כאשר אבי (מוריס) ואמיל ברחו מהתורכים למצרים. ריימונד נשאר עם האם בתל אביב. הם החלו לעשות עסקים במצרים, שני בחורים צעירים, פליטים. החוזה הראשון שלהם עם הצבא הבריטי, היה על אספקת בצל. מאוחר יותר קיבל אבי את סוכנות הדלק 'של', 'פז' לימים, באזור ובארץ. בכסף שעשו רכשו אדמות מהערבים. הסוכנות הייתה של אבי אבל היחסים עם אחיו היו לא 'שלי שלך' אלא 'שלנו'. הוא צרף את אמיל, והם צירפו את ריימונד שאף פעם לא עבד הרבה". כך סיפר השופט חיים ליטוינסקי, בנו של מוריס.

בקהיר הכיר מוריס את רבקה קרמן ונשא אותה לאישה. לשניים נולדו שני בנים, חיים ואברהם, וז'קלין שנפטרה בגיל 6. רבקה האם נפטרה ב-1945. באותה שנה נישא מוריס בשנית לאלה, בתו של משה לבונטין. כשחזרו האחים מוריס ואמיל לארץ הם גרו בבית שברח' אחד העם והיו לסוכנים הכלליים של חברת הנפט 'של'. מוריס עבד כמנהל החשבונות הראשי של בנק 'אנגלו-פלשתינה' ביפו (כיום בנק לאומי לישראל). בהמשך היה ממייסדי בנק 'קופת עם' ושימש כנשיא מועצת הבנק הראשון. בשנת 1930 קיבל מוריס תואר 'קונסול כבוד' של אסטוניה ולכן על הבית באחד העם התנוסס דגל אסטוניה. ריימונד צעיר האחים עבר לפריז.

אמיל התמחה ברכישת קרקעות. יחד עם מוריס רכש 1700 דונם מאדמות הכפר סקיה (כיום אור יהודה), ממזרח ליפו. אמיל ומוריס תכננו להקים שם עיר גנים שתישא את שמו של אביהם ותיקרא 'תל ליטוינסקי'. למשימה הם גייסו את האדריכל ריכרד קאופמן שכבר תכנן מספר שכונות גנים בירושלים (בית וגן, תלפיות, בית הכרם, רחביה, ועוד). קאופמן הגיש לאחים כמה תכניות לבתים שטופי שמש המתאימים לאקלים של הארץ. חלק מהרוכשים קיבלו אישור לבנות את הבתים בעצמם. שטחה של העיר חולק לאלפיים מגרשים, שחלקם נועדו לשמש כמסעדות, פנסיונים, בתי מלון וגם משקים זעירים. בארבע שנותיה הראשונות של עיר הגנים הוקמו 24 בתים שנרכשו על ידי עולים מגרמניה. בשכונה נבנו תשתיות כבישים, מדרכות, עצים וגנים ובמקום נחנך גם בית ספר לילדים קשיי חינוך ולניצולי שואה. משפחת ליטוינסקי גם סיפקה שירותים מוניציפאליים כמו אספקת מים מהפרדס לניקוי מדרכות, חלוקת דואר, פינוי אשפה וכו'. בנוסף הפעילה המשפחה קו אוטובוס נפרד שמסלולו היה מצומת יהודה הלוי ואלנבי במרכז תל אביב עד למתחם עיר גנים. קו 70 החל לנסוע ב-1934 ופעל עד 1974 היה זה אוטובוס וולוו שהובא במיוחד משוודיה, ונהגו הראשון של האוטובוס היה רוזינוב שכינויו היה 'קוניה' - יהודי שעלה מאסטוניה, שאותה ייצגו האחים ליטוינסקי בארץ-ישראל. היה זה הקו היהודי הפרטי היחידי במדינה באותה עת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפקיעו הבריטים מהאחים 1200 דונם והקימו עליהם מחנה צבאי באותו שם ולידו הוקם בית חולים שהוקצה לאמריקאים. ב-1940, עם הפצצות צבא איטליה, יצאה משפחתו של מוריס מהבית בתל אביב ועברה לתל ליטוינסקי. לימים, ובעצת בן-גוריון, הפכו 'תל ליטוינסקי' ובית החולים ל'תל השומר' - ע"ש ארגון 'השומר'. כך הגיע לקיצו החלום של עיר הגנים. חיים, בנו של מוריס שהיה שופט ועורך דין, ניסה להיאבק ולהחזיר למקום את שמו הקודם אך ללא הצלחה. מהחלום נותר רק שלט קטן ברחוב קטן שבו הוקמו הבתים הראשונים – 'רחוב האחים ליטוינסקי, מייסדי תל ליטוינסקי, תל השומר וחלוציה'.

מהאחים ליטוינסקי הופקעו גם 60 דונם לטובת הקמת היכל התרבות ותיאטרון הבימה. שטח דומה הופקע בחיפה היכן שעומדת כיום שכונת רמת הדר, וכן שטחים באזור תחנת הרכבת בירושלים ובאחת השכונות בפתח תקוה. האחים החזיקו גם כ-1800 דונם בכפר ג'יוס שבשומרון, מזרחית לקלקיליה. על 300 דונם מהם ניטעו פרדסים. בבעלות המשפחה היו גם 60 דונם צפונית לשכונת שפאק, עליהם ניטע גם 'פרדס ליטוינסקי'.

תל ליטוינסקי והטירה

במקביל לפרויקט 'תל ליטוינסקי' החלו האחים בפרויקט אחר שהנותר ממנו כיום הוא 'הטירה'. בצדו המערבי של כביש החוף, ליד קיבוץ געש עומד בלב השדות בניין בודד בן שלוש קומות שקיבל את הכינוי 'הטירה' (לימים שימש אף כגן אירועים בשם זה).

סיפורה של הטירה מתחיל בשנת 1928, אז רכשו האחים כ-600 דונם מאדמות הכפר הערבי איבלקיה בשרון (בין געש לשפיים). התכנית הייתה לנטוע במקום פרדסים ולהקים שם בתי קיץ לרוכשי הבתים בתל ליטוינסקי וליהודים אמידים מארצות הברית וגרמניה. את עבודות הפיתוח החלו האחים ליטוינסקי עם כוח אדם מבין ערביי הסביבה, מה שקומם עליהם מיד את חברי מועצת פועלי הרצליה שדרשו במפגיע כי העבודות יבוצעו בידי ידיים עבריות. לבסוף ניאותו האחים והעסיקו 10% פועלים יהודים מכלל הפועלים. במקביל להכשרת הקרקע לפרדס בשנת 1930 החלו לבנות את "הטירה' שנועדה לשמש להם כבית קיץ.

לטירה, שהיתה מוקפת מדשאות ענקיות, גינה מעוצבת ופרחים, היה ניתן להגיע באמצעות רכב דרך רעננה והרצליה וחלקה האחרון של הדרך עבר בכרכרה. היא שימשה כבית לדוגמה בתכנית 'בנה ביתך' - שכונה יוקרתית לבתי נופש על שפת הים, ובפרוספקטים שהופצו ביידיש ושנשלחו ליהודי אמריקה וגרמניה הציעו להם לבנות בית באווירה כפרית, צפונית להרצליה - "רק ארבע שעות מתל אביב..."

חיי הטירה והסוף

הטירה עמדה בודדה בלב הפרדסים ולכן עוצבה כמצודה בת שלוש קומות. בקומה הקרקע חדר האוכל, המטבח והשירותים, בקומה השנייה חדרי המגורים ובקומת הגג עמדת תצפית ושמירה. צמוד לטירה נבנו שני חדרים נוספים: האחד נחפרו בו שתי בארות שהופעלו במנועי דיזל וסיפקו חשמל ומים זורמים והשני שימש כמבנה מגורים לפועלים. על גג שני החדרים היתה מרפסת מרווחת. כ-200 מ' מזרחית לבית נבנה בית האריזה של הפרדס (כיום מבנה נטוש ששימש את 'צומת ספרים'). בשנת 1935 כשחברי קיבוץ שפיים עזבו את הגבעה בהרצליה ועלו על הקרקע היה הפרדס עסק משגשג שהעסיק כ-200 פועלים. ריימונד, צעיר האחים, התגורר בטירה וחי בה חיי הוללות כיאה לרווק צעיר ועשיר. סביב הבית נרקמו מעשיות ורכילויות על 'מעשים פרועים' שנערכו בטירה.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936, נטש ריימונד את הטירה ועבר לצרפת. בשנות ה-40 החלה מלחמת ירושה בין האחים. ריימונד, הרווק ההולל שהעביר את חייו בנעימים בצרפת, נהנה מהרכוש המשפחתי שצברו וריב התגלע ביניהם בנוגע לזכויותיו על הרכוש המשפחתי. אם המשפחה כעסה על ריימונד ונישלה אותו מהאדמות שהיו רשומות על שמה. הריב בין האחים גרם לה צער ובשנת 1946 עזבה את הארץ וחיה לבדה בז'נבה. בשנת 1951 נפטר מוריס הבכור בפריז ושם גם נקבר. אמיל הלך בעקבות אביו וייסד את לשכת 'הבונים החופשיים' ביפו ושירת כנשיאה הראשון. הוא נישא למרגלית (לבית אפלבוים ממייסדי זיכרון יעקב ) ולזוג נולד אריאל, בנם היחיד. אמיל נפטר בשנת 1963 ונקבר בבית העלמין בקרית שאול. בשנת 1940 תבע ריימונד את רכושו המשפט נמשך עד מותו בשנת 1956. ריימונד נפטר ערירי. משנפתחה צוואתו התברר כי את עיקר כספו הוריש לאוניברסיטה העברית בירושלים, כמיליון פרנקים צרפתיים חילק בין אנשים שונים בצרפת, בעוד שלכל אחד מבני משפחתו, אמו, אחיו אמיל ובניו של אחיו מוריס הוריש לירה ארץ-ישראלית אחת.

לאחר מותו של מוריס ירשו בניו את הבית ברח' אחד העם. כעבור מספר שנים מכר הבן חיים את חלקו לאחיו אברהם רוז'ה. אברהם רוז'ה נפטר ב-1974 הוא הוריש מחצית מהבית לעיריית תל אביב ואת המחצית השנייה לאגודת צער בעלי חיים. בשנת 1969 נמכרו הטירה בגעש ואדמותיה למשפחת אלקניאן, משפחה ציונית אמידה מאירן, אך לאחר שאבי המשפחה הוצא להורג באירן נמכרו הנכסים לקיבוץ געש.