מאיר דיזנגוף

חזון העיר העברית

מאיר דיזנגוף היה ראש העירייה הראשון של תל אביב, העיר העברית הראשונה. בעיני רוחו כבר ראה את העיר מפותחת ומתקדמת. בשנת 1921 אמר בראיון עיתונאי: "אנחנו עושים את הניסיון החשוב ביותר בכל אורך גלותנו: אנו רוצים להוכיח כיצד נתנהל בעיר חדשה חדישה, שתהיה יהודית לגמרי, שבעצמנו נאיר אותה, בעצמנו נשמור עליה, בעצמנו נשכללה ונשמור על ניקיונה ובריאותה."

באותה תקופה הקים דיזנגוף את הפיקוח העירוני בתל אביב וזה 'תיגמל' אותו בדו"ח: "אני הח"מ, בהיותי על חוף הים ראיתי את הא' דיזנגוף נכנס הימה להתרחץ בלי מכנסי רחיצה. רק מגבת הייתה לו. אנוכי ניגשתי קרוב אל הים ושאלתיו איפה מכנסי הרחיצה שלו… הנ"ל נכנס יותר עמוק המיימה, ואני חיכיתי עד צאתו… הא' דיזנגוף ענה שבפעם השנייה יביא אתו מכנסי רחיצה… השוטר דיאמנט אברהם אמר לי שגם אתו קרה מקרה זה עם אותו האדון. נא לאחוז נגד האיש הזה באמצעים."

מבסרביה עד אחוזת בית

מאיר דיזנגוף נולד בסרביה (כיום מולדובה) בשנת 1861. הוא גדל בבית דתי, למד ב'חדר' והתחנך אצל מורים פרטיים. בשנת 1882 קיבל צו גיוס מהצבא הרוסי ובניגוד לרוב היהודים באותה עת התייצב לשירות ושובץ כעורך בעיתון הצבאי.

לאחר השירות הצבאי עבר לאודסה ושם הצטרף לארגון המהפכני 'נרודניה ווליה' (רצון העם), שחבריו רצחו את הצאר אלכסנדר השני. כשנחשפה חברותו בארגון בשנת 1885 הוא נאסר וישב בכלא 8 חודשים, שם ביקרה אותו חברתו הטובה צינה ברנר, הביאה לו אוכל ורוממה את נפשו. בכלא תכנן את הצעד הבא שלו וכשיצא נפגש עם יהודה לייב פינסקר ומשה לייב ליליינבלום, מפגשים שהובילו אותו להקים סניף של 'חובבי ציון'.

שנתיים לאחר מאסרו עזב את אודסה ועבר לפריז, שם למד הנדסת כימיה. הוא עבר לליון כדי להשתלם בתעשיית הזכוכית ופגש את הברון אדמונד דה רוטשילד ששכנע אותו לעלות לארץ ולנהל את מפעל הבקבוקים שהקים בטנטורה (דור) - היה זה המפעל התעשייתי הראשון בארץ ישראל.

בשנת 1892 עלה מאיר דיזנגוף לארץ ונפגש שוב עם חברת נעוריו היפה צינה ברנר שהייתה צעירה ממנו ב-11 שנים. הם נישאו באלכסנדריה וכשחזרו לטנטורה נדבקה צינה בקדחת ובתם הבכורה נפטרה בגיל חודשיים. בשנת 1894 נסגר מפעל הבקבוקים והזוג חזר לאודסה לנהל בית חרושת לזכוכית בבעלות בלגית.

באודסה נפגש דיזנגוף עם אשר צבי גינצברג (אחד העם), שמעון דובנוב, ביאליק ודרויאנוב (שמותיהם ניתנו לרחובות בעיר שהקים) והעמיק את פעילותו ב'חיבת ציון'. ב-1904 יזם את הקמת חברת 'גאולה' לרכישת קרקעות בארץ ישראל, ולצורך גיוס הכסף לרכישת האדמות מכר את מניות החברה ברוסיה. לקראת סוף 1905 חזר ארצה כראש חברה 'גאולה'. בעזרת כספי החברה רכש את כרם ג'יבלי שעליה קמה השכונה הראשונה בתל אביב.

ב-1906 ייסד מאיר דיזנגוף עם הוגה הרעיון השען עקיבא אריה וייס, את 'אגודת בוני בתים ביפו'. החברה שמה לה למטרה להקים שכונה עברית מודרנית מחוץ ליפו הצפופה והמלוכלכת. נערכה הגרלת מגרשים ו-66 המייסדים התחילו להקים את בתיהם. השכונה נקראה 'אחוזת בית'.

ב-1911 נבחר דיזנגוף לראש ועד השכונה ונשאר בתפקידו זה עד שנבחר בשנת 1921 לתפקיד ראש העירייה הראשון של העיר תל אביב.

צינה רעייתו ליוותה אותו בכל צעד שעשה: "היא הייתה כאם לעיר הצעירה והמתהווה כמו שבעלה היה כאב לעיר הזאת. היא ידעה לאהוב אהבה עזה את עמה, את ארצה, את בניה ואת בוניה ועל כולם את תל אביב, ילד השעשועים שלה. כל חצר, כל פרח וכל עץ היו יקרים וחביבים לה", כך תיאר אותה הסופר דוד סמילנסקי.

הנהגת תל אביב הצעירה

צינה הביאה את התרבות האירופאית לתל אביב הקטנה. ביתם הפך למרכז השכונה ופקדו אותו פוליטיקאים ואנשי רוח. "הכול היו באים לראות ולהיראות", כתב דיזנגוף ביומנו, "לספר ולשמוע את החדשות האחרונות בארץ וביישוב". צינה עסקה בהוראה ובפעילות פילנטרופית ורחשה חיבה מיוחדת לילדי העיר. היא הקימה בביתה סלון לאליטה הרוסית והייתה מהמובילות בהנחלת הלשון הצרפתית. היא דיברה על תחיית השפה העברית אבל לא שלטה בשפה.

ביפו הקים דיזנגוף חברה מסחרית ליבוא יצוא וספנות (מ. דיזנגוף ושות') בשותפות עם מאיר אריסון (אביו של תד אריסון וסבה של שרי אריסון). החברה עדיין קיימת וכיום היא סוכנת של חברת הספנות צים.

בשנת 1910 קיבלה אחוזת בית את השם תל אביב, כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, 'אלטנוילנד'. השם לא היה זר לדיזנגוף - חברת 'גאולה' שבניהולו רכשה שלוש שנים קודם לכן שטח בנס ציונה ושם הקימה שכונה ורחוב בשם תל אביב. בתקופה שבה הגיבור היה עובד האדמה מהעמק, היה גיבורו של דיזנגוף איש המעמד הבינוני. דיזנגוף היה מתעורר בשעת בוקר מוקדמת, עולה על סוסתו מאירה ויוצא לסייר בעירו כדי להתבונן בשינויים שהתרחשו ביום האחרון. הוא היה מברך את התושבים ואף העלה על סוסתו את הילדים שרצו לקראתו. בשעה שבע היה מגיע ללשכתו כדי לעסוק בעבודות המשרד ומדי פעם היה רוכב לצד מהנדס העיר יהודה מגידוביץ'. באחת הפעמים הגיעו לשטח עליו הוקמה לימים כיכר אתרים, שם חלם דיזנגוף לבנות אזור תעשייה. יהודה מגידוביץ' העיר לו שבאזור החוף עדיף לבנות מלונות, מסעדות ומקומות בילוי ולהכשיר את החוף לרחצה ולא להקים אזור תעשייה, אך דיזנגוף ענה לו בפסקנות "יהודים לא אוהבים להתרחץ בים."

עיתון 'דואר היום' תיאר את פעילותו של מאיר דיזנגוף: "ידי מר דיזנגוף היו תמיד מלאות עבודה רבת ענפים. בדירתו הקטנה נפגשו כל העסקנים מהערים והמושבות. האיכרים, הסוחרים, אנשי החינוך, התרבות, הספרות, האמנות וכיוצא באלו מצאו אצלו אוזן קשבת במעונו של מר דיזנגוף הער והחי. את כל בני הישוב קיבל מר דיזנגוף בסבר פנים יפות. במשך זמן קצר רכש לו ידידים ומוקירים מכל החוגים ומכל השדרות. כולם הכירו שה'מועדון' של דיזנגוף הוא כעין בית חרושת ליצירת תכניות ומפעלים כבירים."

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגלה דיזנגוף כמנהיג אמיתי ולא רק כראש עיר. באביב 1917 התקדמו הבריטים מדרום לצפון והתורכים חששו שהתושבים בשכונת תל אביב עשויים לסייע לבריטים נגדם. התורכים, בחתימתו של אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של ארץ ישראל באותם ימים, הוציאו צו גירוש לתושבי תל אביב. מאיר דיזנגוף אירגן את 'ועד ההגירה' ועמד בראשו, והוביל את המגורשים למקום החדש.

בזמן הגירוש נסע דיזנגוף מתל אביב לחיפה והמשיך לדמשק, שם יצר קשר טוב עם אחמד ג'מאל פאשה שסייע לדיזנגוף להקל את התנאים למגורשים. דיזנגוף התגלה כדיפלומט מוכשר ומנהיג אחראי ובשל כך זכה לכינוי 'ריש גלותא' (ראש הגולה). בזמן הגירוש התפרסמו בעיתונים כי התורכים עושים מעשי זוועות ביהודים, וכך כתב דיזנגוף: "הלכנו כולנו לירושלים. ג’מאל פחה קיבל אותנו בחדר עבודתו. הוא לקח משולחנו נייר ובצחוק קל אמר לנו: "האויבים שלנו הצרפתים והאנגלים מחפשים סיבות... איך להשפיל את כבודי. השמעתם את הידיעות המתהלכות בכל העולם ע"י סוכנות הבס?" ברגע זה הרים את הניר אשר בידו והתחיל לקרא מלה במלה: "ע"פ פקודת ג'מאל פחה. הרגו בתל אביב 100 יהודים ואת הנשארים גרשו מתל-אביב באכזריות נוראה... מצב המגורשים נורא, הם מתים בדרך מרעב וממחלות שונות. האם נכון שהרגתי בתל-אביב אף יהודי אחד?" פנה ג'מאל פחה אל דיזנגוף. "לא" ענה דיזנגוף... "האם נכון שאני צוויתי לתלות 100 איש? הלא זה שקר גמור. במשך כל הזמן נתתי פקודות מוות רק על 20 איש. ביום שאני מוכרח לתת פקודת מוות אינני רוצה לא לדבר ולא לראות שום איש ובמשך כל הלילה אינני סוגר עיני. האם המגורשים מתל-אביב נרדפים מצדי?" שאל את דיזנגוף. "אבל מצבם רע מאד והם סובלים" ענה דיזנגוף. "ולמה לא פניתם אלי ולא הודעתם לי אודות מצב כזה?" שאל בכעס את דיזנגוף. "הרי יודע אתה שבתור מוכתר של תל אביב, אני יכול לתת לך עונש בעד זה"… דיזנגוף ענה לג'מאל פחה: "לא רצינו להטריח את מעלתו, ועל המצב מסרנו למושל". "למושל? האם יש עכשיו מושל? על הכל אתם צריכים להודיע לי ולא לשום איש אחר... אני מונה אותך (פונה אל דיזנגוף) לנשיא הוועד לעזרת המהגרים. קח לך עוד שני חברים, אחד מתל-אביב ואחד מפתח תקוה. אני אתן לכם כעת עוד 3000 לירה, ואתה (אל דיזנגוף) תהיה על המקום ותסדר לי רפורט (דו"ח) על מצב המהגרים. אלה מהמהגרים המסוגלים לעבודה צריך להמציא בשבילם עבודה, וגם בשביל נשים וילדים."

המגורשים אכן סבלו מרעב ומחלות וחלקם אף מתו ונקברו בבתי העלמין בכנרת, כפר סבא ופתח תקווה. לקראת סוף 1918, כשנה וחצי לאחר הגירוש ולאחר שהבריטים כבר כבשו את צפון הארץ, חזרו התושבים לבתיהם ודיזנגוף חזר לתל אביב ונבחר מחדש ליו"ר הוועד.

במסגרת פעילותו דאג דיזנגוף גם ליחסי ציבור ופרסום תל אביב. בסוף 1918, כשהבריטים בראשות הגנרל אלנבי הביסו את התורכים, החליט דיזנגוף להזמין את הגנרל לבקר בעירו. באותה עת החלה לקום השכונה החדשה ורחובה הראשי נקרא 'רחוב הים'. דיזנגוף הציע כי לאות הוקרה לגנרל שכבש את הארץ מידי התורכים יקראו לרחוב על שמו. אלנבי הוזמן לטקס רב רושם ודיזנגוף פנה אליו: "הוד מעלתו! מתוך רגשות עמוקים של הכרה ותודה למשחרר הארץ, החליטו תושבי תל אביב לקרוא את הרחוב הזה, הרחוב היותר גדול של שכונתנו, בשם הגנרל אלנבי, והיה השם הזה לנו לזיכרון עולם לתמורה שבאה בארץ". באותו זמן 'הרחוב היותר גדול' היה הרחוב היחיד והיו שני בתים בלבד.

שנותיו האחרונות והמורשת

לסיפור הבא קיימות מספר גרסאות. האחת היא של יונתן שלונסקי שמופיע בספרו 'אררט': בחגיגות פורים 1924 פסע מר דיזנגוף על סוסתו בראש תהלוכת פורים היא העדלאידע. בדרך הוא חש בסחרחורת קלה והחליט לסור לביתו ומיהר לחדר השינה. להפתעתו גילה שדלת החדר נעולה ועם מעט נחישות פתח את הדלת ונדהם לגלות שם את צינה אשתו עם גבר זר. דיזנגוף נדהם לגלות שהגבר הוא לא אחר מאשר הסופר אשר צבי גינצברג (אחד העם). הסיפור דלף ובבית קפה סמוך נכתב שיר היתולי על האירוע כאשר כל משתתף כתב שורה בשיר. דיזנגוף נזף באחד העם ואף הפסיק לדבר אתו.

הגרסה האחרת מופיעה בספרו של פרופ' יוסף קלוזנר 'דרכי לקראת התחיה והגאולה': "רק מעטים יודעים שאחד העם אהב בשנות השלושים והארבעים לחייו אהבה עדינה, צנועה ונאצלת כזו את היפיפייה צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל אביב, אף אם אף פעם לא גילה את אהבתו לא לה ולא לאדם אחר. ומאיר דיזנגוף הקפיד על כך שלא בצדק, ורמז פעם לאחד העם שלא בעדינות יתירה, ועל כן חדלו לדבר זה עם זה במשך כמה שנים. עד שלבסוף הכיר דיזנגוף בטעותו ובסוף ימיהם נתפייסו וחזרו להיות ידידים."

בין יתר כל תפקידיו שימש דיזנגוף כקונסול בלגיה ובמסגרת תפקיד זה אירח בשנת 1933 בתל אביב את מלך בלגיה אלברט הראשון וקרא על שמו את כיכר המלך אלברט.

דיזנגוף האמין כי "כל הרוצה לעמוד בראש ציבור צריך קודם כל לאהוב בכל ליבו את הציבור הזה", ועוד נהג להוסיף על תושבי העיר ש"לפופולריות של תל אביב יש גורמים שונים ואחד מהם המרץ וההעזה שיש לאנשים בעיר הזאת גם להעז נחוצה העזה ולתל אביב יש העזה להעז."

עוד בחייו ציווה מאיר דיזנגוף את ביתו לרשות מוזיאון תל אביב לאמנות. ב-14 במאי 1948 הכריז בן גוריון על הקמת המדינה בביתו. עוד בחייו זכה לגזור את הסרט ברחוב שנקרא על שמו, רחוב המגיע לכיכר הראשונה של תל אביב הנקראת על שם אשתו 'כיכר צינה'. צינה נפטרה ממחלה קשה ב-1930 ושש שנים אחריה נפטר מאיר דיזנגוף. כל הישוב בארץ התאבל עליו ומועצת העירייה הכריזה על שלושה ימי אבל.