מיכאי מלך רומניה

לפני שבועיים כתבתי כאן על סיפור אהבתם של קרול השני, מלך רומניה, ומגדה (אלנה) לופסקו. וכך כתבה המלכה מריה, אמו של קרול השני על בנה: "קרול הוא חוטא גדול, בזה אין כל ספק, אבל תגידו מה שתגידו - הוא גבר". זאת לאחר סידרה של נשים שבהן התאהב. בין יתר הנשים איתן חלק קרול השני את חייו הייתה הנסיכה אלנה. מיכאי, בנם של קרול ואלנה, היה חימש (נכד הנכד) של המלכה ויקטוריה, ובן דודה מדרגה שלישית של אליזבת השנייה.

הפעם נספר פרק מסעיר מקורות חייו של מיכאי, פרק מתקופה אפלה בה העולם שקע באכזריות, כשרוב המנהיגים התגלו כפחדנים, בודדים מהם העזו לסכן את ארצם וחייהם ולעמוד איתן מול הגרמנים.

רומניה על סף קריסה

באוגוסט 1939, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נחתם 'הסכם ריבנטרופ-מולוטוב', בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברה"מ לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות.

שנת 1940 הייתה שנה שחורה עבור רומניה. ביולי 1940 כבש הצבא האדום את בסראביה שהייתה חלק מרומניה והפכה לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית חדשה בשם מולדובה, וחלק אחר סופח לאוקראינה. חודש לאחר מכן, באוגוסט 1940, הכריחו גרמניה ואיטליה את רומניה למסור את צפון טרנסילבניה להונגריה, וכעבור שבוע, נמסר דרום דוברוג'ה לבולגריה. באותה שנה הפסידה רומניה, ללא קרב, 40% משטחה ו-50% מאוכלוסייתה. המלך קרול סלד מקרבות והתוצאה לא אחרה לבוא - קרנו של המלך קרול ירדה בעיני העם.

בספטמבר אותה שנה התאחדו תנועת הליגיונרים המוכרת בשם 'משמר הברזל' בהנהגתו של הוריה סימה (שנה קודם לכן רצחה התנועה את ראש ממשלת רומניה ארמנד קלינסקו), והגנרל יון אנטונסקו, איש ימין קיצוני, ויחד הקימו את ממשלת המדינה הלאומית-ליגיונרית, שבראשה עמד אנטונסקו בן ה-58 שנודע בכינויו "הכלב האדום" (פניו האדימו כשכעס). על המלך קרול השני נכפה לוותר על כיסאו לטובת בנו בן ה־19 מיכאי הראשון. קרול השני ופילגשו מגדה לופסקו הוגלו מארצם. באותה שנה שחורה (1940), אנשי 'משמר הברזל' השליטו טרור ואימה על מתנגדיהם. הם רצחו יהודים וחלק משרי הממשלה. קשריהם עם גרמניה הנאצית התהדקו מאוד. ב-14 בינואר 1941 נפגש אנטונסקו עם היטלר והציב לו תנאי "או אני או משמר הברזל". הצבא הרומני היה חשוב להיטלר מאחר שהיה זקוק לו כדי לתקוף את הרוסים, ולכן העדיף את אנטונסקו.

זמן קצר לאחר שובו של אנטונסקו מביקורו אצל היטלר התקוממו אנשי 'משמר הברזל', ובמשך יומיים השתלטו על בוקרשט. בין ה-21 ל-23 בינואר 1941 נרצחו 123 יהודים וחיילים רומנים נשרפו ברחוב. ההתקוממות נכשלה. מנהיגם הוריה סימה ברח לגרמניה. אלפי פאשיסטים של 'משמר הברזל' הושלכו לכלא הרומני.

הצבא הרומני לחם לצד הצבא הגרמני עד סטאלינגרד. הייתה זו הארמיה הרומנית השלישית שלחמה לצד הצבא הנאצי, וב-19 בנובמבר 1942 נכנעה למפקד הצבאי הסובייטי ניקולאי ואטוטין. כך החלה שרשרת האירועים שהביאו למפלתם של הגרמנים בסטאלינגרד. לאחר מפלה זו הבין מיכאי כי גרמניה בדרך להפסד.

עוד בעיצומם של קרבות סטאלינגרד החל מיכאי לדבר על השלום, דבר שהרגיז את השגריר הגרמני ברומניה, מנפרד פון קילנגר ואת יון אנטונסקו: "מה הילד הזה מדבר, מה הוא מבין?"

מיכאי קיבל את האומץ וההשראה מאמו, המלכה הלנה. היא ידעה שגרמניה אבודה ועודדה אותו להצטרף לבעלות הברית. בשנת 1943 נפגשו מנהיגי המפלגות ההיסטוריות (אלו שלפני אנטונסקו): הליברלים, האיכרים והסוציאל דמוקרטים, ושיגרו שליח למטה הצבא הבריטי במצרים. המלך הצעיר ידע על פעולה זו ותמך בה. היה זה קשר ברור נגד השלטון בברלין, מה שהיווה סיכון עצום.

לקראת ההפיכה ברומניה

מיכאי, במדינה הקטנה מול העוצמה הגרמנית, מתחיל לפעול לשחרור ארצו.

שגריר רומניה בוושינגטון, סילביו ברוקאן (מי שלימים היה פעיל במרד נגד צ'אושסקו), היה עד לאירועים וכך כתב: "החל מהסתיו של 1943 הצבא הגרמני נעצר בניסיון שלו לכבוש את ברית המועצות. הקומוניסטים ברומניה החליטו להשאיר יחידות לוחמות שקראו להם 'המשמר הפטריוטי'."

במפלגה הקומוניסטית ברומניה לא היו רומנים אלא בעיקר אוקראינים, הונגרים ויהודים, אשר המלך ראה בהם את הדרך ליצור קשר עם סטאלין.

מפלגות האופוזיציה החליטו להקים גוש לאומי. לוקרציו פטרשקנו היה מנהיג קומוניסט אשר ידע על כוונות המלך. פטרשקנו, אינטלקטואל, משפטן והיסטוריון, גבר מרשים וחביב, תכונות שאפשרו לו להסתובב בארמון ולחבר בין המלך מיכאי ומנהיגי המפלגות האחרות. המלך ויועציו נפגשו איתם בלילה שבין ה-13-14 ביוני 1944 ורקמו יחד תכנית שנחשבה מסוכנת ושאינה ניתנת לביצוע. ב-22 באוגוסט 1944 נפגש שוב מיכאי עם לוקרציו פטרשקנו ועם עוד שישה יועצים ויחד הם מחליטים להוציא לפועל את התוכנית למחרת. לוקרציו פטרשקנו כותב כך: "הבעיה שלי הייתה להיכנס לארמון בלי שהמשמר המלכותי, הבולשת הרומנית והגסטאפו יבחינו בי..." ב-23 באוגוסט 1944 מזמין המלך את יון אנטונסקו לארמון. אנטונסקו שלא היה מרוצה מהזמנתו של המלך, מגיע ברכב משוריין, מלווה במכונית מלאה שומרים חמושים. מבחינתו "הילד הזה" מבזבז את זמנו היקר. אנטונסקו הוכנס אל הסלון הצהוב של ראש הלשכה הצבאית ושר החוץ ושם נפגש עם המלך. המלך הזמינו לשבת ואמר לו שהובא לידיעתו כי הרוסים פרצו את החזית הרומנית: "הייתי רוצה לדעת באיזה אמצעים תנקוט נוכח ההצלחה של הסובייטים?" המרשל אנטונסקו הודה שבאמת הרוסים התקדמו אבל הבטיח למלך שתוך מספר ימים הם ייעצרו. המלך נשאר בשלו: "המצב קריטי ביותר. אני חושב שאתה חייב לבקש שביתת נשק". פתאום אנטונסקו הצדיק את כינויו "הכלב האדום". הוא האדים מזעם ואמר "אני אדרוש שביתת נשק כשאני אחשוב שזהו הזמן המתאים לכך וזה לא עכשיו". המלך השיב "אני חושב שזה יהיה מאוחר מדי אם לא תדרוש עכשיו. אין טעם לדחות ולדחות". אנטונסקו עשה מאמץ לא להתפרץ ואמר שהוא זקוק לערבויות מסוימות ואם לא יקבל אותן "אמשיך להילחם בצד הצבא הגרמני כך הבטחתי להיטלר". המלך אמר לו "אדוני המרשל, הפתרון שלך אינו מתקבל על דעתי. אתה חייב לבקש עכשיו שביתת נשק". אז התפרץ אנטונסקו וצרח: "איני זקוק שילמדו אותי מה לעשות". זה היה הרגע שלו חיכה המלך: "אם לא תסכים אבקשך להתפטר". "לא אתפטר" צרח אנטונסקו, "הרי אינך חושב שאסגיר את המדינה לשלטונו של ילד", הוא מטיח בפני המלך. המלך העמיד פני נעלב עד כדי כך שהוא חייב לשתות קצת מים. הוא יצא וחזר לסלון הצהוב ואמר למרשל הרותח מזעם: "אני מצטער שאתה מסרב לעשות את מה שאני מבקש שתעשה". אנטונסקו השיב "לא אשנה את תוכניתי, אני אמשיך את המלחמה". המלך השיב: "במקרה כזה, המרשל אנטונסקו, אני חייב לקחת בחשבון את רצון עמי ואת רצון המפלגות הפוליטיות הדמוקרטיות, ואני מבקש אותך לחתום היום על שביתת נשק, ואם תסרב אבקש אותך להתפטר כרגע". אנטונסקו רעד מזעם ואמר "אני לא מקבל פקודות מאף אחד. אני הוא זה שנותן את הפקודות".

ההפיכה בארמון המלוכה

וזה בדיוק מה שהמלך רצה לשמוע ומיד הודיע לאנטונסקו כי הוא מפוטר. ברגע זה נכנס לחדר סגן אלוף, סמל ראשון ועוד מספר חיילים. הם דחפו את אנטונסקו אל תוך חדר משוריין הבנוי כמו כספת של בנק, אשר היה נסתר בחדר השינה של המלך. הסמל הראשון סובב את הידית ואת הספרות הסוגרות הרמטית את המתקן.

בכל אותה עת מפציצים בריטים הפציצו את בוקרשט אבל הקפידו לא להפציץ את הארמון, שכן המלך הוא מצאצאי המלכה ויקטוריה. כל אותו הזמן ניסה השגריר הגרמני מנפרד פון קילנגר להתקשר ליצור קשר עם אנטונסקו. משלא הצליח, דרש להתקבל אצל המלך מיד בשעה 19:00. וכך כותב לוקרציו פטרשקנו: "הוא הגיע לארמון עם הנהגת שלו אלה פטרזן, שהייתה המזכירה והמאהבת שלו. השגריר הודיע שהפיהרר מודאג מגורל ידידו האישי מרשל אנטונסקו והוא רוצה לדעת מיד היכן הוא נמצא.

אחד מיועצי המלך הודיע לשגריר שיש ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש. קילנגר היה מופתע ושאל למה לא הודיעו לו? ומה רוצה הממשלה החדשה הזו לעשות? המלך השיב ביובש "כנראה שביתת נשק עם רוסיה".

קילנגר התפוצץ. הוא התחיל לצעוק כי זו בגידה שאין כמוה. "אתה משחק משחק מסוכן מאוד. תוך ימים ספורים נמחץ אתכם לחלוטין". אחד מיועצי המלך אמר לשגריר "אתה ממונה כשגריר אצל המלך מיכאי ולא אצל המרשל אנטונסקו". "אני לא מכיר בממשלתכם החדשה" צרח השגריר, שליחו של היטלר בבוקרשט. "דעותיך האישיות חסרות כל משקל אדוני השגריר", אמר יועץ אחר של המלך, ואז מחליט המלך מיכאי לשים קץ לביקור הזה ואומר לפון קילנגר: "בתור בן לבית הוהנצולרן אני מצטער על מה שקרה אבל אני מבקש את ממשלת הרייך הגרמני להוציא את כוחותיה מרומניה ללא שהיות, ללא אלימות ובסדר". באותה עת איש באירופה לא דיבר כך עם אף שגריר נאצי.

השגריר והמאהבת שלו חוזרים לשגרירות והם רואים שהשגרירות מוקפת חיילים רומנים. הם יכולים להיכנס אך לא לצאת, וקילנגר נותן פקודה לצבא הגרמני לתקוף את העיר. הוא מטלפן לחיל האוויר הגרמני וזה מתחיל להפציץ את הבירה כך שבאותו יום גם האנגלים וגם הגרמנים הפציצו את בוקרשט.

קילנגר ואהובתו משתכרים ולאחר מכן מתאבדים. הם מבינים שלא יוכלו לעמוד מול היטלר ולהסביר לו כיצד בוצעה הפיכה מתחת לאפם מבלי שהם ידעו.