מירה (מרים) בן ארי

ילדות בברלין ועלייה לארץ

מירה (מרים) בן ארי נולדה בשנת 1926 בברלין, בת יחידה להוריה. אביה ישראל שירת כקצין בצבא האוסטרי, דוקטור למשפטים וציוני גאה שהקפיד לציין כי הכיר את הרצל באופן אישי, ואמה רבקה הייתה בת למשפחה רבת השפעה. בסוף ינואר 1933 הושבע היטלר כקנצלר גרמניה. ישראל אביה העריך נכונה את העתיד ובאותה שנה עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בתל אביב.

מירה הייתה נערה יפה ומוכשרת, תלמידה מצטיינת וסייפת מחוננת. כשהגיעו השמועות על המתרחש באירופה בגיל 14 התנדבה לשורות הלח"י. שנתיים לאחר מכן ביקרה מירה בכותל וכתבה ביומנה: "... צוררי ישראל ניסו להחריב את בית המקדש לגמרי. נשאר קיר אחד, שריד שראה את העם היהודי בהתפזרו ובהתקבצו מחדש. אבנים אלו, האם אינן דומות במקצת לגורל עמנו? את העם היהודי רדפו עמים וניסו להשמידו. תמיד שרדו עוד יהודים, בכל מקום. השרידים הללו מתקבצים עתה מכל תפוצות הגולה לבנות פה את ביתם הלאומי, את המדינה העברית..."

עם סיום התיכון בשנת 1943 יצאה מירה לשנת הכשרה והייתה ממקימי קיבוץ ניצנים, שם הכירה את אליקים שהיה חבר בפלמ"ח. השניים התחתנו וכשמירה הייתה בת 19 נולד בנם הבכור דן. כשיצא אליקים לפשיטה על בית דראס נפרדה ממנו מירה באומרה: "לך למלא תפקידך ביסודיות, למען אהיה גאה בך."

קשרית בניצנים והמעפילים

מירה הצטרפה להגנה על קיבוץ ניצנים שהיה מבודד ומוקף בכפרים ערבים. היא נשלחה לקורס אלחוט ושימשה כקשרית לאזור כולו. היא הצליחה לשלב בין היותה אימא ובין עבודתה כאלחוטנית. באחד הימים הוזעקה לכפר אוריה וכך סיפר מפקדה: "נפגשתי עם מירה וביקשתיה להתנדב כאלחוטנית. שיחתנו הייתה קצרה ועניינית מאד... 'מתי עלי לצאת?' שאלה. 'עוד הלילה' עניתי. 'אני זקוקה לשעה אחת כדי שאחת האימהות תטפל בבני בן השנה.' הסכמתי. חיש קל טיפלה בהכנות, ארזה ציוד, הטמינה את המכשיר בסליק, תחבה בגדים לילקוט צבאי ויצאנו לדרך. אישה צעירה, בודדה תתמקם לזמן בלתי ידוע במושב של יהודים מכורדיסטן שאת שפתם לא ידעה ואת מנהגם לא הכירה."

בין היתר הייתה מירה אחראית לתקשר עם אוניות מעפילים שהגיעו לחוף ניצנים, המפורסמת שבהן הייתה האוניה 'סוזנה'. אנשי הפלי"ם (הלחם של פלמ"ח וים), בפיקודו של דוד מימון (סנפיר), היו מוכנים למבצע העלאת 825 מעפילים לא חוקיים. המעפילים רוכזו על החוף בסמוך לעיירה מטפונטו שבאיטליה וב-4 במרץ 1947 הועלו בלילה חשוך לאוניה והיא יצאה לדרכה. שמה של האוניה הוחלף מ'סוזנה' ל'שבתאי לוז'ינסקי' (על שם המנהיג הציוני שפעל כחבר 'המרכז לגולה' ובמחנות ניצולי השואה באיטליה ונהרג בתאונת דרכים באותה שנה). חוף ניצנים נקבע כיעדה של האוניה, הן בשל הקרבה לקיבוץ שיוכל להגיש עזרה והן בשל השמירה הבריטית הדלילה במקום. בשל הים הסוער, הופנתה האוניהבכוונה לעלות על שרטון במרחק של כ-120 מטר מהחוף כדי שאם ייתפסו לא יהיה ניתן להחזיר את המעפילים והאוניה לים. חבל נמתח מהחוף עד האוניה ולאורכו הניעו את סירות המעפילים. לאחר כשלוש שעות הבחינו הבריטים בפעילות החשודה התפרשו על החוף והקיפו את האוניה. למקום הוזעקו מאות יהודים מהסביבה שמיד התערבבו בין המעפילים, וכל מי שנתפס על ידי הבריטים ונשאל מהיכן הוא - ענה בעברית "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים עצרו יותר מ-900 איש, חלקם מעפילים וחלקם תושבי הארץ, ואלה גורשו באוניה למחנה המעצר בקפריסין.

על אוניה זו וסיפורה חיבר חיים חפר, אז חבר בפלמ"ח, את השיר הידוע "שושנה" (כשם האוניה סוזנה): "הָיָה יָם סוֹעֵר הַתֹּרֶן חָרַק / חַרְטוֹם הַסְּפִינָה כִּמְעַט וְנִשְׁחַק... הָיְתָה זֹאת פִיגוּרָה מְאֹד עֲלוּבָה / עֵת שְׁמוּלִיק הַגּוּץ לְקַפְרִיסִין הוּבָא / אַךְ גַּם עֵת יָשַׁב אַחֲרֵי הַגָּדֵר... מַסָּע הַיָּמִים הִגִּיעַ לַסּוֹף / סִירוֹת עִם גַ'מַּאעָה הִגִּיעוּ לַחוֹף / וְאָז אֶל שׁוֹשַׁנָּה כָּל אִישׁ הִסְתָּעֵר..."

פינוי הילדים והפרידה מדני

לאחר שנעצר הכוח המצרי ליד אשדוד חששו המצרים כי ניצנים תהפוך לבסיס לפעילות תוקפנית בעורפם והחליטו לחזור ולכבוש אותה. אנשי הקיבוץ הבחינו בכוחות המתקדמים לעברם וקיבלו החלטות בהתאם. אחת מהן הייתה 'מבצע תינוק'.

מספר ימים לפני המבצע, כשהמצרים הפגיזו את הישוב, כתבה מירה: "הילדים הפכו להיות אסטרטגים מדופלמים. הם יודעים מהיכן יורים ומי יורה. הם שומעים כל ירייה עוד לפני המבוגרים. הם יודעים בדיוק איזה נשק יש לכל חבר, מי מחזיק סטן, למי יש תת-מקלע ולמי יש אקדח".

הרעיון לפנות את הילדים והתינוקות עלה מספר פעמים כהמלצה אך נדחה על ידי החברים. באמצע מאי, כשהחלה ההתקפה של הצבאות על הישובים, הוחלפה ההמלצה בפקודה תקיפה: יש לפנות את הילדים מניצנים ומהישובים הקרובים: נגבה, גזר, כפר מנחם, גת וגלאון – היה זה האות לתחילתו של 'מבצע תינוק'.

את ילדי קיבוץ ניצנים שהגדול שבהם היה בן 4 לא היה ניתן לפנות באוטובוסים כמו בישובים האחרים - ניצנים הייתה נצורה והילדים פונו ברגל בחשכת הליל. לקראת המסע ועל מנת שהילדים יירדמו חילקו לילדים שוקולד עם כדורי שינה. האימהות וכמה אבות נשאו את הילדים על הידיים ויצאו לצעדה רגלית לכיוון הישוב באר טוביה המרוחק כ-8 קילומטרים מניצנים. במחצית הדרך נמסרו הילדים לחברי באר טוביה שבאו לקראתם ולאחר כמה שעות הגיעו לבאר טוביה. בבתי היישוב שהיו אמורים לקלוט את הילדים דלקו נרות ובכל פעם שילד נכנס לבית כיבו את הנר. כשכבו כל הנרות ידעו כולם כי כל הילדים הגיעו בשלום.

מירה שהייתה בת 22 מסרה את בנה יחידה דני בן השנתיים לנחמה חברתה ונפרדה ממנו במשפט שהמחיש עד כמה חששה לעתידה: "תגידי לדני שהייתה לו אמא". בפני מירה עמדה האפשרות להתפנות יחד עם בנה אך היא החליטה להישאר עם לוחמי ניצנים ואנשי גבעתי.

בכיס של דני היא השאירה מכתב לאביו אליקים שהיה נהג ולא הספיק לחזור לניצנים: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה..."

מספר ימים לאחר המבצע כתבה מירה להוריה: "היה לי מאוד קשה כאשר פינו את הילדים... בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים". ולאמה כתבה: "ספרי לי את על דני. מה הוא עושה, מה הוא אומר, מה שלומו? האם הוא חושש לאמא? אני לא יכולה לשכוח את קולו המתוק... 'אמאל'ה פיפי' הוא אמר בקול חנוק דמעות! ולא היה לי זמן לשהות אתו בדקות האחרונות!"

נפילת ניצנים והזיכרון

ההתקפה על ניצנים החלה בחצות 6 ביוני 1948. לקיבוץ, המוקף כפרים ערבים, עם כ-140 איש שמחציתם חברי הקיבוץ והיתר לוחמי גבעתי עם נשק קל, לא היה כל סיכוי מול הצבא המצרי שהיה עם כוחות גדולים מתוגברים בטנקים תותחים וסיוע אווירי.

מירה שלחה הודעות נואשות למטה הגדוד בקריאה לעזרה אבל זו לא הגיעה. ייתכן שהעזרה בוששה להגיע מאחר שבפיקוד שמעו את המצרים מודיעים כי כבשו את ניצנים, עוד לפני שנכבשה. בהמשך יטענו חלק מהחברים כי בשל השתייכותם הפוליטית לא נשלחה העזרה. הכוחות המצרים התקרבו ומירה שידרה את הקריאה האחרונה: "הקרב אבוד, אני משמידה את המכשיר ויוצאת להילחם."

לאחר כ-15 שעות של לחימה נכנסו המצרים בשערי הקיבוץ. מפקד הכוח אברהם שוורצשטיין קיבל את ההחלטה להיכנע ושלח את אחד הלוחמים להניף דגל לבן. כשהתרומם הלוחם עם הדגל ירו בו המצרים. אברהם שוורצשטיין פשט את הגופייה הלבנה שלבש והרים אותה בידו אך המצרים ירו גם בו ופצעו אותו. הוא נתמך במירה וקם על רגליו. כשיצא לכיוון המצרים להביע כניעה, ירה בו אחד הקצינים והרג אותו. מבלי לחשוב, הוציאה מירה את אקדחה וירתה בקולונל שהרג את אברהם. המצרים שהיו המומים מאומץ ליבה ירו בה והרגו אותה. 33 ממגיני הקיבוץ נהרגו ו-105 נלקחו בשבי.

לא הייתה זו מכתם האחרונה של אנשי קיבוץ ניצנים. יומיים לאחר הכניעה פרסמה מפקדת החטיבה 'דף קרבי' שבו ביקר בחריפות אבא קובנר, קצין החינוך של החטיבה, את הכניעה. תחת הכותרת 'נפילת ניצנים - כישלון' הוא כתב: "בניצנים עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד - דבר חמור ומפתיע - כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו, ולשבות את לוחמיו... בית אין מגינים על תנאי... ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא: לצאת אל שבי האויב - חרפה ומוות!"

ניצנים לא היה הישוב היחידי שפונה או נפל - יד מרדכי נסוג, כפר דרום פונה, כפר עציון והרובע היהודי בירושלים נפלו... אבל נפילת ניצנים הייתה כתם ומקור למחלוקות רבות.

מגיני ניצנים ותושביו שמעו על הגינוי רק לאחר שחזרו מהשבי ובמכתב ששלחו לרמטכ"ל דאז יעקב דורי, תבעו את עלבונם: "חזרנו למולדת לאחר תשעה חודשי שבי ורק עתה נודע לנו על תעמולת ההשמצה שהתנהלה נגדנו... קיווינו שביום שובנו נתבע לאחריות את מפקדי הדרום, כי ביחסם האדיש ובהזנחה כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי. נדהמנו לשמוע את ההשמצות שמטרתן גלויה והיא לחפות על שגיאותיהם."

כשנה לאחר מכן הוקמה ועדה מטעם המטה הכללי ובין מסקנותיה היה שאברהם שוורצשטיין "הוכיח אומץ רוח ואיתנות רבה" וכי החליט להיכנע "לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להציל את אנשיו".

לאחר השחרור חזר דני בנה של מירה לקיבוץ ובגיל 13 עבר לגור אצל סבו וסבתו ברמת גן. כשגדל הקים יחד עם אביו אליקים את חברת 'אליקים בן ארי' לפיתוח וכבישים. דני העניק לאחת משלוש בנותיו את השם מירה.

במקום בו נפלה מירה הוקמה אנדרטה 'יד לאישה הלוחמת'. מירה בן ארי שנפלה בגיל 22 על הגנת קיבוץ ניצנים הפכה לסמל לכל הנשים שנפלו במערכות ישראל.