ניסים גיני

בתאריך 02 בדצמבר 1947, שלושה ימים לאחר החלטת החלוקה באומות המאוחדות, החלה המלחמה על הרובע היהודי. כל היוצא אינו יכול לחזור. מצור הוטל על הרובע...

ניסים גיני נולד בשנת 1938 ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אמו מרים עלתה ממרוקו ואביו יצחק עלה לבדו מתורכיה בעקבות אביו שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה ונפל בארץ במהלך הלחימה. ניסים היה השלישי מבין ארבעת ילדיהם. השפה הערבית היתה שגורה בפיו, וכרבים מילדי העיר העתיקה העביר את ילדותו במשחקים עם השכנים הערביים.

כשהתקבלה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ היה ניסים בן 9 והמשחקים עם חבריו הערבים פסקו. אביו יצחק, שעבד במספר מאפיות ב'מחנה יהודה', לא יכול היה לחזור לרובע היהודי שהיה נצור על ידי הצבא הירדני. ניסים שראה את עצמו חייל כמו סבו, גוייס על ידי 'ההגנה' להגנת הרובע. באין טלפונים או מכשירי קשר שימש ניסים כקשר בין העמדות. הוא העביר ידיעות תוך שהוא מדלג בין העמדות ובין ההריסות. ניסים גם היה תצפיתן מעולה שהרי אף אחד לא חשד בילד רץ ומקפץ שמאתר את מיקום הצלפים הירדניים.

בלילה שבין 18 ל-19 במאי 1948 ניסתה יחידה של הפלמ"ח לפרוץ לרובע היהודי. לוחמי היחידה שתפסה את הר ציון היו אחרי מספר ימי לחימה קשים ולכן הוחלט לבקש ממספר מתנדבים לפרוץ לרובע. 22 אנשים התנדבו למשימה בפיקודו של דוד (דדו) אלעזר (לימים הרמטכ"ל). בני מהרשק, קצין המרגמות וההסברה ('פוליטרוק הפלמ"ח') פנה אליהם ואמר: "לוחמים! זה כאלפיים שנה, מימי דוד, לא פרץ יהודי ועבר את חומת העיר העתיקה. הרהיבו עוז והעפילו!"

המשפחה במצור

מרים, אמו של ניסים, שרדה במרוקו את מחלת האבעבועות השחורות אך נותרה עם עין אחת עיוורת. שבועיים לאחר שילדה את בתה חיה התעוורה גם בעינה השנייה. המצור על הרובע אילץ את מרים להתמודד לבדה עם עיוורונה ועם ארבעת ילדיה והיא נאלצה לעבור דירה מאחר שביתם היה תחת עמדת צלף ירדני.

חיה, אחותו של ניסים, התנדבה לשמש כסייעת אחות וטיפלה בפצועים. האח הגדול נתן היה גם הוא קשר, ורק אריה בן הזקונים, שהיה אז בן 8, נשאר בבית בחיק אמו. חיה סיפרה על ההתארגנות לקרבות: "רוב האוכלוסייה התגייסה לעזור... המבוגרים והזקנים תפרו שקים ומילאו בהם חול כדי להציבם בעמדות, בחלונות ובפתחים שפונים לכיוון הירדנים. הילדים אספו מהרחובות כל קופסא ריקה. מהקופסאות הללו עשו רימוני יד מאולתרים. הילדים גם שימשו תצפיתנים וקשרים. הצבא עשה פרצות קטנות, שדרכם היו הילדים משתחלים ועוברים בין העמדות. חלק מהבחורים הבוגרים, שהיו צריכים להילחם, השתמטו מרוב פחד וישבו מכונסים ורועדים בתוך ביתם, אבל הרוב התגייסו".

בשעה 2 אחרי חצות פוצץ שער ציון. דדו צעק "אחרי" ורץ קדימה, אחרי כמה מטרים הסתובב וראה שהוא לבד - כל היתר נרדמו. דדו ניער אותם ויחד עם המתנדבים פרצו לרובע. כשהגיעו, היו בטוחים תושבי הרובע היהודי כי חיילי הפלמ"ח יסתערו מיד על העיר העתיקה, אך זה לא קרה. לרובע נכנסו 90 אנשי ההגנה שתגברו את מגיני הרובע העייפים ואילו אנשי הפלמ"ח עזבו את הרובע לטובת לחימה בגזרות אחרות.

באותם הימים לא זכו האחים נתן וניסים להתראות הרבה. משמרת רדפה משמרת ונתן כמעט לא הגיע הביתה. אך את יום 27 במאי הוא לא ישכח... וכך סיפר נתן על ניסים: "אכל צהריים עם אמא... הייתה לו תחושת בטן. לאמא אמר 'אמא, זאת הארוחה האחרונה שלי. ארוחה אחרונה שאנחנו אוכלים יחד'. בדיוק באו, דפקו בדלת. קראו לו. זאת בכלל לא הייתה משמרת שלו, הוא היה צריך להיות חופשי. 'זה שהיה צריך להגיע לעמדה, לא הגיע. תעלה במקומו' פקדו עליו. אמא שאלה 'מה אתם רוצים ממנו, רק עכשיו הוא בא. עוד לא הספיק לאכול. תנו לו כמה דקות'. הם אמרו 'לא, גברת. הוא חייב להגיע עכשיו'. העמדה שלו הייתה עמדה קיצונית. אפשר היה לראות משם כל מה שמתרחש סביב לרובע. נסים קלט את הדברים כמו בן אדם בוגר, למרות שהיה ילד. ואמר: 'מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?' והלך, הוא השאיר צלחת מלאה ויצא".

בלחימה על הרובע היה שיתוף פעולה מלא בין ההגנה לאצ"ל ולח"י. הם החליפו כוחות בעמדות ואף היה סיוע לוגיסטי ומפעל רימונים משותף. מול אותם 200 לוחמים שביניהם היו ילדים וזקנים מצוידים בנשק דל, לחמו כ-600 חיילים ירדנים.

"עוד מעט אחזור" ענה ניסים לאמו. ורץ החוצה. בתום המשימה חזר לעמדת השמירה, אז הבחין בתנועה חשודה. ניסים הרים את ראשו ונפגע מצלף. אחותו חיה פגשה אותו בבית החולים: "הוא נפצע בעמדה ופינו אותו מהר לבית החולים שהיה קרוב מאוד. אני טיפלתי בפצועים, ופתאום ראיתי שמביאים אותו. נכנסתי ללחץ והתחלתי לצעוק ולבכות. האחיות לקחו אותי והרגיעו אותי. הן אמרו לי: 'זו מלחמה, את יודעת שאין מה לעשות, תראי יש כל כך הרבה פצועים והרוגים', אבל אני עניתי שזה אח שלי, זה הדם שלי! אח"כ ישבתי לידו וניסיתי לדבר איתו. קראתי בשמו, לשנייה אחת הוא פקח את העיניים והסתכל עליי, וזהו. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו. הוא לא יכול היה לדבר כי הוא איבד המון דם. נכנס לו כדור מהלסת ויצא לו דרך העורף. אם היו כל האמצעים הנחוצים לטפול בו והיו מספיק מנות דם לתת לו היו יכולים להציל אותו, אבל לא היה. כשחזרתי הביתה לא אמרתי לאמא שום דבר. בבוקר באה שושנה ואמרה לי שניסים נפטר מהפצעים, לאמא זה נודע רק בצהרים". ניסים היה בן עשר במותו. למחרת נפל הרובע.

נפילת הרובע והזיכרון

ביום שישי 28 במאי 1948, בשעה 16:00, לאחר 13 ימי לחימה רצופה ושישה חודשי מצור, חתם משה רוסנק, מפקדו האחרון של הרובע, על כתב הכניעה בפני מפקד הלגיון הירדני עבדאללה א-תל.

בטקס הכניעה העמיד עבדאללה א-תל את כולם וביקש מהלוחמים לצעוד קדימה. 35 לוחמים צעירים, חלקם ילדים, צעדו קדימה. עבדאללה הפריד עוד 290 איש וצירף אותם ל'לוחמים', ביניהם לוחם בן 78... בטקס הכניעה אמר: "אם הייתי יודע שאתם כל כך קצת, הייתי בא עליכם במקלות."

וכך סיפר נתן: "התושבים נקראו לצאת מבתיהם לבתי מחסה, אחר-כך אמרו להם לחזור לבתים ולאחר מכן שוב קראו אותם לצאת לבתי מחסה. הירדנים צעקו לעברנו 'דיר יאסין, דיר יאסין'. אנחנו לא ידענו מה שקרה שם, אבל הם ידעו ורצו לנקום בנו. גנרל ירדני עמד והכריז ברמקול הוראה שנתקבלה מהמלך עבדאללה לתת ליהודים לצאת איך שהם רוצים ולא לגעת בהם לרעה, ואם חייל ירדני ייתפס שפגע ביהודי הוא יועמד לדין". הלוחמים הוצאו דרך שער האריות ונלקחו לירדן, שם הוחזקו כתשעה חודשים בתנאי שבי קשים. הנשים והילדים, ביניהם אחיו ואחותו של ניסים, הוצאו דרך שער ציון והועברו לקטמון.

בהגנה על הרובע נפלו שלושים ותשעה חיילים ועוד כמאה ושלושים נפצעו. 34 לוחמים ואזרחים נקברו בקבר אחים. מאוחר יותר איתרו הירדנים עוד 14 גופות של חיילים והם נטמנו בקבר אחד בסמטה הצרה ליד כיכר בתי מחסה, שם מוצב כיום גלעד.

נפילת הרובע הייתה הכישלון הגדול והצורב ביותר שנחלנו במלחמת העצמאות. הרובע ננטש אחרי כ-700 שנים שגרו בו יהודים.

לאחר מלחמת ששת הימים חזרה ישראל לחפש את החללים. הרובע היהודי היה הרוס והיה קושי לזהות את קבר האחים. לאחר שאותר הקבר החלו לעסוק בזיהוי החללים וניסים זוהה על פי שיני החלב שלו. בהלוויה ממלכתית נקברו החללים בקבר אחים בהר הזיתים. שמו של נסים גיני נחקק בגלעד שהוקם בבית העלמין הצבאי בהר הרצל - האדם הצעיר ביותר בחללי מערכות ישראל. סמדר שיר כתבה על ניסים גיני את הספר 'שיני חלב'.

הצילום היחיד שנותר מניסים הוא הצילום הכיתתי. ילד-חייל בכיפה גדולה.