פליקס דה מנשה

הדרך לתואר ברון

בשנת 1869 הוזמנו כ-8000 אורחים להילולה לרגל חנוכת תעלת סואץ ולשם כך הובאו מאיטליה וצרפת כ-500 טבחים ו-1000 משרתים. במהלך החגיגות, שנמשכו ארבעה ימים, נערך משט של ספינה צרפתית ועל סיפונה הקיסרית אוגניה, רעייתו של נפוליאון השלישי. אחריה הפליג שליט מצרים ח'דיו איסמעיל באשא שליט מצרים, ואחריו קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון ועשרים תזמורות צבאיות. בקהל המכובדים היו גם שני יהודים מעשירי מצרים: יעקב קטוואי ויעקב מנשה לוי שבמסגרת עסקיהם דאגו לאינטרסים של אוסטריה במצרים. בתום הטקס העניק הקיסר פרנץ יוזף ליעקב מנשה לוי את התואר ברון כאות הוקרה על שירותו עבור אוסטריה. סולומון גרין, נינו של יעקב קטוואי, סיפר כי כשרצה הקיסר לתת לקטאווי את התואר התעוררו מספר בעיות. מאחר שקטוואי היה נשוי לשתי נשים, דבר שלא היה מקובל באירופה, הוא נתבקש להיפרד מאחת מהן. קטוואי ענה כי הוא אוהב את שתי נשותיו ולכן הוא מוותר על התואר הנכסף. עם יעקב מנשה לוי היתה בעיה אחרת. השם לוי הוא המזוהה ביותר עם יהודים ולכן נתבקש לשנות את סדר השמות ליעקב לוי מנשה וייקרא הברון דה מנשה – ואכן כך היה.

מניות תעלת סואץ שהיו אמורות להניב כסף רב ממיסי מעבר האוניות החוצות את התעלה הוחזקו חלקן על ידי ממשלת צרפת וחלקן על ידי ח'דיו איסמעיל באשא שהיה פזרן גדול ונקלע חובות כבדים. בשנת 1875, באחד מסופי השבוע, פנה ח'דיו איסמעיל לראש ממשלת בריטניה, היהודי המומר בנג'מין ד'יזרעאלי, בהצעה למכור לו את מניותיו בתעלה. ד'יזרעאלי, שידע שבסופי שבוע בנק אוף אינגלנד סגור וממילא הפרלמנט נמצא בחופשה ואין מי שיסמיך את הבנק להוציא את הסכום הנדרש, ביקש עזרה מחברו היהודי הברון ליונל דה רוטשילד, נצר למשפחת הבנקאים האגדית, שנענה לבקשה והלווה לבריטניה את הכסף לרכישת מניות התעלה. שבע שנים לאחר רכישת המניות הגיעה מצרים לפשיטת רגל ובריטניה השתלטה על ניהול המדינה כולה. משפחתו של יעקב קטאווי שלטה בתעשיית הקמח בקהיר ואחד מבניה היה שר האוצר, שר התקשורת וחבר הסנאט המצרי בתקופת השלטון הבריטי במצרים. בן נוסף היה סופר, דיפלומט וכותב הנאומים של המלך פואד.

מלבד יחסי מסחר היו בין משפחת קטאווי ולוי גם קשרים משפחתיים: בנו הבכור של יעקב מנשה לוי נישא לבתו של יעקב קטאווי, שמחה אלגרה שעברו להתגורר באלכסנדריה.

אלכסנדריה של משפחת דה מנשה

בשנות העשרים והשלושים הייתה אלכסנדריה העיר התוססת ביותר בחוף הים התיכון. הייחוד שלה היה בבתיה הגדולים ובנשפים שנערכו בהם, שם ערכו המשפחות תערוכות, הרצאות, קונצרטים, תיאטרון ובילויים. הבולט בבתים אלה היה ביתם של הברון פליקס דה מנשה, בנם של יעקב מנשה לוי ושמחה אלגרה, ואשתו הרוזנת התוססת. בנו הבכור ג'ורג ובתו קלייר ערכו קונצרטים ובביתם הוצגו אוספיו המדהימים של הברון שכללו כלים רומאיים עתיקים עשויים מזכוכית רומית וסורית, תכשיטי ירקן, כלי אמייל מג'איפור בהודו, תכשיטים פרסיים, יהלומים צבעוניים, שעונים יקרים, קופסאות טבק מזהב מהמאה ה-18, שטיחים יוונים, רקמות טורקיות וציורים משובחים. כיום נמצאים חלק מהאוספים הללו במוזיאון פיצ'וויליאם בקיימברידג'. פרט למוזיקה תשוקתו הגדולה ביותר של הברון פליקס דה מנשה הייתה יצירות חרסינה סיניות. היה לו את האוסף הגדול והטוב ביותר בעולם שהיה בידיים פרטיות. מקורות רבים מתארים את עושרה של המשפחה ואחד מהם הוא הספר 'מצרים שלי' שכתבה נכדתו של הברון פליקס הפלמ"חניקית רחל מכבי שעלתה לארץ.

הברון פליקס דה מנשה נולד בשנת 1865 באלכסנדריה. כבן למשפחת אצולה למד במקומות הטובים ביותר בווינה ובלונדון. בגיל 19 התמנה למנהל 'בית המסחר י.ל. מנשה, בניו ושותפיו' בלונדון שנקרא על שם מייסדו, סבו יעקב לוי מנשה. בשנת 1889 חזר למצרים ונתמנה כמנהל הסניף באלכסנדריה של בית המסחר הלונדוני, יחד עם אחיו הברון ז'אק דה מנשה. לקראת סוף אותה שנה, בגיל 24, התחתן הברון פליקס דה מנשה עם בת דודו סלין אסתר דה מנשה, צעירה בת 19 ילידת ליברפול. לאחר כשנה נולד בנם הבכור ג'ורג' ושש שנים מאוחר יותר נולד בנם השני אנדרה שמת בגיל שנה. ארבע שנים לאחר מותו של אנדרה, בעת שהותם בצרפת, נפטרה אסתר סלין בגיל 29 והברון פליקס נותר אלמן ושכול בגיל 34.

בשנת 1903 בגיל 38 התחתן הברון פליקס בשנית בז'נבה עם רוזה לבית בוסטוס, שעוד לפני הנישואים ילדה את בתם קלייר ואת בנם ז'אן. שש שנים לאחר החתונה נולדה בתם דניס. רוזה הייתה ההשראה של הסופר האנגלי לורנס דארל כשכתב את סדרת הספרים 'הרביעייה האלכסנדרונית'. את הכרך הראשון הקדיש לגיבורה ז'וסטין, יהודייה חסרת מנוחה יפת תואר וחושנית ביותר, בת דמותה של רוזה. גיבורת הספר הייתה נשואה למיליונר קשיש בשם נסים שמוחל לה על כל בגידותיה. הספר נכתב בגוף ראשון על ידי מאהבה הבריטי הסופר הכותב את זיכרונותיו... לורנס דארל נשא לאישה את קלוד-מארי וינסנדון, נכדתו של פליקס, בתה של קלייר.

משפחת דה מנשה הטביעה את חותמה בעיר אלכסנדריה והקימה מספר מבנים לקהילה היהודית ואף בנתה שכונה שלמה. המשפחה ייסדה את 'בית הספר היהודי על שם מנשה', 'בית החולים על שם מנשה', מרכז לאמנות 'גלריית מנשה', בית הכנסת 'מנשה' ואף שדרה בשם זהה Rue Menasce (כיום AHMED ISMAIL).

בשנת 1904 חברו משפחת קטאווי ומנשה לשני בריטים, סר אוקלנד קולווין (Colvin) וסר אלווין פלמר (Palmer) וייסדו חברת השקעות. יחד גם רכשו קרקעות ובנו פרבר חדש באלכסנדריה. הבתים הראשונים הוקמו כבר ב-1907 והשכונה נקראה 'שכונת מנשה'. בין היתר שלטו המשפחות גם 'בבנק הלאומי המצרי' (National Bank of Egypt). הם הרחיבו את עסקיהם והגיעו לצרפת ואנגליה, כאשר בכל מקום מתגורר בן משפחה אחר שניהל את העסק המקומי. בגיל 61 התמנה הברון פליקס דה מנשה לנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה ובכך המשיך את דרכו של אחיו יעקב שכיהן בתפקיד זה כ-25 שנים.

ימי מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו התורכים בגירוש היהודים בעלי נתינות מדינות האויב (רוסיה ופולין) למצרים. באמצעות שוטים גררו השוטרים התורכים את היהודים מבתיהם והעבירו אותם לנמל ליפו שם העלו אותם על אוניות ושלחו אותם למצרים. מדצמבר 1914 עד ספטמבר 1915 הוגלו למעלה מ-10,000 יהודים מתוך כ-90,000 היהודים שחיו אז בארץ. בין הגולים היה דוד בן גוריון שכתב ביומנו: "הננו נוסעים לספר יציאת מצרים ולערוך הסדר על יד קברות פרעה. אך יציאת מצרים לאו דווקא, יותר נכון, יציאת ירושלים". למרבה ההפתעה, למרות קשיי השפה והניתוק מהבית היו החיים באלכסנדריה נוחים, הדירות מרווחות והאוכל היה זול ובשפע.

דוד יודילוביץ, ממנהיגי הגולים, תיאר את הקשר בין הגולים ליהודי מצרים וכתב כי משפחת סוארס, שהייתה אחת מהמשפחות האמידות סירבה לעזור בטענה "שצריך לנקוט מדיניות שונה של קבלת עזרה: לא מאת הקהילה ולא מאת אנשים פרטיים, שכן לא צרה יהודית היא זו אלא צרה מדינית ולכן יש לדאוג לכך שהעזרה תתקבל מאת המדינות שהגולים הם נתיניהן ועליהן החובה לדאוג להם". יחד עם זאת ציין יודילוביץ לטובה את העזרה שהגישו חלק מעשירי הקהילה ובהם הברון פליקס דה מנשה ורעייתו הברונית.

בין הגולים היו גם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור שהקימו במצרים את 'הגדודים העבריים' שכוונתם הייתה להתגייס לצבא הבריטי ולעזור לכבוש את הארץ מידי התורכים, ולשמש כבסיס לכוח צבאי יהודי עצמאי. חלק מהגולים וגם חלק מצעירי הקהילה המקומית התגייסו לגדודים. בברון פליקס דה מנשה, שהיה עד לפעילות זו, ניטעה המחשבה כי הקמתה של מדינה יהודית היא רק עניין של זמן וכדאי לבחון את פוטנציאל ההשקעה בה.

במקביל להגליית היהודים למצרים הוקמה בארץ מחתרת ניל"י שבראשה עמד אהרן אהרונסון ומטרתה היתה לרגל לטובת האנגלים כנגד התורכים. אהרונסון ירד למצרים ליצור קשר עם הבריטים ונפגש עם הברון פליקס דה מנשה. בין השניים נוצר קשר הדוק ועמוק, קשר שלימים ניצל אלכסנדר אהרונסון, אחיו של אהרן.

בשנת 1917 לא היה צריך חיים ויצמן לדאוג לפרנסתו. הוא התעשר מהתמלוגים על המצאותיו ולכן הקדיש את כל זמנו לתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. ויצמן הבין כי גורלו של העם היהודי בארץ ישראל תלוי בבריטים ולכן ביקש ליצור קשרים עם בכירי השלטון הבריטי במצרים ועם הקהילה היהודית במצרים. ויצמן האמין כי חלק מגאולת הארץ צריכה להגיע מיזמים פרטיים שישקיעו את כספם ברכישת האדמות. הוא פנה ללורד מונד והלורד זיו ויהודים עשירים אחרים שארגנו לו פגישה עם הברון פליקס דה מנשה שגילה עניין להשקיע בארץ.

המעבר לציונות ולהשקעות בארץ

בעקבות המפגש עם חיים ויצמן ייסד פליקס דה מנשה בשנת 1918 את 'הוועדה למען ארץ ישראל' ('חברת פרו-פלשתינה'), ששמה לה למטרה לתמוך כלכלית במתיישבים היהודים בארץ. שנה לאחר מכן ערך את ביקורו היחיד בארץ. ביקורו עורר התרגשות גדולה, וכך נכתב בעיתון: "נדיבותה של משפחה זו ידועה לכל. כמעט כל מוסדות החסד והתרבות שבאלכסנדריה ובמצרים נתמכים ע"י המשפחה הכבודה הזאת... הברון פליקס, בנו השני של הברון בכור, כנ"ל העומד בראש 'פרו פלשתינה' ושבא הנה בשבוע שעבר, הוא סמל האצילות ממש: אדם בעל השכלה גבוהה, היודע הרבה שפות, חביב על הבריות, ובעיקר יהודי גדול עד עמקי נפשו, חובב ציון נלהב, ואוהב את הארץ וקשור אליה ומוכן הוא לעשות הרבה לטובתה ולטובת מוסדותיה."

בתום המלחמה בשנת 1921 שילב פליקס דה מנשה את כישוריו העסקיים והיכרותו עם התרבות והשפה והקים את חברת 'פלשתיין אנטרפרייז בע"מ' – יוזמה משותפת ראשונה וייחודית בין יהודים וערבים נוצרים, האחים ליטווינסקי וסלים זריפה. חברה זו השקיעה ברכישת קרקעות ובניית בניינים - אחד מהם הוא פסאז' זריפה - המבנה המסחרי בן שתי הקומות שבשדרות ירושלים 6 שהוקם בשנת 1921.

הייתה זו מחיצה שנועדה להפריד בין נשים לגברים שהכניסו היהודים לכותל שהציתה את מאורעות 1929 - מאורעות תרפ"ט. אחד מהרעיונות של ויצמן לפתרון הבעיה היה לרכוש את הכותל ולשם כך הוא רתם את הברון פליקס שהחל לנהל משא ומתן עם נכבדי ומנהיגי המוסלמים אך העסקה לא יצאה לפועל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נטל אלכסנדר אהרונסון חלק בשני פרויקטים משמעותיים. יחד עם איתמר בן אב"י (בנו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה) ייסד את העיתון 'דואר היום' והקים הסתדרות חדשה של בני המושבות שנשאה את השם 'בני בנימין' על שם בנימין זאב הרצל ובנימין רוטשילד, ומטרתה הייתה "לשמור על הקיים, לבנות את החרב". אלכסנדר נבחר לתפקיד נשיא התנועה והיא ריכזה את בני המושבות שרצו להקים יישובים חדשים. "פה אחד החליטו באי-כח צעירי הכפרים כולם... להציע את אלכסנדר אהרונסון לנשיא", סיפר איתמר בן אב"י. "ואנוכי נתבקשתי להיות סגן הנשיא... השפעתו של אלכס היתה גדולה מאוד על צעירי המושבות, וזמן-מה דומה היה באמת כי קם לנו מנהיג משלנו."

בסמוך לבחירתו לנשיא התנועה יצא אלכסנדר אהרונסון לגייס כספים בארצות הברית. נסיעתו עברה דרך אלכסנדריה ושם נפגש עם הברון פליקס דה מנשה. הוא הציג את עצמו כאחיו של אהרון, פרס בפניו את מטרות התנועה והצליח לגייס אותו לטובת מטרות אלו. מאלכסנדריה המשיך אלכסנדר לארה"ב וגם שם הצליח לרתום לטובת התנועה קבוצת יהודים בעלי השפעה וכסף, ביניהם השופט לואיס ברנדייס, נתן שטראוס בעלי רשת חנויות הכלבו 'מייסיס' ומרים פלז. פלז הייתה אלמנה עשירה והיא הודיעה כי בכוונתה להגיע לארץ לביקור ולתרום תרומה משמעותית אם יקראו לישוב הראשון על שם בעלה יוסף פלז 'יוספיה'. כשהגיעה לארץ התארחה מרים בביתו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן התארחה במשך שבועיים בביתה של משפחת אהרונסון, שם התאהבה באלכסנדר. אלכסנדר תואר כגבר בעל "קסם אישי חזק עד כדי כך שלגברים היה קשה שלא להיסחף אחריו, שלא לדבר על נשים". וכך, למרות שמרים פלז הייתה מבוגרת מאלכסנדר ב-25 שנים, הם הפכו לזוג ויחד עזבו לניו יורק.

בשנת 1923 החליטו 'בני בנימין' על הקמת בנק כדי לסייע לבני האיכרים שסבלו מתנאי אשראי קשים להתבסס. סיסמת הנהלת הבנק היתה: "ההקלות הגדולות ביותר והביטחונות הגדולים ביותר". הבנק נתן הלוואות לבני האיכרים בריבית של 7% ("ובלי שום קומיסיון!") לששה, שמונה ושנים-עשר חודשים. שלוש שנים מאוחר יותר החליט הארגון לייסד חברה לנטיעת פרדסים בשם 'הנוטע'. מטרת החברה הייתה לעסוק בכל הפעולות הקשורות בפרדסנות אך בפועל הפכה חברת 'הנוטע' לחברה לרכישת אדמות והקמת ישובים.

שתי השקעותיו הראשונות של הברון פליקס דה מנשה בארץ היו בבנק ובחברת 'הנוטע', אליהן נכנס כשותף, ועל מנת להקטין את הסיכון פעל כפי שנהג תמיד - הוא שם את הכסף יחד עם יזם מקומי שהכיר את הסביבה. הוא רכש שטח גדול, חילק אותו לחלקים קטנים ומכר אותם למתיישבים פרטיים. על האדמות שנרכשו בכספו של פליקס דה מנשה הוקמו בין השאר היישובים כפר אהרון (סמוך לנס ציונה), הרצליה, אבן יהודה, צור משה, כפר נורדאו ונתניה, שחלק גדול מהכסף להקמתה הגיע משותפו בחברה נתן שטראוס שהעיר נתניה נקראה על שמו. עוד רכשו אדמות ליד פתח תקווה שלידה הוקמה קריית מטלון וכן אדמות מצפון לכפר סבא שם תכנן לבנות את ביתו. פליקס דה מנשה רכש אדמות גם בחיפה, ירושלים ובתל אביב וסייע לראשי העיר תל אביב, דוד בלוך ומאיר דיזנגוף, בהגשמת תכניותיהם להקים בה בתי מרפא ומרגוע. עם משה ואמיל ליטווינסקי קנה את האדמות עליהן קמה המושבה תל ליטווינסקי (תל השומר) וקרקעות רבות בסביבות רמת גן. בנוסף לפעילות זו רכשו פליקס ואלברט דה מנשה מניות של בתי מלון, הידועים ביניהם הם מלון 'פנורמה' בחיפה ומלון 'המלך דוד' בירושלים שהוקם על ידי ידידו ושותף המשפחה ז'אק מוצרי.

סיום הפעילות והמורשת

המרד הערבי שפרץ בשנת 1936 עצר את התוכניות לבניית ביתו של פליקס בצפון כפר סבא ועצר את יתר ההשקעות. בנו בכורו ג'ורג' החל לנהל את עסקיו. אמנם הוא מיעט לפעול בארץ אבל תרם להקמת תיאטרון 'הבימה' והאוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1948 בעקבות יחסי ישראל-מצרים פסקה הפעילות הכלכלית של המשפחה והאחרונים עזבו את מצרים בשנת 1956. רחל, נכדתו של הברון פליקס דה מנשה, נישאה ב-1936 למכבי מוצרי שהיה פעיל בפלמ"ח ובהגנה וגרה חלק ניכר מחייה בחצור.

בנו של פליקס, ז'אן דה מנשה, היה דמות מרתקת בפני עצמה. בילדותו למד ז'אן בגימנסיה הצרפתית ולאחר מכן השלים תואר במשפטים. הוא המשיך לאוניברסיטת אוקספורד ולמד פילוסופיה, מזרחנות ושפות שמיות, שם התחבר לעילית החוגים הספרותיים ותרגם לצרפתית חלק מיצירותיהם. המשורר האמריקאי טי.אס אליוט אמר שהוא המתרגם הטוב ביותר שלו. ז'אן דה מנשה שלט ב-15 שפות ביניהן עברית, סורית ופרסית. בשנת 1926 המיר את דתו לנצרות אך המשיך לגלות עניין ביהדות ואף כתב ספר על תנועת החסידות וספר נוסף שכולו אהדה לציונות. בשנת 1935 הוסמך ככומר במסדר הדומיניקני.

בשנת 1943 נפטר הברון פליקס דה מנשה בגיל 77. שש שנים אחריו נפטרה אשתו רוזה. עד היום אין ישוב על שמו, לא שכונה ואף לא רחוב. כל מה שנותר על שמו זה גן קסום בצפון כפר סבא והוא מוגדר כאתר לשימור המורשת.