צבי ינאי

המנכ"ל החדש שנכנס ללשכת משרד המדע בשנת 1993 היה מאוד חריג. הוא לא עמד בקריטריונים הבסיסיים כגון תארים אקדמיים ושנות לימוד. מי שהזמינה אותו למשרד היתה השרה שולמית אלוני, אז שרת המדע והאומנויות, שקיבלה מכתב המלצה מפרופ' אסא כשר שבו הצהיר כי השכלתו של צבי ינאי שקולה לחמישה A.M לפחות. תפקידו החדש היה אחד מרגעי השיא של צבי ינאי. מיד עם היכנסו לתפקיד הגדיר סדר עדיפויות לתקציבי המחקר של המדינה. הוא העדיף מחקרים בעלי היתכנות כלכלית על פני מחקרים מופשטים. שנה לאחר מכן הסביר כי "העוגה הלאומית אינה מתאימה לצרכיה של מדינה השואפת להיות בחזית הטכנולוגיה העולמית... כבישים, גשרים וביוב היו מנוף עיקרי לצמיחה כלכלית בסוף המאה ה-19. כיום, בשלהי המאה ה-20, חוסנן של מדינות נקבע על פי יכולתן לפתח ולהפעיל תשתיות דינמיות, עתירות מדע, מידע וטכנולוגיה."

בין הפשיזם ליתמות

קשה להאמין אבל בילדותו, לבש מנכ"ל משרד המדע את המדים של תנועת הנוער הפאשיסטית של מוסוליני והצדיע במועל יד כמו הנאצים בגרמניה. לימים יספר כי "המשטר הפשיסטי היה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. אמא קנתה לי את 'הלב' של דה אמיצ'יס, והספר כבש אותי. זה ספר פאשיסטי ממדרגה ראשונה. המולדת היא האמא. אני עצמי הייתי בנוער הפאשיסטי ומוסוליני היה מודל לחיקוי. יש לי תמונה עם המדים, מצדיע במועל יד. היתה לנו גאוות יחידה."

הוא נולד באיטליה בשנת 1935 בשם סנדרו טוטו, בעיר נמל קטנה בשם פסקרה, על חוף הים האדריאטי. אביו, קלמן טוֹטו, היה זמר אופרה נוצרי ממוצא הונגרי, ואמו יוּצי גַלַמבּוֹש הייתה רקדנית יהודייה מהונגריה. השניים לא נישאו והופיעו יחדיו ברחבי איטליה. "אמי היתה אשה נאה, צעירה מאבא ב-18 שנה, אלגנטית, בעלת גוף חטוב, שיער בהיר ורגליים מדהימות... היה לה חזה קטן מכדי שתהיה סקסית, אבל היא התברכה באותה מתנת טבע בלתי ניתנת להגדרה שנוהגים לכנותה 'שיק'."

סנדרו היה בן הזקונים מבין ארבעת הילדים. היו לו שתי אחיות, פיורנצה וליזטה, ואח בשם רומולו שהיה גדול ממנו בשנה ושעליו ידע סנדרו מעט מאוד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גורש אביו להונגריה ושם מת ואחיו נעלם. אמו עבדה כמתורגמנית בשירות הצבא הגרמני וגידלה את שלושת הילדים תוך שהיא מסתירה את זהותה היהודית. בתחילת 1944 מתה האם ואנשי הוורמאכט הביאו אותה לקבורה נוצרית. "היא שכבה על גבה", סיפר. "עיניה היו עצומות. שמיכה בהירה הייתה מתוחה על גופה. מישהו דחק בי מאחור להתקרב למיטה ולנשק את אמא. פחדתי שהמוות ידבק בי, אבל ידעתי שעלי למלא את חובתי. פניה היו צהובים ומצחה קר. בת 32 הייתה במותה, אבל נראתה צעירה מגילה."

בגיל 8 כבר היה סנדרו יתום משני הוריו. חיילים גרמנים שסייעו לסנדרו ואחיותיו סיפקו להם מזון ומחסה והעבירו אותו למנזר. לימים סיפר: "הייתי פרח כמורה למופת. בתור ילד לא הייתה לי שום בעיה עם אלוהים הקתולי. אלוהים היה כל הטוב שבעולם. בבשורות של ישו, בדברי ישו, יש הרבה חמלה, חסד, אהבה לחלש. כילד אתה ניזון מהסיפורים האלה. ביני לבין ישו לא חצצה הכנסייה. הייתי מחובר לישו כמו שהייתי מחובר למריה ולשליחים, קשר מידי, חזק."

מהמנזר אל פלשתינה

עם תום המלחמה חיפשו חיילי הבריגדה היהודית יהודים בכל מקום אליו הגיעו. כאשר הגיעה אחת מיחידות הבריגדה לפדובה שבצפון איטליה, נודע לחייליה שבמונסליצ'ה הקרובה נמצאים שלושה יתומים יהודים ששרדו את השואה. אחד החיילים, ארנסט שפיץ, כתב לדודם של היתומים בארץ ישראל, פאלי גלמבוש (שאול ינאי): "היינו רוצים לדעת מה כוונתך לגביהם כדודם של הילדים. לפי שעה תומכים בילדים אנשים נחמדים מאד, אבל לא על בסיס מסודר... אתה, כדוד שלהם, הנך האדם היחידי שיכול להחזיר את הילדים האלה ליהדות. הג'וינט וגם אנחנו, החיילים הפלשתינאים [הארץ-ישראלים], מוכנים לתת הזדמנות למטרה הזאת, כי קיימת אפשרות לשלוח את הילדים... לפלשתינה."

לאחר שקיבלו את אישורו של הדוד יצא מרדכי שיפמן, חייל אחר מהיחידה, למונסליצ'ה ובידו האישור לקחת את הילדים. ב-1 ביולי 1945 כתב שיפמן לגלמבוש: "הפרידה מהם קשתה מאד מאד... כי יפים הם, אינטליגנטים ונחמדים עד בלי גבול."

שיפמן כתב כי הילדים שרדו בזכות המחנכת שלהם, אידה ברונלי-לנטי (לימים חסידת אומות העולם), והשופט והכומר המקומיים, שזייפו עבורם מסמכי זיהוי ומסרו אותם למוסד חינוכי בניהול נזירות. למרות זאת, כתב שיפמן, "נראה לי כי היתה זו בשבילם תקופת סבל עצומה, כי מחוץ לחוסר בית עברו גם תקופת הפצצות של בנות הברית, הרעבה וחורבן." הייתה הפעם הראשונה שנודע לסנדרו כי הוא יהודי: "דבר מה פחות, גבוה אך מעט מהצוענים שהכל ראו בהם גנבים וחוטפי ילדים, אנשים שאינם מקפידים בניקיונם."

סנדרו בן התשע, נקרא להתייצב בפני הנזירה הראשית במוסד החינוכי בו התגורר. "עצם הזימון היה מפתיע ואפילו מדאיג, שהרי עד לאותו בוקר לא ראיתיה ואף את שמה לא ידעתי. כשנכנסתי למשרד היא עמדה ליד לוח קיר שחור ולצדה שני חיילים בריטים במדים. היא סימנה לי להתקרב ואמרה שהחיילים באו לקחת אותי לדוד שלי בפלשתינה. אחר כך פרשה מפה גאוגרפית על הלוח והצביעה בעזרת שרביט על כתם ורוד בחוף המזרחי של הים התיכון... איש לא שאל את פי גם בהחלטות הקודמות: אבא עזב את הבית ללא הסכמתי, אמא מתה בלי לשאול לדעתי, אידה הביאה אותי למונסליצ'ה בלי להתייעץ אתי, עכשיו שני החיילים האלה עומדים לקחת אותי לפלשתינה, אלא שהפעם התקשיתי להסתיר את דאגתי. המפה הייתה בקנה מידה מאד גדול, והכתם הוורוד שעליו הצביעה הנזירה הראשית היה ממש זעיר, לא מספיק אפילו למדרך של שתי רגליים. הבנתי שלכשאגיע לפלשתינה איאלץ לעמוד על רגל אחת לסירוגין כדי לא להרטיב את רגלי השנייה בים". מאוחר יותר סיפר על תחושותיו באותה תקופה: "הבריגדה כמעט חטפה אותנו מהמנזר ולקחה אותנו ארצה. בדרך עוד עברנו בקסטיליון פיורנטינו. האנשים שם הסתכלנו עלינו מוזר. היינו בני חסות של הגרמנים, יצאנו אתם צפונה והנה אנחנו חוזרים עם בריטים. התחושה שבגדתי בגרמנים, באיטלקים, בפאשיזם היתה לי שם."

באחד ממחנות הבריגדה קיבל סנדרו טוט את השם צבי. הוא נפרד מחיילי הבריגדה ברומא, וביולי 1945 עלה לארץ ישראל עם אחיותיו הגדולות על סיפון אניית העולים מטרואה. בארץ ישראל אימץ סנדרו-צבי את שם המשפחה ינאי, כשם העברי שאימץ דודו שאול ינאי. בגיל 10 נקלט צבי בקיבוץ רמת דוד אך החיים שם לא היו קלים עבורו מאחר שלא ידע עברית ולא נימול מה שגרם לילדים להציק לו. מאוחר יותר נימול, למד עברית והמיר את דתו הקתולית ב'דת הקיבוצניקית', כדבריו. "אמירת אמת, עבודה, שירות נורמות שמלוות אותי עד היום, ואני חייב עליהן תודה לקיבוץ", סיפר.

מרמת דוד לצנחנים

לקראת סוף כיתה ט' נשר מהלימודים ועבר לעבוד ברפת שם ערם את הזבל. בגיל 17 התגייס לצנחנים והוכשר כמדריך צניחה. הצבא היה בשבילו חשוב מאוד. בצנחנים הכיר חבורה גדולה של גיבורים מיתולוגים ביניהם דני מט, מפקד ביה"ס לצניחה, יואב שחם, אריק שרון המח"ט, מיכה בן ארי (קפוסטה), שרגא טל (טופול), אליהו בן דוד (סגמן) ורפול שאיתם יצא בשנת 1956 לאליפות העולם ה-3 בצניחה חופשית שנערכה במוסקבה, ללא שום ניסיון בצניחות כאלה וללא ציוד מתאים (לכן הגיעו למקום האחרון). לאחר שנת קבע השתחרר מהצבא אך חזר כאיש מילואים בכיבוש רמת הגולן ובמלחמת יום הכיפורים לחם בחטיבת הצנחנים.

עם שחרורו מהצבא עבד בשלל עבודות מזדמנות שהתאימו לאדם חסר תואר אקדמאי. בין היתר עבד בדיג, בבריכות מלח ובמטווייה. הוא פנה למודעה שחיפשה עובד למשרד פרסום ומשם עבר לעבוד בחברת יבמ ישראל שהיתה מלקוחות המשרד והיה לעורך 'מחשבות', עלון הלקוחות הפרסומי של יבמ. באחד הימים שילב בעלון ראיונות עם אהרן מגד וישעיהו ליבוביץ' בסוגיית החיים והמוות. הלקוחות התלהבו וכך אט אט דחק צבי את הפרסומות לטובת חומרים של הגות ומדע. בעריכתו הפך עיתון 'מחשבות' לכתב עת יוקרתי ומבוקש והופץ חינם ב-15 אלף עותקים. מי שזכה לקבל את העיתון נחשב כשייך למועדון יוקרתי של אנשים סקרנים שמתעניינים במדע. העיתון הגדיר את צבי ינאי מחדש ובגיל 35 עלה לתודעה הציבורית כאיש מדע ומרצה מבוקש. "המדע היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב, לא היתה לי שום גישה והבנה בזה. מה שעניין אותי היו מחזות, סרטים, ספרים בכלל. לאט לאט, תוך כדי העבודה על העיתון הזה, התחילה הסקרנות. תחילה לעניין הטכנולוגי ואחר כך מהטכנולוגיה למדע הטהור. זה היה מקרי" אמר.

כתב העת אפשר לצבי ינאי לארגן כנסים שנתיים – 'מחשבות בעל פה' - בהם השתתף קהל רב. דבר הוביל לדבר ובשנת 1984 הגיש את תכנית הטלוויזיה 'סיפורי בדים' ותכנית ראיונות על הגות ומדע בשם 'דברים בגו'. במקביל הגיש תכניות רדיו שעסקו בתגליות מדעיות. בשנת 1990 פרש ינאי מחברת יבמ והתפנה לכתיבת ספרים. אחד מספריו המוצלחים היה 'שלך, סנדרו' בו הוא תיאר את קורות חייו דרך התכתבות עם אחיו האבוד. על ספר זה זכה בפרס ספיר וכשקיבל את הפרס אמר: "אני לא מונה את עצמי כסופר. ננעלתי על כתיבה מדעית, על פיתוח תיאוריות מדעיות ועל הניסיון לפענח את סוד המציאות. זה אתגר הרבה יותר גדול מאשר לכתוב רומנים. הספר הזה יצא בלי כוונה". בהמשך כתב גם את הספר 'מאוחר מדי' העוסק גם הוא בתולדות המשפחה.

הילד שכמעט היה לכומר פתח חשבון עם אלוהים: "זה שאני לא יודע משהו, זה לא אומר שאני מוכן לתת לאלוהים להיכנס לזירה. אפילו אנשים דתיים שעוסקים במדע, ויש כאלה לא מעטים גם בישראל, לא מביאים את אלוהים בתוך החישובים שלהם. אלוהים צריך להוכיח לי שהוא קיים, והוא עדיין לא הוכיח את זה. אני מוכן לחיות יפה מאוד בעולם שאין בו תשובות סופיות, בעולם שאין בו ידיעה, אבל אני לא מוכן לחיות בעולם שיש בו אלוהים... אם הייתי יכול, הייתי תובע את אלוהים בבית הדין הבינלאומי בהאג, הוא עשה פשעים נגד האנושות." אין ספק שהשניים, ישעיהו ליבוביץ' וצבי ינאי, הפכו את ישראל למדינה שבה ההתעניינות של הדיוטות במדע, בפילוסופיה ובתרבות היא כה גדולה.

צבי ינאי נאבק במשך מספר שנים במחלת הסרטן ובדצמבר 2013 הלך לעולמו בגיל 78. 'אדם לא נקבר, רק גופו נקבר'- חרתה משפחתו על המצבה.

זוגתו דליה הוכברג הקימה לאחר עמל רב אתר המרכז את כל כתביו (https://thinkil.co.il/). במלאת חמש שנים למותו נקראה הסמטה ליד ביתו ברמת גן בשם 'משעול ינאי'.