גם כיום, שנים רבות אחרי קום המדינה, דמותו המצוירת של 'שרוליק' - הישראלי הצבר, חבוש בכובע טמבל, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיים, מתקשרת עם הישראלי של אז. דמותו מלאת התום, הנחישות והתעוזה, בזה לנהנתנות ולראוותנות, מסתפקת במועט ומוקירה את ערכי ארץ ישראל היפה והטובה שזה עתה נולדה. באותן שנים כולם הכירו את שרוליק ועקבו אחר 'מוצא פיו' בכל פעם שהופיע מעל דפי העיתונות - אך מעטים הכירו את יוצרו. יוצר הדמות כלל לא היה צבר אלא מהגר הונגרי שהשתייך למה שנקרא אז 'המאפיה ההונגרית' בעיתונות, שכללה את יוסף טומי לפיד, אפרים קישון, יעקב פרקש ('זאב') וקרול קריאל גרדוש ('דוש') האבא של 'שרוליק'. כולם היו עולים מהונגריה, עיתונאים שכתיבתם היתה רוויה בהומור ואת השראתם שאבו מהסופר הסאטירי ההונגרי (המומר) פרידיש קארינתי. כולם השפיעו על דור שלם של הומוריסטים, סופרים ומאיירים שמיצירותיהם אנו נהנים עד היום.

הונגריה תחת הורטי

לאחר מלחמת העולם הראשונה דנה האסיפה הלאומית ההונגרית בסוגיית המלוכה והחליטה לנקוט בשיטת 'ללכת בלי ולהרגיש עם'. היא בחרה שלא להחזיר לשלטון את קרל הראשון, קיסר אוסטריה מבית הבסבורג, מגלותו באוסטריה, ובמקומו הכריזה על האדמירל מיקלוש הורטי כעוצר לתקופת זמן בלתי מוגבלת. כך, במדינה ללא ים נהיה האדמירל ללא צי - לעוצר ללא מלך. הורטי היה אנטישמי שראה בהיטלר בן ברית וכבר בתחילת שלטונו הוטלו מגבלות על היהודים. הונגריה חברה לברית מדינות הציר שכללו, מלבד גרמניה, גם את איטליה ויפן, כנגד בעלות הברית שכללו 59 מדינות, ביניהן ארה"ב, חלק ממדינות דרום אמריקה ורוב מדינות אירופה.

באפריל 1941 הונגריה, כחברה בברית מדינות הציר, לקחה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה. השיא היה השתתפותה, יחד עם בולגריה, בפלישה הגרמנית ליוגוסלביה. עם הפלישה הגרמנית לברה"מ, הכריזה הונגריה אף היא מלחמה על ברה"מ לצד גרמניה ורומניה. שנה אחר-כך החל הורטי בחקיקה אנטי יהודית מצד אחד, ומצד שני דחה את דרישות הגרמנים לריכוז כל היהודים במחנות ושליחתם להשמדה בפולין הכבושה. מצב היהודים בשנים אלו הלך והתדרדר וחלק מהם נשלחו לעבודות כפייה שגבו קורבנות רבים בשל התנאים הקשים. עם התקרבות הצבא האדום לגבולות הונגריה חשש היטלר כי הורטי יחצה את הקווים ויחבור לצד הסובייטי ולכן בחודש מרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. במהלך עשרת החודשים הבאים הושמדה רוב יהדות הונגריה באושוויץ.

בשנת 1942, תחת גזרות האדמירל הורטי, נשלח קרול גרדוש לעבודות כפייה. עם הפלישה הגרמנית הועבר גרדוש לעבודות במכרה נחושת ומשפחתו נשלחה למחנה ריכוז ונרצחה. באוקטובר 1944 סגרו הנאצים את המכרה והובילו את כל עובדיו ב'צעדת מוות' לכיוון הונגריה. קבוצת העבודה של קרול רוכזה בכפר צ'רבנקה סמוך לגבול ההונגרי, שם חוסלו כולם, למעט תריסר ניצולים שהצליחו להימלט מגיא ההריגה, ביניהם גם קרול. קרול הצטרף לשורות הפרטיזנים ביוגוסלביה ולחם לצדם עד לתום מלחמת העולם השנייה.

עם שחרור הונגריה חזר קרול לעירו סגד והחל ללמוד באוניברסיטה המקומית צרפתית וספרות השוואתית ועבד כעיתונאי.

ילדותו של קרול גרדוש

קרול גרדוש נולד בבודפשט בשנת 1921. אמו מרגריט נפטרה בלידתו, ואביו שנדור אלכסנדר שהתקשה לטפל בו, העבירו לטיפולה של אחותו הנשואה. קרול גדל בסביבה מעוטת יהודים, בבית חילוני ומתבולל, אך היה מודע ליהדותו. הוא היה תלמיד מצטיין והתבלט בכישוריו המגוונים כבר בבית ספר התיכון, שם החל לעסוק בציור וכתיבה יחד עם חברו לספסל הלימודים טיבור קליין, אשר לימים שינה את שמו לקייאן והיה בעצמו לקריקטוריסט הונגרי ידוע. תקופה יפה זו הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

במהלך הלימודים בסגד התאהב קרול בשושנה (סוזן) והם נישאו. ב-1946 עברו השניים לפריז וקרול נרשם ללימודי ספרות ופילוסופיה בסורבון. הם הצטרפו ללח"י והמחתרת ניצלה את כישרונו של קרול והוא החל לצייר קריקטורות שנשלחו לישראל והודפסו בעיתון המחתרתי. כעבור שנתיים הפליגו קרול וסוזן לארץ והגיעו הנה בערב יום העצמאות הראשון למדינה. בתחילה התגוררו אצל פעיל האצ"ל יעקב מרידור (לימים חבר כנסת ושר הכלכלה), ובהמשך דאג להם הלח"י לדירת שני חדרים, אותה חלקו עם משפחה נוספת.

בספטמבר 1948 התנקשו אנשי הלח"י ברוזן ברנדוט. רבים מאנשי המחתרת נעצרו ואיתם קרול, שבמהלך כלאו צייר את סמל הלח"י על קירות בית המעצר ביפו סמוך למגדל השעון.

פריז, לח״י והעלייה

פריצת הדרך הראשונה של קרול התרחשה כשנתיים לאחר עלייתו ארצה. הוא התחיל לעבוד בעיתון 'העולם הזה' שערך אורי אבנרי. העיתון בעט במוסדות השלטון, משמאל ומימין. באחד הימים הניח אחד ממתנגדי העיתון מטען נפץ על אדן חלון המערכת וקרול נפצע. היתה זו מציאות מורכבת עבור ימני שעבד בעיתון שמאלני ונפצע ממטען, כנראה של ימני. אורי אבנרי הציע לקרול לעברת את שמו והוא אימץ את השם קריאל ואת הכינוי 'דוש'.

כשנה לאחר שהחל לעבוד בעיתון 'העולם הזה' נולד 'שרוליק' הצבר. בכל פעם שנשאל איך נולד שרוליק ענה כי "קריקטורה פוליטית עוסקת ביחסים, לרוב, לא תמיד, ביחסים בין אומות עמים ובשביל זה יש צורך בסמלים, בדמויות שמסמלות את אותן הארצות ואותם העמים. אז היה צורך ליצור דמות שמסמלת את העם ואת המדינה, ואני לעצמי קבעתי שזה צריך להיות נער. נער ישראלי כמובן, לבוש כישראלי". שרוליק הפך לסמל המדינה הצעירה, בדומה לדמויות לאומיות אחרות כגון הדוד סם האמריקאי, הדוב הרוסי והנערה מריאן גיבורת המהפכה הצרפתית.

שרוליק גדל עם המדינה. עם השנים הוא גבה, פניו התארכו, ובמלחמת ששת הימים עלה על מדים. את הסנדלים החליפו נעלי צבא גבוהות והמכנסים הקצרים הוחלפו בדגמ"ח. אבל שרוליק תמיד נותר נער, כפי שכתב דוש: "בתקופה הראשונית של קיומנו היה שרוליק ילדון תמים, בעל עיניים תוהות. במרוצת הזמן היה לנער בצורתו הפיסית ובהתנהגותו… הוא נהג ללבוש מכנסיים ארוכים והחיוך על פניו נעשה ספקני. בשלב זה עצרתי את התבגרותו. השתכנעתי כי תכונות גיל המעבר משקפות היטב את אופי המדינה אפילו אם תהיה בת עשרים, שלושים וארבעים. חוסר ביטחון עצמי, מצבי רוח משתנים בקיצוניות מייאוש להתלהבות, תחושת עוצמה וחולשה בעת ובעונה אחת, ייסורי זהות – כל קווי האופי האלה ממשיכים להיות סימני ההיכר שלנו… אז שרוליק מוסיף להיות בציוריי בן ארבע עשרה או חמש עשרה עם כל מה שכרוך בכך."

דוש לא היה מוכן לקבל את תיוגו כקריקטוריסט. כך אמר לעיתון 'דבר' בתום אחת מהתערוכות שלו: "שפתינו אינה מבדילה בין קריקטורה במובן הגרוטסקי או ההומוריסטי של המילה לבין קארטון. ציירי הקריקטורות מדגישים את הגיחוך בפרצוף מסוים, חוטם ארוך וגוף קטן, אני משתדל להינזר מכל אלה. אצלי הרעיון הוא העיקר והציור הוא אמצעי, אני מנסה לערוך מה שמכנים בארצות האנגלו-סקסיות 'אדיטוריאל קארטון' כלומר מאמר ראשי מצויר. מבחינה זאת למדתי הרבה מן הנביאים, הם ציירו אלגוריות. חבל שהקדימני ישעיהו בתיאורו את מצרים כמשענת קנה רצוץ". על תהליך עבודתו אמר: "זה לא עניין של הברקה זה עניין של עבודה שיטתית. בבוקר אני קורא עיתונים, יוצא לרחוב, נוסע העירה, מחפש מתרכז... והנה מצאתי את הנושא של היום, נכון יותר את הנושא של מחר. אני שב הביתה ועכשיו אני צריך להחליט, אני מתייחס לנושא שלי בחיוב, בשלילה או בלגלוג? הדבר דומה לפתרון משוואה עם נעלם אחד או שניים. הנתונים, הנושא ויחסי אל הנושא. יש לי גם משהוא 'בצד ימין' כי התוצאה ידועה מראש ניסוח ויזואלי של הנושא. גם כאן אינני סומך על השראה, אלא משתמש בנוסחאות בדוקות, כמו במתמטיקה. לעיתים אני מנסה למזג שני מאורעות אחד חשוב, אחד בנאלי... נוסחה בדוקה אחרת ללכת אחרי אבסורד. בתקופת המסתננים למשל ציירתי קולנוע עם 3 קופות: קופה לאזרחים, קופה לחיילים וקופה למסתננים..." על אופן עבודתו אמר: "אני קנאי למשמעת בעבודה. המשמעת היא המבדילה בין בעל מקצוע לבין החובב, דווקא העבודות המוצלחות שלי נולדו במאמץ רב ובזיעה."

את הכינוי "הקריקטוריסט החשוב ביותר בתולדות המדינה" העניק לו טומי לפיד לא מעט בזכות שרוליק. לדברי לפיד "הוא עיצב את הדמות שמלווה את המדינה כל השנים. כמו שהקריקטורה של האנקל סם מייצגת את אמריקה, ושל ג'ון בול מייצג את אנגליה, ומריאן מייצגת את צרפת, שרוליק מייצג את ישראל. זה לבדו מכניס אותו לסוג של פנתאון של ההיסטוריה שלנו", והוסיף כי "הוא גם היה במשך עשרות שנים בעל השפעה רבה מאוד על הפוליטיקה הישראלית".

באותה התקופה העיתון הנקרא ביותר היה 'מעריב' ודוש זכה לחשיפה גדולה. הקריקטורות שלו הפכו לנכס צאן ברזל. כך סיפר טומי לפיד: "כאיש, דוש היה אדם נעים הליכות במלוא המובן האירופי של המילה. הוא הגיע לארץ כאדם מבוגר. הוא גם היה סופר. אבל הוא הפך לקריקטוריסט כי הוא רצה מיד להתפרנס, והוא לא ידע עברית, וציור הוא שפה בינלאומית."

לפיד הוסיף פרט מעניין על עצם היצירה: "כאשר דוש הבין ששרוליק יותר מידי נחמד בשביל תקופה ביקורתית, אז הוא המציא את שני העורבים הקטנים שבפינת הקריקטורה שהם היו אומרים את הדברים הלא נעימים, ומשאירים את שרוליק בתור איש נחמד". שרוליק הצעיר, החינני והשמח שאנשים נורא אהבו היה אנטיתזה של היהודי הזקן הנודד.

שרוליק והפריצה במעריב

מי שהבחין בכישרונו האדיר של דוש היה העיתונאי והפובליציסט עזריאל קרליבך, מייסד 'מעריב'. הוא הציע לדוש לקבל טור בו תתפרסם מדי יום קריקטורה אקטואלית. כך, במשך 47 שנים, פרסם דוש את הקריקטורה היומית שלו, ולא מעט קוראים קנו את העיתון רק בשביל לראות את ההברקה שלו, כשכוכב הקריקטורות היה שרוליק.

לאף קריקטוריסט לפניו לא היה אימפקט כזה. יצירותיו לא הוגבלו רק ל'מעריב'. הן התפרסמו באופן קבוע גם בעיתונים כמו 'הג'רוזלם פוסט' בשפה האנגלית ו'אוייקלט' בהונגרית, ולא פעם גם בעיתונים בינלאומיים מובילים.

דוש לא רק עסק בקריקטורות אלא כתב גם טורי דעה, מערכונים ופרסם 13 ספרים, ספרי קריקטורות, פרוזה והגות. הוא זכה בפרס הרצל, פרס נורדאו, ופרס ז’בוטינסקי. בשנים 1977-1976 שירת במשטרת ישראל בדרגת סגן-ניצב והיה ממקימי יחידת ההסברה של המשמר האזרחי והראשון שעמד בראשה. מ-1981 עד 1983 כיהן כנספח התרבות בשגרירות ישראל באנגליה וכשחזר מלונדון היה חבר הוועד המנהל ומליאת רשות השידור.

'שרוליק' הפך לידוען וככזה גם פרסם שורה של מוצרים. הוא הופיע על גבי קופסאות סיגריות, כובעים, חולצות, ומזכרות שונות. דמותו הונצחה גם בפסלונים, כרזות, בובות, מאפרות, כוסות, מחזיקי מפתחות, גלויות ועוד. ולאור האירועים האקטואליים משתמשים בדמותו גם היום.

דוש היה פעיל בעמותת ההנצחה של ארגון הלח"י וסייע לעצב את מוזיאון התנועה בבית יאיר. לדוש ושושנה נולדו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש־סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון והוגת הספר '100 שירים ראשונים' שאביה התנדב לאיירו בצבעים, כשעד אז היו פרסומיו של דוש בשחור לבן. דוש ושושנה התגרשו ובשנת 1964 נישא דוש לשחקנית טובה פרדו, שהייתה שותפתו לחיים עד מותו.

דוש נפטר ב־28 בפברואר 2000 בגיל 79 ונקבר בבית העלמין ירקון. ישנן ערים שקראו בשמו רחובות וילדיו הקימו על שמו אתר. כמו כן עיריית תל אביב-יפו מעניקה מדי שנה את פרס דוש לקריקטורה.

גם שרוליק זכה לכבוד רב. בשנת היובל לעצמאות ישראל נבחרה דמותו האהובה לעטר את הבול הרשמי של המדינה. ישנם קריקטוריסטים, ביניהם שי צ'רקה ואורי פינק, שממשיכים לצייר את שרוליק. בשכונת פלורנטין בתל אביב צויר אחד מציורי הגרפיטי היפים בדמותו של שרוליק הילד.

זיכרונות אלה מציירים את ההיסטוריה שלנו בקו אחד מהיכן היינו והיכן אנו היום.