קרן טנדלר

משפחה, לימודים ורקע למלחמה

קרן טנדלר נולדה ברחובות בספטמבר 1979, בתם הבכורה של ריואנה ודן טנדלר שעלו לארץ מרומניה רק שלוש שנים לפני כן. קרן הייתה חריגה בחברת הבנות. היא ניחנה בחוש טכני גבוה ובכיתה י' התקבלה למגמת תיב"מ (תכנון וייצור באמצעות מחשב) במכללת אורט רחובות. היא הייתה אחת משלוש בנות בכיתה של 40 בנים.

קרן התגלתה כמוכשרת גם כציירת אופנה, שחיינית מקצועית זוכת מדליות וחובבת צילום אומנותי. ריואנה אמא סיפרה עליה: "היא תמיד הייתה מלאת מרץ, עסוקה. בגיל חמש וחצי התחילה לשחות. למדה מאביה להחליק על הקרח. הייתה ילדה מאוד פעילה שבקושי ישנה. רצתה לבלוע את החיים. לשחות, לרוץ, לבלות עם חברים. כשגדלה קצת הייתה מוקפת בנים. היא רצתה לעשות דברים. הייתה לה יכולת והיא הרגישה שהיא יכולה לממש אותה".

מטרת המלחמה הייתה הכנעת החזבאללה או השמדתו. "יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר - עד כאן! זהו רגע של אמת לאומי ואני אומר - עד כאן! ישראל לא תהיה בת ערובה. אנחנו ננצח!" - אמר אז ראש הממשלה אהוד אולמרט בכנסת ביום החמישי למלחמה. ככל שעברו הימים היה ברור כי יש פער גדול בין המטרות לביצוע והאכזבה בציבור הייתה גדולה ומרה.

אצל האויב המצב לא היה שונה בהרבה. "לא הערכנו ולו באחוז אחד כי פעולת החטיפה תביא למלחמה בהיקף כזה... אילו ידענו שפעולת החטיפה תוביל לתוצאה הזאת לא היינו נוקטים אותה כלל", אמר חסן נסראללה מנהיג חזבאללה. לאחר המלחמה דרשו גורמי שלטון לבנוניים לפרק את חזבאללה מנשקו, ונגד הארגון הועלו טענות בדבר היותו "מדינה בתוך מדינה" ומשרתם של אינטרסים זרים איראניים וסוריים.

הדרך לחיל האוויר

בתחילת יולי 1997 לאחר שסיימה את בחינות הבגרות יצאה קרן לטירונות וחזרה להשלים את לימודיה בכיתות יג'-יד'. שוש לוי, מורה באורט רחובות סיפרה על קרן: "היא הייתה בחורה מאוד נאה, בלונדינית עם עיניים בולטות, היא הייתה מיוחדת כבר אז... היא בלטה בחוש המיוחד שהיה לה בידיים ובגלל זה הייתה גם אחת התלמידות המצטיינות במגמה ומשם המשיכה לשירות הצבאי... כשמה כן היא הייתה, קרן אור של הכיתה. תמיד מלאת חיים ושמחה."

בסיום הלימודים חזרה קרן לצבא ושובצה בחיל האוויר. היא נשלחה לבית הספר הטכני בחיפה ללימודי ממ"ס (מכונאות מטוסים), ובתום הקורס הוצבה בטייסת מסוקי היסעור שבבסיס חיל האוויר תל נוף – לאושרה לא היה גבול. בשנת 2000 נבחרה למשימת כיבוי שריפות ביוון, שם זכתה לכיסוי תקשורתי בעיתונות היוונית ואף התראיינה לגלי צה"ל. כבר אז חתרה לאתגר הבא והתקבלה לקורס מכונאים מוטסים, מקצוע עליו חלמה. כדי להתקבל לקורס היה עליה לעבור טירונות בנים 'רובאי 7', בדומה לזה של קורס טייס ועברה אותה בהצלחה, ובינואר 2001, עם כניסתה לשרות הקבע, נשלחה לקורס והייתה הבת היחידה והראשונה בקורס מכונאים מוטסים. קרן סיימה את הקורס עם ציונים גבוהים מאלו של הבנים ובסיום הקורס קיבלה כפרס קורס צניחה.

גם בטייסת שבה עברה את ההסמכה השיגה את הציונים הגבוהים ביותר. היא שובצה לטייסת היסעורים 'מובילי הלילה' וזו הפכה לאהבת חייה. קרן הייתה המכונאית המוטסת היחידה בטייסת 'יסעורים' מאז מעולם. טייסת זו מורכבת ממסוקי חילוץ ותובלה כבדים בעלי יכולת נשיאת 38 לוחמים על ציודם, והכבש האחורי מאפשר הטענת שני כלי רכב בגודל של ג'יפ. קרן השתתפה במבצעים רבים בארץ ובחו"ל שחלקם עדיין חסויים.

אמה ריואנה סיפרה על אחת מהפעולות שקרן השתתפה בהן: "הם נחתו בבוקרשט. איך שהיא נחתה היא מיד לקחה טלפון והתקשרה להודיע שהיא בריאה ושלמה ואני הרגשתי כל כך גאה, כי אנחנו ילידי בוקרשט. אנחנו יצאנו משם והיא חזרה לשם על מדים, בתור נציגת צה"ל ועם ישראל... קשה מאוד לתאר את התחושה, הבת שלי, נציגת צה"ל מגיעה בדיוק לעיר בה נולדתי".

בתחילת 2005, לאחר ארבע שנות קבע, פרשה קרן משירות הקבע והתחילה את לימודי המשפטים, אך עדיין נקראה לשירות מילואים והקדישה לטייסת ימים רבים.

הטיסה האחרונה בלבנון

בשנת 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ביקשה קרן להשתתף בגיחות של הטייסת שהיה בהן סיכון רב. קרן השתייכה אמנם לדור חיילות שמרבית מקצועות הלחימה כבר פתוחים בפניהן, אבל יציאה לקרב הייתה משהו אחר, כדברי סג"מ קרן קאופמן שנה לפני פרוץ המלחמה: "אני מנסה לדמיין סיטואציה שבה חיילת נהרגת בפעילות מבצעית... מה היה קורה אם חיילת הייתה נופלת בשבי החזבאללה. אני חושבת שבאותו יום היו סוגרים את כל התפקידים שקיימים בצבא לבנות". אולי היו אלה דבריה שהגיעו לאוזני מפקדה והביאו אותו להתנגד לצירופה לטיסות בלבנון. אך לא בחורה כמו קרן תקבל סירוב כזה. היא עמדה על זכותה ללחום כמו כולם ובדרישה זו הלכה עד למפקד הטייסת. לבסוף ניאות זה לצרפה אליו לטיסה המבצעית בלבנון שיצאה לדרכה ב-11 באוגוסט 2006.

בממשלה ובצה"ל היה רצון לסיים את המלחמה אחרת ולהגיע להכרעה לכן היה צורך בשינוי כיוון. ב–12 באוגוסט 2006, לאחר שכבר התקבלה באו"ם החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש הוחלט לצאת למבצע 'שינוי כיוון 11', מבצע שהוגדר כ"מבצע ההנחתה הגדול ביותר מאז מלחמת יום כיפור". היה זה אמור להיות השלב האחרון של המלחמה. המטרה הייתה להגיע לנהר הליטני ולטהר את דרום לבנון מלוחמי החזבאללה. האישור למבצע הגיע ב-11 לאוגוסט 2006 בשעה 18:00 והחל בהטסה של כוחות צנחנים לעומק לבנון ולאורך נהר הליטני. אחד היסעורים הספיק להנחית את לוחמיו והמריא חזרה. כשלושים שניות לאחר שהמריא נפגע מסוק היסעור מטיל שירה חזבאללה וקרן נהרגה. עמה נפלו חבריה לצוות רס"ן סמי בן-נעים, רס"ן ניסן שלו, סרן דניאל גומז ורס"מ רון משיח. גופותיהם של שאר חברי הצוות נמצאו עוד באותו הלילה אך גופתה של קרן לא נמצאה. הפלת המסוק הייתה הגורם להחלטתם של תא"ל אייל איזנברג שפיקד על המבצע ואלוף פיקוד הצפון, אודי אדם לעצור את המבצע. הלחימה המשיכה עד שנכנסה הפסקת האש לתוקפה.

"מפקד חיל–האוויר שקדי ישב כאן איתנו ואמר שלא חוזרים בלי קרן", סיפרה אמה ריואנה. "הוא אמר: 'אני אשלח לשם את החיילים הכי טובים שלי."

שבועיים לפני שנפלה כתבה קרן ביומנה: "כואב לי הלב, המדינה שלנו נלחמת כבר שבועיים. המצב פשוט עצוב. אלוהים, אני יודעת שאני כל הזמן מציקה לך עם השטויות שלי על אהבה. את הבקשה הבאה, בבקשה תמלא: דאג לנו למדינתו, הבא שלום במרומינו, דאג לכל החיילים, לשלום גופם וביטחונם ושרק יחזרו הביתה בשלום, גם אלה החטופים, אלו הנלחמים בקרקע ואלו שבאוויר, שא ברכה על כל ארצנו".

מבצע 'ושבו בנים' למציאת גופתה של קרן והבאתה לישראל יצא למחרת היום. למבצע נשלחו לוחמי יחידת 'שלדג' ולוחמי יחידה 669. המרוץ למציאת הגופה היה תחת לחץ עצום. החשיבות להגיע אל קרן לפני החזבאללה הייתה אסטרטגית. לחץ נוסף היה לוח הזמנים: הלוחמים יצאו לשטח ביום ראשון בערב וביום שני בבוקר הייתה אמורה הפסקת האש להיכנס לתוקפה ואחריה לא ניתן היה להשאיר לוחמים בשטח לבנון. שני הצדדים ניצלו את השעות האחרונות לקבוע עובדות בשטח וככל שהתקרב מועד הפסקת האש הירי המאסיבי רק התגבר.

המתח והלחץ היו עצומים. הלוחמים נחתו ליד זירת ההתרסקות וחברו לגדוד הצנחנים שהונחתו שם יום קודם. אחד הלוחמים סיפר: "התקשינו מאוד למצוא את הגופה, בעיקר בגלל החושך. לפני אור ראשון נכנסנו לעמדות הסתתרות ושהינו בהן מספר שעות. בהתחלה לא אישרו לנו לצאת לחיפושים נוספים באור יום בגלל האיום שהיה בשטח. רק לאחר כמה שעות הבינו שהאיום הוא קטן יחסית ואפשרו לנו לצאת. אחרי שעה בערך של חיפושים מצאנו את הגופה של קרן. אספנו אותה, חזרנו לעמדות ההסתתרות וחיכינו עד שיחשיך. היינו אמורים לחזור חזרה לשטח ישראל באמצעות מסוקים, אבל לא אישרו להם להיכנס לשטח לבנון אז היינו צריכים לחזור רגלית. חברנו לחטיבת הצנחנים, שגם היא התפנתה מהשטח באותו הבוקר לאחר הפסקת האש, והתחלנו לצעוד לכיוון ישראל."

מאות לוחמי צנחנים בראש השיירה ולוחמי שלדג ויחידת 669 במאסף, נשאו את גופתה של קרן באלונקה וצעדו אל שטח ישראל במשך שעות רבות. סרן יפתח שהשתתף במבצע אמר: "מאז לא נתקלתי במשימה כזו. הייתה לי זכות גדולה להשתתף במבצע הזה. קרן לא איתנו היום, אבל ראיתי איך הצבא מפעיל את הכוח שלו גם למטרות ערכיות. האמירה 'לא מפקירים פצועים בשטח' התקיימה הלכה למעשה ולא נשארה רק על הכתוב."

אורי לוי מרוחמה תיאר את מסע ההלוויה: "אלף צנחנים לוחמים ליוו את קרן במסעה האחרון. אלף צנחנים הביאו את קרן הביתה, אל הוריה. היה זה מסע הלוויה הרואי ואיש לא הסתיר את המחנק בגרון והלחלוחית בעיניים... אלף צנחנים מותשים ועייפים עומדים ומצדיעים לקרן".

קרן הייתה בת עשרים ושבע במותה ועל קברה נחקקו המילים: "קרן שלנו, החייכנית, השאפתנית, אוהבת האדם, הלוחמת. בלבנו לעד".