רבקה גרבובסקי

משפחות המייסדים בראש פינה

רבקה נולדה בראש פינה, בת למייסדי המושבה. באותה שנה בדיוק, בעברו השני של הרחוב, נולד חיים גרבובסקי, בעלה לעתיד, גם הוא בן למייסדי המושבה.

אביה של רבקה, הרב אהרון דב פיינשטיין יליד דווינסק שבליטא, נחשב לעילוי בתורה בעירו. בגיל 12 נחטף לשירות בצבא הרוסי אך הצליח לשמור על יהדותו. במהלך מלחמת קרים נפל בשבי ועם שחרורו עשה דרכו לארץ ישראל. בתחילה הגיע לסוריה וממנה עבר לטריפולי בלבנון ונישא לשרה לבית חלפון שהיתה מבנות הקהילה היהודית המקומית. אהרון ושרה עברו להתגורר בביירות ופתחו שם בית מסחר לטקסטיל. הם חיו בביירות כ-20 שנה ובשנת 1880 הגשים אהרון את חלומו ועלה עם משפחתו ארצה. בתחילה התיישבו בשפרעם ועם היווסדה של ראש פינה בשנת 1882 עברו לשם והיו ממקימי המושבה.

מנחם גרבובסקי, אביו של חיים, נולד באוקראינה למשפחה דתית אדוקה. הוא עלה ארצה בעודו ילד וקנה לעצמו שם של גבר קשוח וחזק. הוא בנה את ביתו בראש פינה ושיכן בה את רעייתו ועשרת ילדיו. מספרים עליו כי טמן תפילין באחד מכיסי האוכף שהיו על גב סוסתו כדי שאם ימות ידעו שמדובר ביהודי דתי. שמו הלך לפניו והבדווים בסביבה העריכו את כוחו ואומץ לבו וכינו אותו אבו מוסא. כשפרחה שמועה כי מי שיתפוס את סוסתו של אבו מוסא יקבל לאישה בתו של ראש השבט, החליט אחד מבני השבט להראות לחבריו את אומץ לבו, התגנב לכרם של מנחם כשזה היה בה לבדו. מנחם העמיד פני ישן וכשעלה הבדווי על סוסתו, הוא משך ברגלו, התנפל עליו וגרר אותו אל לול התרנגולות. בני השבט שחיפשו את הבחור האבוד מצאו אותו קשור. מנחם גרבובסקי היה בקשרים טובים עם הבדווים ונהג לארח אותם בביתו. פעם אחת התנפלה על משפחתו כנופית שודדים וכשגילו במי מדובר מיהרו להתנצל ועזבו את הבית. "סבי הגיע לראש פינה כשהיו בה רק כמה משפחות רומניות, והוא בנה את ביתו במרחק מה מהן. הוא רצה לשדר ליושבי הסביבה ביטחון ועצמאות ולכן לא נצמד לגוש המתיישבים. הוא הקים במושבה משק גדול ולעשרת ילדיו נהג לומר: 'לא פרופסורים דרושים לנו בפלשתינה, אלא פלחים פשוטים שמזונם פת קיבר וזיתים ולבושם כתונת מבד ערבי", סיפר נכדו. מנחם גרבובסקי נפטר בגיל ארבעים ושמונה לאחר שלקה בקדחת צהובה.

רבקה נולדה בשנת 1898 למשפחה דתית וחקלאית והייתה הבת השמינית מתוך תשעה. היא למדה בבית הספר במושבה ובין מוריה היו ישראל דושמן ושמחה וילקומיץ', ממייסדי ההוראה בארץ. רבקה, בת הדור הראשון למשפחתה בארץ אהבה את השפה העברית וניהלה מחברת בה כתבה סיפורים מהווי המושבה ואספה את שירי התקופה. על לימודיה בבית הספר כתבה: "לאחר שתי שנות לימוד בכיתה ד', הכיתה האחרונה בבית הספר, קיבלנו תעודות גמר, וחסל סדר לימודים." בספרה 'ראש פינה - זיכרונות רבקה גרבובסקי' תארה כיצד הופלו לרעה הבנות לעומת הבנים בבית הספר ובמקום ללמוד צרפתית כשאר הבנים נשלחו הבנות ללמוד תפירה.

לימודים, שירה ומחברת

בזמן מלחמת העולם הראשונה החליטו המורים לארגן לימודי המשך וכל אחד מהם התנדב להעניק שיעור. פעם בשבוע שרו במקהלה שגיבשה את הנערים והנערות והייתה מקור גאוותם. היו מי שאמרו עליה כי יכולה היא להתחרות במקהלה של הגימנסיה בתל אביב ואף לנצח אותה. השירה לא הייתה מוגבלת רק לשעות המקהלה אלה הייתה הבילוי העיקרי בערבים. "בערבים היו מתאספים חברים וחברות ויורדים לכרמים... בילינו שעות בשומריות. היינו אוכלים את ענבי מלגה המפורסמים וכטוב לבנו באכילה היינו פותחים בשירה ובזמר, אז היו מושרים בפי הנוער משירי ציון, מתוך הספרון 'כינור ציון'. השירים היו מאד נעימים וקולות צלולים היו עולים למרומי המושבה: 'כמה יפים הלילות בכנען', ושומעים מרחוק את השיר 'שחקי שחקי על החלומות' או 'שמש אביב נטה ימה' ולסוף שיר אהבה: 'הוי, כמה צוותה לי אמא וכמה התרתה בי, כי בערב אל כרמנו בחורים לא אביא", תיארה רבקה את אותה תקופה.

עשרות שנים אחר-כך מספר חיים שני מקרית שמונה: "בצבא הייתי חובש קרבי. במלחמת שלום הגליל שרתתי במילואים, וסופחתי כחובש ליחידת סלקי פצצות של חיל אוויר... זה היה כבר כמה חודשים אחרי שהחלה המלחמה. היינו שם בימים האחרונים לפני שצה"ל פינה את נמל התעופה של ביירות... יום אחד קיבלנו קריאה שליד החומה של העיר העתיקה של צידון נפלה פצצה שיש צורך לנטרל אותה, בתוך חצר בית ספר. הקצין של היחידה היה דרוזי והוא זה שאמר לי שיש ליד בית כנסת. אמרתי לו 'וואלה בוא ניכנס'. בית הכנסת היה סגור ואמרו לנו שנשארה במקום משפחה יהודית אחת, משפחת לוי, ולבן שלה יש מפתח לבית הכנסת... הבן פתח לנו את בית הכנסת, נכנסנו, זה היה כמובן רגע מאוד מרגש... הבן הוביל אותנו לארגז שהיו בו כל מיני ספרים. ספרי קודש, חוברות וקצת ספרים ללימוד עברית. בין לבין ראיתי מחברת שחורה, כתובה בעט נובע, וכתוב עליה 'רבקה פיינשטיין ראש פינה'. במחברת היו שירים מפורסמים מאותה תקופה. ככה גיליתי שלהמנון שלנו, 'התקווה', יש בעצם תשעה בתים. אמרתי שאני גר ליד ראש פינה, ואני יכול לקחת את זה ולנסות לאתר את הכותבת, או את משפחתה". כך, בתחילת 1983, בזמן ערב שירה בציבור עלה חיים שני לבמה ושאל: "מי מכיר את רבקה פיינשטיין מראש פינה?" והמחברת הגיעה לציפורה, בתה של רבקה. באותה תקופה תושבי ראש פינה היו מבקרים את הקהילה היהודית בצידון ובאחד הביקורים של רבקה ביקשו ממנה נערי הקהילה שתשאיר להם את המחברת כדי שיוכלו ללמוד ממנה את השירים האהובים עליהם וכך התגלגלה המחברת לצידון וחזרה לארץ ישראל. כיום שמורה המחברת באוסף המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית.

נישואים ומעבר למשמר הירדן

בגיל 23 שני הצעירים, שגדלו זה מול זה, בילו יחד את ילדותם, נערותם ובגרותם והתחשלו בעבודה קשה, התאהבו ונישאו. כיוון שחיים היה מצעירי הבנים לבית גרבובסקי לא נותרה עבורו חלקת אדמה במושבה ולכן עבר הזוג עם בנם הבכור מנחם, לגור באחת החושות של חוות 'ווקאז' המרוחקת מראש פינה. חיים השכיר את עצמו כפועל ביבנאל, במגדל ובנתניה: "לאבי היה כושר עבודה מופלא. כל פועלי הפרדסים היו באים לראות את ה'גבלי' (ההררי, בן הגליל) המפליא לעבוד בזריזות. בזמן שהם חצבו בור אחד, הוא חצב עשרים", סיפר בנו. והערבים אמרו עליו ביראת כבוד: "כשידו לוחצת על ה'קבוסה' (ידית המחרשה) ישנים השוורים בלילה על גבם (מעייפות)."

לאחר כעשר שנים עברו למשמר הירדן. אסונה של משפחה אחת היה ההזדמנות של משפחה אחרת. אחת המשפחות במושבה נכחדה כולה לאחר שחלתה בקדחת ורבקה ומנחם רכשו את המשק שהתפנה. הם עבדו בשדות וגידלו עופות, שם גם נולדו בתם ציפורה והבנים אהרון וכרמי, שזכה לשמו בעת נטיעת הכרם. החיים במושבה הקטנה על גדות הירדן היו קשים מאוד. הקדחת הכתה בהם, העבודה היתה קשה והחום והלחות העיקו. מסביב פעלו כנופיות שודדים שאילצו אותם בסוף היום הקשה להישאר ערים ולשמור על המשק. בחלק מהלילות נטל הזוג גם חלק בקליטת עולים מעיראק ומאיראן שהגיעו דרך ירדן. חיים נבחר לחבר וועד המושבה ועם פרוץ מאורעות 1936 היה פעיל בהגנה עליה ובהדרכת שומרים חדשים.

כשהערבים פוצצו את מתקן השאיבה נאלצו התושבים לרדת לירדן להביא מים בעגלות. על מה שקרה באותו יום נורא של קיץ 1938 סיפר בנם: "יום אחד יצאו אבי ואחי מנחם לשאוב מים מן הירדן. הם נסעו על גבי עגלה, כשלפתע באחד העיקולים נתקלו במארב שהתקיף אותם בירי. אבי נפגע מארבעה כדורים. הוא הפיל את מנחם מן העגלה וצעק לו 'ברח!' כשהוא עצמו מנסה לחפות עליו. בעודו פצוע הסתער על המתקיפים; בידיים חשופות, ללא נשק, הצליח להוציא את הרובה מידי אחד מהם ולשברו על כתפו. אבל שני כדורים נוספים שפגעו בו הכריעו אותו. מנחם נפגע ונהרג מיד, אולם אבא, שכבר היה מטושטש, לא ידע זאת. הוא נלקח אל המושבה, ועל ערש דווי אמר 'אבל את מנחם הצלתי'. הוא נפטר מפצעיו עוד באותו יום. אמא שלי נותרה לבד. אני נולדתי כשלושה חודשים אחר-כך, ונקראתי על שמם". שמו היה חיים מנחם.

האב והבן נטמנו בקבר אחד בבית הקברות של משמר הירדן ועל המצבה המשותפת נכתב: 'הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו'.

השבי והמאבק על המשק

אבל תלאותיה של רבקה לא הסתיימו. האלמנה שנותרה ללא בעל ובן המשיכה לעבוד במשק, וכך סיפרה נכדתה: "למרות קשיי הפרנסה רבקה דאגה לחינוך ולהשכלה לילדיה. אמי, ציפורה, נשלחה ללמוד בבית הספר החקלאי בעיינות - ואחיה אהרון למד במקווה ישראל. בכתבה שפורסמה עליה באותה התקופה נכתב כי 'למרות האסון רבקה המשיכה לנהל משק לתפארת, וביתה היה ידוע בהכנסת אורחים'. היא גם גידלה ירקות וייצרה גבינה צפתית שאותם שיווקה בצפת, במכירה מדלת לדלת".

מושבת משמר הירדן שכנה על הדרך המובילה מסוריה לארץ ישראל. ערב קום המדינה החמירה המתיחות בארץ ובמושבה הקטנה והבודדה היה המצב חמור אף יותר. הם ראו את האויב מקרוב. בבית גרבובסקי היו אז שלושה מגויסים: הבנים אהרון וכרמי והחתן נתן אדלר, בעלה של ציפורה. אהרון היה לוחם בפלמ"ח ובליל הגשרים נטל חלק בפיצוץ. כרמי היה סייר ואיש קשר ונתן קיבל את הפיקוד על ההגנה במושבה. רבקה עצמה היתה קשרית וסייעת. עשר שנים לאחר שאיבדה את בעלה ובנה הפציצו הסורים את מכון המים ובמושבה הוחלט לפנות חלק מן התושבים. חיים מנחם עבר למוסד 'הדסים' במרכז הארץ ואילו רבקה החליטה "אני לא זזה מכאן", ונשארה יחד בניה הלוחמים ושלושים וחמישה לוחמים אחרים שנותרו לשמור על המושבה. ההתקפה הראשונה הייתה בליל 6 ביוני 1948. גדוד רגלים סורי תקף את המושבה מדרום אך נסוג מאש המגינים. ארבעה ימים לאחר מכן החלה המתקפה השנייה - הקרב הקשה מבין הקרבות. רבקה עודדה את הלוחמים, הכינה משקה חם וחילקה ביניהם, העבירה שדרים בין העמדות וביום האחרון התרוצצה ביניהן כשהיא חבושת קסדה. בימים הללו ראתה את כרמי, צעיר בניה, נלחם בעוז. על ימים אלו כתבה בספרה 'שלושה ימים בסיוון': "כרמי ישב מאחורי גזוזטרה על פח... הסוריים חשבו שאחד משלהם תפס עמדה והתחילו להתקרב אליו. אז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחדים מהם. התחננתי לפניו וביקשתיו 'בא נלך מכאן, יתפסו אותך!' אך הוא באחת: 'איני זז מכאן עד שתבוא התגבורת...' בכאב עזבתיו. עקשנים הם נערינו ויודעים לעמוד על שלהם. כרמי שלי, חשבתיו ילד ופינקתי אותו יותר מן האחרים, והנה היה הילד לגבר אמיץ וענק". כרמי נהרג לנגד עיני אמו. בנה האהוב היה נער בן שבע-עשרה בלבד במותו.

רבקה המשיכה לסייע ללוחמים ומילאה עבורם מחסניות. בקרב נפלו 14 לוחמים, 11 מהם מבני המושבה, ו-39 הנותרים נלקחו בשבי. גופתו של כרמי נותרה בשטח. באחד מימי הקרבות הצליחה רבקה להסתתר וכשיצאה בלילה לכיוון ראש פינה, עלתה בשוגג על עמדה סורית ונלקחה גם היא בשבי. הסורים עצרו את המתקפה לאחר שעמדו חסרי אונים מול ההגנה העיקשת על המושבה - משמר הירדן הצילה את הגליל.

שבויי הקרבות הוחזקו בכלא אל-מאזה בסוריה. "אנשי משמר הירדן שמחו לראות אותה בינם, שמחו לגלות שהיא נותרה בחיים. היא הפכה להיות האמא של השבויים. היא עודדה ותמכה, עמדה על דרישות מסוימות בפני שלטונות הכלא ואף שילמה על כך במחיר עינויים. היא הושמה בצינוק שאפשר רק לעמוד בו וסבלה רבות בכלא הסורי". סיפר בנה חיים מנחם. בשבי התגלתה כמנהיגה וזכתה להערכה מצד שוביה. כעבור שנה בשבי שוחררו השבויים במסגרת הסכם שביתת הנשק. רבקה חזרה לשרידי משמר הירדן שנותרו במקום. בשנת 1950 זיהתה את שרידי בנה כרמי והביאה אותו לקבורה בראש פינה. שנה לאחר מכן בתחילת שנת 1951 נולד לבתה ציפורה ובעלה נתן אדלר בן שנקרא על שם דודו הגיבור – כרמי.

בזמן שהותה בשבי הסורי נמסרו אדמות משמר הירדן הנטושה לקיבוץ גדות. במשך שמונה שנים נאבקה רבקה על רכושה מול מערכות בירוקרטיות אטומות שכמעט לא התייחסו ל'נידחים' ממשמר הירדן: "היה לנו משק עשיר ומפואר, ומה קיבלנו?... סכום שהספיק לקנות דירת שני חדרים בשיכון בנתניה. כשאמא שלי חישבה מה מגיע לה, מה היה לה במשק, היא הרגישה שהסכום גבוה מדי. היא לא רצתה לדרוש כל-כך הרבה מהמדינה הצעירה והחליטה לבקש סכום קטן הרבה יותר. אתם חושבים שהיא קיבלה את הסכום הקטן הזה? שמונה שנים סחבו אותה. ערך הכסף ירד כל-כך שהוא הפך לסכום פעוט, וגם על זה עוד התמקחו", סיפר בנה. בגיל 52, לאחר ששכלה את בעלה ושני בניה, התגוררה רבקה עם בתה ציפורה בחדר קטנטן בנתניה ועבדה כפועלת ניקיון.

המחלה והמורשת המשפחתית

רבקה חלתה בלוקמיה. בנה היטיב לתאר אותה: "אמא הייתה אוהבת חיים. היא אהבה לקרוא, להרחיב אופקים. היו לה כוחות שלא יאמנו. היא שאבה הרבה כוחות מאהבת הארץ, אהבת האדם. היא לא שקעה בעבר, היא פשוט המשיכה". אבל המוות לא הפסיק לפקוד את המשפחה. בשנת 1959 נפטר בנה אהרון מאפנדיציט וכפי שסיפר בנה השושלת המשיכה: "השורשים, הדמויות של ההורים, נתנו לי כוחות. הם היו אנשים גדולים. אמא שלי הייתה מגזע נפילים. אמרו עליה שהיא הייתה צוק איתן, לא סתם אישה."

מותה של רבקה 'חסך' ממנה צער ויגון נוסף. נכדה כרמי, שנקרא על שם בנה שנפל על הגנת משמר הירדן, התגייס בשנת 1968 לסיירת שקד ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 התנדב לחלץ חברים פצועים בעיר סואץ שבמצרים. במשך חודשים נחשב כנעדר עד שלבסוף אותרה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה.