ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן)

חזון של שותפות יהודית-ערבית

"ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו. מבשרך לא תתעלם... ומצא מין את מינו והיה מין אחד" - כך כתב ב-1907 צעיר בן 27, עוד בטרם עלה לארץ ישראל. הוא לא רק קרא ליהודים לקבל את הערבים בברכה, אלא אף הציע שיהודים וערבים יתחתנו ביניהם. זה היה יהושע רדלר-פלדמן, שנודע בשם ר' בנימין, שסיפור חייו התחיל בהחלטה פמיניסטית נדירה - הוא בחר להוסיף לשם משפחתו רדלר את שם משפחת אמו - פלדמן. מעשה מהפכני נדיר במאה ה-19.

בשנת 1921, בפרעות תרפ"א נרצח ביפו חברו הקרוב י.ח ברנר ור' בנימין נשא את ארונו. יחד ייסדו בלונדון את כתב העת המיתולוגי 'המעורר' וכתבו את רוב תוכן החוברות הראשונות בעצמם. כדי להסתיר עובדה זו הם אימצו שמות עט: ברנר נקרא בר יוחאי ורדלר-פלדמן בחר בשם 'ר' בנימין'. שם שדבק בו לכל שארית ימיו. וכך הסביר את הבחירה: "הוא הזכיר את שם סבי, רבי בונם ז"ל, שהיה יקר לי (רמז משפחתי). והוא הזכיר את בנימין הנוסע הנודד (רמז המצב) ועל הכל: הוא הזכיר את ר' בנימין בסיפור נפלא למנדלי 'לא נחת ביעקב', דמות שהייתה באותן שנים חביבה עלי (רמז ספרותי)". ש"י עגנון שיבח אותו על כך: "הרגל הוא בסופרים שמתכבדים בכבוד תואריהם הגויים: כל שהוא פרופסור מפריס פרופסוריותו, ואם הוא דוקטור מדקטר את מאמריו; אבל סופר שקורא לעצמו בתואר שיהודי כשר נקרא בפי אחיו לא מצינו. עד שבא ר' בנימין וקרא לעצמו ר' בנימין". בשנת 1907 פרסם ר' בנימין את המאמר 'משא ערב' – שביטא את הרעיון הפאן-שמי שליווה את ר' בנימין כל חייו. כשכתב אותו, הוא עסק בארגון הכשרה חקלאית ברומניה ועדיין לא עלה לארץ. ר' בנימין היה רב, והוא כמובן ידע את האיסורים מספר דברים: את העמים שאסור להתחתן עמם (החתי, הגרגשי, האמורי, הכנעני, הפריזי, החווי והיבוסי) ואת האיסור החמור על עמוני ומואבי להיכנס לקהל ה'. אבל הוא גם הכיר את המציאות של התנ"ך עצמו: המשיח שאנו מייחלים לו מבית דוד הוא תוצר של נישואי תערובת, ולא סתם נישואין אלא נישואין עם שלושת העמים שאיתם אסור להתחתן.

בתחילה התנגד ברנר לפרסם את המאמר בכתב העת בטענה שר' בנימין אינו מבין שהערבים הם אויבינו. למרות זאת, ר' בנימין נותר נאמן לחזון הזה עד יומו האחרון.

מזבורוב, ברלין ולונדון

יהושע רדלר-פלדמן נולד ב-23 במאי 1880 בזבורוב שבגליציה, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית של הקיסר פרנץ יוזף. בספר זיכרונותיו 'מזבורוב ועד כנרת' הוא צייר תמונה נוסטלגית: "הימים ימי פרנץ-יוזף, וילהלם וניקולאי. ימי האושר ועושר, ימי השלווה והביטחון". הוא תיאר עולם שבו "שקט מסביב. אין מרד ואין מהפכה ואין התקוממות. יש סדר עולם קבוע, ואיש על מחנהו, על מעמדו ועל סביבתו... אין מחלוקת מבפנים ואין קטטה מבחוץ." ילדותו בקיסרות הרב-לאומית עיצבה את תפיסת עולמו הליברלית והרב-תרבותית.

ב-1901, בהיותו בן 21, נסע לברלין ולמד חקלאות בבית הספר הגבוה לחקלאות, יחד עם דמויות שהפכו מאוחר יותר לבכירות היישוב כמו פרופסור וולקני. במקביל חבר לקבוצת הציונים בעיר וב-1902 פרסם את מאמרו הראשון 'רשימות קטועות' שעסק בוויכוח הגדול שבין הרצל לאחד העם. הרצל תמך בהקמה מיידית של מדינה יהודית ולא חשוב היכן ואחד העם האמין שהקמת מדינה פוליטית לפני בניית תשתית תרבותית תהיה חסרת שורשים. יחד עם חבריו לין וגונצר ייסד ר' בנימין את הירחון המצויר 'הקשת' - הירחון המצויר הראשון בשפה העברית.

ב-1906, עם סיום לימודיו, עבר ללונדון. באחד הנשפים בעיר פגש את י.ח ברנר שנכנס לאולם בסערה יחד עם קבוצת רבולוציונרים של 'פועלי ציון'. זמן קצר אח"כ ייסדו השניים את כתב העת 'המעורר'.

קשה שלא להפריז בחשיבותו של 'המעורר'. הוא היה כתב עת ספרותי חדש, בשפה העברית וזאת בתקופה שבה נסגרו כתבי עת עבריים אחרים דוגמת 'השילוח' שנסגרו בשל הצנזורה ברוסיה בעקבות המהפכה הראשונה. 'המעורר' היה כתב העת שנשא את דגל השפה העברית בשעת מצוקתה. השפעתו על הקוראים הייתה מדהימה ואף ניתן לומר כי כל מי שקיבל לידיו את כתב העת הפך לסופר או שאף להיות כזה. ואכן, העיתון השיג את מטרתו ועורר את האנשים למחשבה וליצירה. במשך שנתיים היה 'המעורר' כתב העת היחיד שראה אור והיווה משקל נגד לתרבות האירופית.

העלייה לארץ וכנרת

ב-1907 עלה ר' בנימין לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והחל לעבוד כפועל חקלאי בפתח תקווה. הוא התמנה למזכיר הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. כשהתפטר הגיע אליו האגרונום ברמן והציע לו להיות מזכיר המושבה החדשה שעמדה להיווסד על שפת הכינרת: "עומדים לייסד חוות לימוד בדלייקה, על אדמת הקרן הקיימת, על חוף ים כנרת, סמוך לטבריא. זוהי הפעולה היישובית הראשונה של ההסתדרות הציונית בגליל". למרות האזהרות על קשיי המקום (בדואים, קדחת, ריחוק מכל מקום יישוב וכד') הסכים ר' בנימין מיד.

תרומתו הראשונה הייתה בחירת השם: לאחר התייעצות עם חברו לדירה ש"י עגנון, נבחר השם 'כנרת'. הוא הוקסם מהנוף. "בלילה הראשון ביישוב המבודד: ויודע אני שאנו נמצאים הרחק מאדם ומעיר, מוקפים ים והרים. בשעה שכזו נדמה לי שאני נמצא במעונו של רובינזון קרוזו, יותר נכון שאני נמצא באיי איסלנד, בתוך חבורת שודדי ים וכובשי יבשת".

בכנרת התפתח עימות בין קבוצת פועלי העלייה השנייה לבין המנהל ברמן, ור' בנימין שימש כבורר: "ובין שני הגופים האלה התהלך הוא השלישי. אפשר שבכוונה שלחוהו אנשי המשרד הארצישראלי הנה כדי שיעמוד בתווך, כדי שימנע התנגשויות, כדי שיפשר וישלים".

אחד המפעלים החשובים והשנויים במחלוקת שבהם לקח חלק היה ארגון עליית יהודי תימן. במשרד הארצישראלי ראו בטעות בתימנים עובדי אדמה טבעיים שיכלו לעמוד בתנאי הארץ הקשים ולהוציא ממנה פרי. ארתור רופין כתב בזיכרונותיו כי יוזם הרעיון היה ר' בנימין, אך זה התכחש לכבוד וטען שהייתה זו יוזמה משותפת. שמואל יבנאלי נבחר להיות השליח שיצא למסע הארוך והמסוכן לקהילות תימן. ר' בנימין טיפל בכל הצדדים הלוגיסטיים: קביעת המסלול, כתב הכיסוי, דרכי התחבורה להעלאת העולים ובניית התשתית לקליטתם. כשביקש ממנו מקס בודנהיימר, אז יו"ר הקרן הקיימת, חוברת תעמולה לצורך גיוס כספים, כתב ר' בנימין חיבור פיוטי. החוברת הופצה והייתה להצלחה מסחררת. היא תורגמה לכמה שפות, הופצה בעשרות אלפי עותקים והניבה כרבע מיליון פרנקים, סכום אגדי במושגי הקרן הקיימת.

העלייה התימנית אכן הגשימה את הציפיות מבחינת השתלבות כפועלים ולוחמים, אך גם חשפה את הצדדים האפלים של היישוב. העולים חשו אפליה בוטה והשפלות. ר' בנימין כתב בזיכרונותיו בכאב: "התימנים לא הכזיבו. הכזיבו ראשי היישוב שנתנו להם להיות אזרחים-פועלים ממדרגה שניה. נמוכה. אנשים שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, החמיצו מצווה גדולה זו ולא קיימוה בפועל". הוא תיאר את האפליה במפורש: "לדאבון לב הייתה גם הייתה. שנים על שנים בראשונה ייסעו האשכנזים ורק באחרונה נסעו התימנים. נוהג זה נמשך בהתיישבות רבות בשנים. היה הבדל גם בשכר העבודה".

למרות האכזבה, ר' בנימין אהב את עולי תימן אהבת נפש ותיאר בספרו את תכונותיהם המופלאות, ואלה השיבו לו אהבה. בלא ידיעתו נבחר על ידם כנציגם לוועד הלאומי, כבוד נדיר מאוד לאשכנזי באותה תקופה.

בין 'ההד' לברית שלום

ר' בנימין היה בשר מבשרה של הציונות הדתית. במשך עשרים ושבע שנים, החל משנת 1926, היה העורך של הירחון 'ההד', כתב עת שנועד לקרב את הציבור החרדי לרעיון הציוני ולקרנות הלאומיות. הגוף שעמד מאחורי כתב העת ומימן אותו היה 'המחלקה לתעמולה בקרב החרדים' שהוקמה בשיתוף הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. מייסד 'ההד' היה הרב חנוך הניך בורנשטיין. הוא נולד בפולין כבנו של האדמו"ר מסוכטשוב (בעל השם משמואל) ונכדו של מייסד השושלת (בעל האבני נזר). חנוך עלה לארץ ב-1924, התקרב לחוגים ציוניים והיה שותף להקמת שכונת בית וגן. הוא עבד למחייתו כפקיד במשרדי קק"ל ובערבים ערך את 'ההד' יחד עם ר' בנימין. הוא ניהל חיים כפולים וצנועים: ביום פקיד ציבורי ובערב עורך תורני. לאחר השואה, כשנודע לו על רצח אחיו, הפך לאדמו"ר מסוכטשוב אך המשיך לעבוד בקק"ל ולערוך את העיתון עד פרישתו ב-1953. הדמות השנייה היה הרב ישעיהו שפירא (האדמו"ר החלוץ), גיסו של בורנשטיין. שפירא, נצר לשושלות חסידיות וממייסדי 'המזרחי' בפולין ו'הפועל המזרחי' בארץ, היה דמות מפתח בהתיישבות הדתית.

ר' בנימין ראה ב'ההד' שליחות: לקרב את הציבור החרדי, שממנו צמח, אל המפעל הציוני. הוא עשה זאת בתחכום, תוך שימוש בשפה ובתכנים המוכרים להם. הוא היה גם ממייסדי העיתון היומי "הצופה".

במלחמת העולם הראשונה מונה לייצג את ענייני היהודים בארץ ישראל בפני הקונסול הגרמני. בתפקיד זה הצליח להציל מהיישוב היהודי גזירות שונות של התורכים, בני בריתם של הגרמנים. הוא השתתף בייסוד תל אביב ובנה בית בנחלת בנימין. הוא לקח חלק בייסוד השכונות נווה שאנן בחיפה, בית וגן ובית הכרם בירושלים, המושבה רוחמה בדרום, ובת ים. בשנת 1936 היה בין מייסדי המוסד 'אלומה' בירושלים, אחד הניסיונות הראשונים בארץ לשילוב לימודי קודש עם לימודי חול. הוא היה מיוזמי הקמת האוניברסיטאות בר אילן, חיפה ותל אביב.

ב-1925 היה ר' בנימין בין מייסדיה של אגודת 'ברית שלום', שקראה להקמת מדינה דו-לאומית בה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא. הוא ערך את ביטאונה 'שאיפתנו' ופעל בה במרץ. בביתו ברחוב המעלות בירושלים קבעה התנועה את משכנה. יחד עמו פעלו באגודה אנשי רוח כמו מרטין בובר, יהודה מאגנס, גרשום שלום, הנס קון וארנסט סיימון. לאחר מספר שנים פרש ר' בנימין מהתנועה. כציוני נוסח הרצל התנגד לוויתורים להם היו מוכנים חבריו בענייני עלייתם של יהודים לארץ ישראל.

עם זאת, פעילותו למען שלום ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים נמשכה עד יומו האחרון. הוא היה פעיל בקדמה מזרחה, 'הליגה להתקרבות יהודית-ערבית', 'איחוד' ובירחון 'נר, אותו ייסד וערך. הוא למד ערבית והאמין שכל יהודי בארץ צריך ללמוד את השפה. הוא אף החזיק מחברות ללימוד עצמי של הערבית.

כששמע על הטבח בכפר קאסם ב-1956, בגיל 76, הכריז כי יעבור לגור בכפר לאות הזדהות עם תושביו. במהלך ההפוגה במלחמת העצמאות פנה מעל דפי העיתונים אל הערבים ומנהיגיהם וביקש שיתירו לבני משפחות חללי גוש עציון לעלות לקברי יקיריהם: "המדובר הוא בעניין דתי-אנושי-תרבותי, שצריך להיות יקר גם בימי מלחמה וכל שכן בימי הפוגה לכל אדם הגון בעל מצפון, בלי הבדל דת ועם". הוא אף הציע תכנית שלום שכללה השבה של 100,000 פליטים פלסטינים אל תוך שטחי ישראל ויישובם בארץ, קליטת היתר במדינות ערב וויתור על הנגב הדרומי. דעות אלו הביאו עליו ביקורת חריפה.

הומניזם, הצלה וביקורת

ר' בנימין היה הומניסט בעל תפיסת עולם רחבה. הוא האמין בצדק חברתי, בשוויון זכויות ובכבוד האדם. הוא גם היה פמיניסט מובהק. במאמר מ-1915 על מלחמת העולם הראשונה הוא סימן את ראשיתה של תנועת השלום המודרנית בפעילותה של ברטה פון-זוטנר ובכתיבת ספרה האנטי-מלחמתי 'פרקו את הנשק מעליכם!'

בשנת 1942, כשהחלו להגיע לארץ העדויות הראשונות על השמדת יהודי פולין, ר' בנימין היה מהמעטים שלא נותרו אדישים. הוא ארגן אנשי רוח ופעילים חברתיים מכל המפלגות במסגרת שנקראה 'אל דומי' (השם לקוח מהקריאה 'אל דומי אל תחרש ואל תשקוט א-ל' (תהילים פג, ב). מטרת ההתארגנות הייתה להעלות את המודעות ביישוב לנעשה באירופה בכל דרך אפשרית, ולהשפיע על דעת הקהל העולמית כדי לנסות ולהציל יהודים. בקבוצה היו חברים גם ש"י עגנון, מרטין בובר ודב סדן.

שנה לאחר מותו של ברל כצנלסון עשה ר' בנימין מעשה שנחשב לבלתי ראוי: הוא תקף אותו בפומבי על כך שלא הקדיש את כל כוחו למעשה ההצלה, אלא העדיף להשקיע בהוצאת ספרים.

עם קום המדינה המשיך ר' בנימין בביקורתו על מדיניות ההנהגה. במאמר מ-1957, בשם 'מדינת ישראל כן, מדינת בן גוריון לא', הוא כתב: "מדינת בן גוריון איננה פשוטה וצנועה כזו שראינו בדמיוננו, אלא היא אידיאליסטית-דתית-שמימית-משיחית-מיליטריסטית. נביאים חזו את בואה... גנרלים ציידו אותה בנשק. העורבים מביאים לה, כמו לאותו חוזה קדמון על יד נחל כרות, לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב. הם מביאים גם מכוניות פאר, מטוסים, תותחים עד בלי די". מעבר לביקורת האנטי-מיליטריסטית, חשוב לזכור שר' בנימין נותר כל ימיו דתי אדוק, והנה הוא מבקר באופן חד את השימוש שעושה ההנהגה הישראלית בדת למטרות מדיניות.

פעילותו הספרותית הייתה ענפה: הוא כתב מאמרים רבים, ייסד עיתונים וכתבי עת, תרגם את רוב כתבי הרצל לעברית, סייע בתרגום ספרי לימוד לעברית ופרסם ספרים שונים כולל 'על הגבולין', 'אוצר הארץ', 'פרצופים' (שני כרכים), חיבורים על הרצל, דוד וולפסון, התיישבות התימנים ועוד. יצירותיו ממזגות עיון, ליריות והומור.

בשנת 1947, בזמן מלחמת העצמאות, נתן מחסה בביתו, סמוך למנזר רטיסבון לילדים רבים שפונו מכפר עציון. לאחר מותו הוקם חדר לזכרו בכפר, עדות לקשר העמוק שהיה לו עם המקום ועם האנשים שחיו בו.

יהושע רדלר פלדמן - ר' בנימין הלך לעולמו בשנת 1957. חייו היו שילוב נדיר של מחויבות למסורת היהודית, מסירות לציונות, אהבת אמת ושאיפה לצדק. הוא היה סופר, עיתונאי, מתרגם, מארגן, מתווך, חלוץ ובונה. הוא לקח חלק כמעט בכל אירוע משמעותי בתולדות הציונות, והשאיר חותם ייחודי על כל מה שעשה. מורשתו היא תזכורת לכך שגם בתוך הקונצנזוס יש מקום לקולות אחרים, ושלפעמים דווקא הקולות הבודדים הם אלו שמצביעים על דרך צודקת יותר, אפילו אם לא התקבלו בזמנם.