שמעון אלפסי

המאבק על הדרך לירושלים

עד אפריל 1948 התאפיינה הלחימה בערים המעורבות כצפת וירושלים וכן לחימה על צירי התנועה שהובילו לישובים נצורים. אותם ישובים קיבלו אספקת אוכל, תרופות ותחמושת באמצעות השיירות הממוגנות.

ב-27 במרץ 1948 יצאה שיירה מנהריה לקיבוץ יחיעם הנצור. ליד הכפר כברי הותקפה השיירה ובקרב נהרגו 46 לוחמים. באותו יום יצאה שיירה מירושלים לעזרת גוש עציון. בדרכה חזרה לירושלים נתקלה השיירה במארב ובקרב נהרגו 15 לוחמים וכ-40 נפצעו. ארבעה ימים לאחר שני אסונות אלו יצאה שיירה מקיבוץ חולדה לירושלים. השיירה הותקפה ליד הכפר ח'ולדה ובקרב נהרגו 22 לוחמים.

83 לוחמים שנהרגו בארבעה ימים ועשרות פצועים הבהירו כי לא ניתן להמשיך כך.

חלקה השני של המלחמה נמשך עד מחצית מאי, עם סיום המנדט הבריטי ופינוי הכוחות הבריטים. בשלב זה הוחלט להשתלט על שטחים לאורך הדרכים והדרך הראשונה שנבחרה הייתה הדרך לירושלים.

השקפתו של בן גוריון לגבי הדרך לירושלים הייתה: "אין כביש (לירושלים) - אין ירושלים. אין ירושלים - אין מדינה". עדות אחרת לחשיבות הכביש השתקפה בדבריו של בני מהרשק (קצין ההסברה) בטקס יום הזיכרון שנערך בקריית-ענבים לרגלי אנדרטת חטיבת הראל: "בכל ההיסטוריה הצבאית, בעולם כולו, לא נודעה עוד יחידת צבא שרוחב החזית בה לחמה לא היה אלא רוחב של כביש ומידת רוחב זו היא שקבעה גורלה של מדינה!"

כשפרצה מלחמת השחרור כבר הספיק שמעון אלפסי להשתתף במספר פעולות כמ"מ חבלנים. הוא השתתף בתקיפה על הכפר יאזור (לימים אזור ליד חולון), בפיצוץ מפקדת חסן סלאמה ליד רמלה (יחד עם יעקב חודורוב, לימים שוער נבחרת ישראל בכדורגל), וגם ליווה שיירות בדרך לירושלים וחווה על בשרו את חשיבות שחרור הדרך אל העיר.

אחד מהכפרים ממנו פתחו באש על מכוניות בדרך לירושלים היה אל-קסטל, ורבים נהרגו ונפצעו מהירי. ב-25 בינואר נערך קרב בין יחידות פלמ"ח לבין ערבים מקומיים שהסתיים בזכות התערבות הבריטים. בקרב זה נהרגו 10 לוחמי פלמ"ח.

ב-18 במרץ 1948 נערך בקסטל קרב נוסף. שתי מחלקות פלמ"ח השתתפו בקרב שבסופו נהרג מפקדם גדעון פלאי (ג'וני). חברו חיים גורי כתב לזכרו את השיר 'ג'וני' הנפתח במילים "הַלַּיְלָה שׁוּב רָאִינוּ אֶת פָּנֶיךָ, חֲבֵרֵנוּ ג'וֹנִי". לאחר אותו קרב כ-100 מתושבי הכפר נטשו אותו.

שמעון אלפסי בפלמ״ח

שמעון אלפסי, בנם של ציונה ומשה, היה צאצא למשפחה שורשית בארץ. כשהיה בן 13, במהלך חגיגת בר המצווה שלו בשכונת שפירא בתל אביב, הותקף בית הכנסת על ידי פורעים ערבים (מאורעות תרצ"ח 1938) ושמעון נשבע לנקום. בשנת 1943 התגייס שמעון לפלמ"ח וקיבל הכשרה צבאית וחקלאית בקיבוץ גבעת ברנר. הוא לקח חלק בפעולות 'ליל הגשרים' וב'שבת השחורה'. ביוני 1946 נעצר עם רבים אחרים ונאסר ברפיח למשך שישה חודשים.

בסוף אותו חודש, לאחר כישלון שלוש השיירות, נודע כי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, המנהיג הערבי של האזור, בנו של מוסא כאט'ם אל–חוסייני (ראש עיריית ירושלים בימי העת'מאנים ובתחילת תקופת השלטון הבריטי), מתכוון להשתלט על רכס הקסטל ולנתק את ירושלים.

ציונה אמו של שמעון סיפרה כי היה לו חוש צדק מפותח. כשהיה במחלקה בגבעת ברנר היה לו חבר תימני שבחור רומני נטפל אליו. יום אחד תפס אותו שמעון מאחור הלביש עליו שק וקשר אותו לגדר. הרומני צרח והחברים שאלו "אלפסי מה עשית?" והוא ענה להם: "פה בארץ אין תימני, אין פרענק ואין אשכנזי. כולנו יהודים". במקרה אחר שאירע בחורף חזר הביתה רטוב עד לשד עצמותיו אחרי הורדת מעפילים. "אמרתי לו, סיפרה אמו, 'תשמור על עצמך' והוא ענה לי- 'אני שומר על העם היהודי". שמעון היה חסון, יפה תואר, גבה קומה ועדין נפש. הוא הכיר את הארץ היטב ואף היה סייר ומדריך.

המשימה לכבוש שוב את הקסטל הוטלה על עוזי נרקיס שהיה מפקד הפלמ"ח באזור. למרות החשש להסתבך עם הבריטים הסכים עוזי לקחת את המשימה ובתנאי שמיד אחרי הכיבוש יגיע כוח מ'ההגנה' שיחליף את כוחותיו ויחזיק במקום.

בליל 3 באפריל 1948 כוח בפיקודו של אליהו סלע (שכינויו היה רעננה) כבש את הקסטל ללא התנגדות עזה ולמחרת, כמובטח, הם הוחלפו על ידי כוח של 'ההגנה' בפיקודו של מרדכי גזית.

מעניין לציין שאנשיו של מרדכי גזית כינו את מבצע ההשתלטות על הקסטל 'נחשון' על שמו של נחום שושני (נחשון היה כינויו ב'הגנה') שנפל במשלט דרומית לקסטל כשנותר אחרון כדי להגן על הנסוגים, זאת מבלי לדעת שכבר כשתוכנן המבצע לשחרור הדרך לירושלים הוא קיבל את השם 'נחשון', על שם נחשון בן עמינדב, הראשון שקפץ לים סוף בטרם נקרע הים לשניים.

באותו יום בו נכבש הקסטל הגיע לשם כאמל עריקאת, שהיה סגנו של עבד אל-קאדר, עם 100 לוחמים ועוד מאות כפריים מהסביבה. בשעה 14:00 החלה ההתקפה על הקסטל וחלק מהמגינים נטשו את העמדות מסביב. עבד אל קאדר שהה באותו זמן בדמשק וניסה לרכוש נשק לקראת המתקפה. במהלך הדיונים, כשנודע לו כי היהודים כבר כבשו את הקסטל, התייצב מול אסמעיל ספואת, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, וביקש תותחים. ספואת העדיף להקצות את המשאבים לצבא ההצלה של פאוזי קָאוַּקְגִ'י שהיה כוח לוחם מאומן יותר ממקבץ החיילים והכפריים של עבד אל קאדר. "בוגד, ההיסטוריה תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל עם נשק כבד או בלעדיו. אכבוש או אפול בקרב", אמר עבד אל קאדר לאסמעיל ספואת ויצא מהחדר מאוכזב ועצבני. הוא הגיע למפקדתו בביר זית והחל לתכנן את המשך ההתקפה על הקסטל.

אמו של שמעון אלפסי סיפרה על חיי החברה שלו: "חברים רבים שלו היו מגיעים לביתנו... הגיעו מלוכלכים ורעבים והכינו קפה בבית בפינג'אן. לפעמים, כשלא היה בבית אוכל, הלכו לאכול אצל אחותי. אני זוכרת את רבין ודדו, ורפול שהיה חייל שלו והגיע לקחת בורקס פעם ביום שישי... בחורות תמיד רדפו אחריו והתאהבו בו. רצינו שיתחתן וכל פעם דיברנו על ליבו, אבל הוא אמר שלא יתחתן עד שתיגמר המלחמה. בסתר ליבו ידע, כנראה, שלא יחזור. תמיד אמר שהוא לתל-אביב לא יחזור ויחיה רק בקיבוץ. את גבעת ברנר הוא כל כך אהב."

הקרב האחרון בקסטל

ב-8 באפריל בשעה 4 לפנות בוקר, כשהשחר עדיין לא עלה והראות הייתה חלשה, הבחין הרס"פ מאיר קרמיול בשלוש דמויות. הוא היה בטוח כי אלו גששי התגבורת שהגיעו מקרית ענבים, כפי שהובטח לו. מאיר, לבוש במדים בריטיים, צעק לעברם בערבית "תעלו יא ג'מעה" וקיבל בחזרה תשובה "הלו בויז" (Hello Boys) במבטא ערבי. יעקב סלמן הסמ"פ צרח "אלו ערבים" ומאיר ירה צרור כדורים. כשהבוקר האיר התגלה הרוג אחד ובחיפוש בכיסים נמצא רישיון נהיגה מצרי על שם עבד אל קאדר. בתחקיר שנערך מאוחר יותר התברר כי עבד אל קאדר עלה יחד עם סגנו כאמל עריקאת ושלישו ערפאת. עבד אל קאדר נהרג והיתר הצליחו לחמוק. יורם קניוק שהשתתף בקרב טען כי מי שירה היה משה כצנלסון (אחיינו של ברל כצנלסון).

השמועה כי עבד אל קאדר נמצא על הקסטל, אך לא היה ברור אם פצוע הוא או שנהרג, התפשטה במהירות ומיד הוכרזה 'פזעה' - אזעקה לתושבי הכפרים בסביבה להגיע ולהילחם. תוך מספר שעות התייצבו כ-1200 לוחמים שמטרתם הייתה לאתר את עבד אל קאדר. הלוחמים והפיקוד לא ידעו על ההתארגנות הערבית והייתה תחושה שיש רגיעה שאפשרה לעוזי נרקיס להגיע עם שני משוריינים ובהם אספקה ותחמושת. מצב לוחמי 'ההגנה' השתפר והרושם היה שהלוחמים יוכלו להחזיק מעמד.

בשעה 10:00 החלה המתקפה הגדולה מדרום. אש כבדה מנעה כל אפשרות לנוע בשטח. חלק מהלוחמים שלחמו מספר לילות ברציפות נרדמו בעמדות. הודעות בהולות נשלחו למטה הפלמ"ח בקרית ענבים עם בקשה לתגבורת אחרת ייאלצו לסגת. רק בשעה 13:30 יצאה תגבורת מקרית ענבים בפיקודו של נחום אריאלי וסגנו שמעון אלפסי. בשעה 14:00 חבר אריאלי לגזית מפקד כוח 'ההגנה' ויחד העריכו את המצב והגיעו למסקנה כי חייבים לסגת. שמעון אלפסי הורה לאנשיו: "הטוראים ייסוגו והמפקדים יישארו לחפות" - אימרה שהפכה מאוחר יותר לסמל מפקדים בצה"ל. רבים מהנסוגים נפגעו ורק ארבעה מהם שרדו, ביניהם מרדכי גזית שנפגע בראשו, והם הצליחו להגיע לארזה. כל אנשי הפלמ"ח שנותרו לחפות על הנסיגה נהרגו וכל הפצועים שנותרו על ההר נרצחו. בקרב זה לא נלקחו שבויים. גופתו של נחום אריאלי נמצאה רק כעבור שבועיים. בין ההרוגים היה גם שמעון אלפסי שנורה בראשו. בן 23 היה במותו.

ב-11 באפריל 1948 הובאו לקבורה במעלה החמישה 18 אנשי הפלמ"ח ו-31 לוחמי החי"ש. ב-19 בנובמבר 1953 הועברו לקבורה בהר הרצל.

הסופר יורם קניוק שלחם בקרב ספד לשמעון אלפסי וסיפר על דמותו: "שמעון אלפסי היה בשבילי דמות מפתח מדהימה. אני חי בזכותו ובגלל המשפט שלו, פשוטו כמשמעו. הייתי בכיתת הפלמ"חניקים... שהוצבה על הקסטל לתגבור כוח החי"ש שהגן על המקום לאחר כיבושו... בבוקר עלו עלינו מאות ערבים ב'פזעה' המונית... ראיתי פתאום את שמעון אלפסי, אותו הכרתי, מזדקף וצועק את הקריאה –'טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות!' אנחנו היינו טוראים, ושמעון ועוד מפקדים רבים נהרגו על הקסטל. אחרי הקרב, הכיתה שלי כבר לא הייתה קיימת... כל ימי חיי לא אשכח את המראה של אלפסי עומד וצועק את הפקודה. אני חי בזכותו, ולכן שמו טבוע בזיכרוני כה חזק. אני חי בתחושה שאלפסי לא זכה לתהילת הגבורה לה הוא ראוי."

יורם קניוק תיאר את שמעון אלפסי כ"הגיבור בגברים"