תרצה אתר: חיים ויצירה

בטוחני שעד שתגיעו לסוף הסיפור כבר תזמזמו לפחות אחד משיריה ושיר אחר ייתקע לכם בראש לעוד מספר ימים. היוצרת המופלאה הזו אחראית לשירים מפורסמים שביצעו זמרים רבים כדוגמת שלמה ארצי שהתפרסם בזכות שירה 'אהבתיה' ואריק איינשטיין עם 'שבת בבוקר'. אמנם השירים התפרסמו בזכות מבצעיהם אך את כולם כתבה תרצה אתר.

היא אימצה את שם המשפחה אתר מאחר שרצתה להתפרסם ולהיות מוערכת בזכות עצמה ולא בשל היותה בתם של השחקנית המפורסמת והמשורר הידוע. את כשרון הדיבור והמשחק ירשה מאמה ואת הכתיבה מאביה. היא יכלה להיות כל שאוותה אך הכל נקטע בבת אחת: "המשוררת תרצה אתר, 36, נמצאה בבוקר ללא רוח חיים, מוטלת בחצר האחורית של ביתה ברחוב שמעון התרסי 26 בת"א", כך נכתב בעיתון 'הארץ' ב-7 בספטמבר 1977. הידיעה על מותה הכתה בתדהמה את המשפחה, החברים ואת עולם השירה והמשחק בארץ.

תרצה אתר נולדה בינואר 1941 בתל אביב למשורר נתן אלתרמן ושחקנית התיאטרון רחל מרכוס. רחל נולדה בעיר קטנה בפולין בבית מסורתי. אביה דניאל מרכוס, שהיה סוחר טבק ונשיא קרן היסוד בפולין, היה נואם בחסד עליון. משפחת מרכוס הגיעה ארצה בשנות ה-30 והתיישבה בחדרה. מחדרה יצאה רחל לווינה ללמוד משחק אצל אגדת התיאטרון מקס ריינהרדט ובשנת 1947 כבר שיחקה בקאמרי. בבית הקפה 'שלג הלבנון' בו ישבה כל הבוהמה התל אביבית פגשה את נתן אלתרמן שבאוגוסט 1934 הפך אותה לגברת אלתרמן. שש שנים אחר כך נולדה תרצה בתם היחידה. נתן אלתרמן נולד בוורשה לרופאת שיניים ואיש חינוך. בשנות ה-30, לאחר לימודיו בפריז, עלה ארצה ועסק בכתיבה. הוא היה עיתונאי ומחזאי ומחשובי השירה העברית. עד יום מותו היה נשוי לרחל מרכוס אך במקביל ניהל רומן רב שנים עם הציירת צילה בינדר.

תרצה אתר הייתה בת 36 כשנפלה מהמרפסת. פרק חייה הקצר הכיל תוחלת חיים כפולה. את כישורי השירה חשפה בלהקת גייסות השריון כששרה את השיר 'אליפלט' שכתב אביה במיוחד ללהקה והקדיש אותו לבתו. לאחר שהשתחררה בשנת 1960 נישאה לעודד קוטלר ויחד נסעו לארצות הברית ללמוד משחק. החיים בארה"ב לא הקלו עמה. ובאחת הפעמים כאשר נשברה ואביה נסע להחזירה ארצה הוא כתב לה את 'שיר משמר' (שמרי נפשך):

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, / שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, / מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ, / מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם..."

והיא החזירה לו עם 'שיר הנשמרת':

"אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים. / מֵאֵשׁ, מֵרוּחַ, מִשִּׁירִים. / בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים. / כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים. / אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה. / אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה..." בגיל 26 כבר היה בבעלותה של תרצה מטען מרשים של שחקנית, משוררת וזמרת. לקראת ההכנות לתכנית ה-20 של להקת הנח"ל פנה אליה יאיר רוזנבלום, המנהל המוזיקלי של הלהקה, והזמין ממנה שיר. תרצה כתבה את השיר 'גשם בוא':

"גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם, בּוֹא / גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם, שׁוּבָה / כְּבָר אָבִיב וְהַגְּבָעוֹת כֻּלָּן יָרֹק בּוֹעֵר. / גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם, בּוֹא / גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם, שׁוּבָה / גֶּשֶׁם שׁוּב מִן הַיְּעָרוֹת הָרְחוֹקִים מַהֵר..."

גם שיר זה מתכתב עם שירו של אביה 'על אם הדרך':

"עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שׁוּב נִפְגּוֹשׁ בָּעֲלָמוֹת וּשְׂעָרָן הָרָטֹב יָנוּעַ חֶרֶשׁ עַל כְּתֵפֵנוּ מְתֻלְתָּל וְנֶהְדָּר... "

במרץ 1970 נפטר אביה שאליו הייתה קשורה בכל נימי נפשה. לאחר מותו בחרה 40 משיריו והוציאה קובץ שירים בשם 'נתן אלתרמן'. 30 מהם עוסקים ביחסים בין אב לבתו. זמן קצר לאחר מכן שירה 'אהבתיה' (לחן יעקב הולנדר) בביצועו של שלמה ארצי הגיע למקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון.

תרצה גדלה אצל שתי נשים: אמה רחל וסבתה בלה, אמו של נתן. על היעדרויותיו של אביה מהבית כתבה בסיפור 'עץ השזיף' (בקובץ 'פתאום כבו כל האורות'): "נתקפתי אימה. איפה אבא שלי? תמיד היה בי פחד שאנשים לא יחזרו אף פעם". היא מתארת כיצד כילדה הייתה כמהה לקרבתו וכיצד פעם אחת חיכתה בוקר שלם בבית הקפה בו נהג לשבת וכשהגיע החזיר אותה הביתה.

היא כתבה עשרה ספרי ילדים ותרגמה יותר מ-30 מחזות. שניים מספרי שיריה הוקדשו לילדיה יעל ונתן (שנקרא על שם אביה) שאותם הביאה לעולם מנישואיה השניים לבנימין סלור (בנץ'). בנימין היה ההיפך הגמור מאביה. עובד במה שהעניק לה חיים שקטים להם הייתה זקוקה. אלו היו שנים טובות בהן הפכה לאם, פרשה מהבמה והתרכזה בכתיבה. את יעל הפכה לגיבורת ספרה 'יעל מטיילת', ונתן, שכינוי היה נוני, היה גיבור הספר 'נוֹנִי, נוֹנִי, אין כמוני' והספר 'בלדה על נערי שגדל'.

הרעיונות לחלק מהיצירות נשאבו מההתרחשויות בבית, כפי שסיפר בנה נתן: "כל ערב לפני השינה היא הייתה שואלת איזה שיר אתה רוצה שאכתוב לך היום? והייתי מאתגר אותה. ביקשתי שירים על טרקטור ושיר על אקורדיון, שיר על יום הולדת ושיר על חוף הים... באותו רגע היא הייתה כותבת את השירים, זאת אומרת על המקום ומיד הולכת ומדפיסה. וכשהתווספו מספיק שירים היא הוציאה ספר 'נוני אן כמוני' שזה ספר עליי ו'האריה שאהב תות' זה מתוך 'יעל המטיילת'. זה ספר על אחותי. והכול החל מזה שיעל עשתה בעיות בארוחת הערב ולא רצתה את זה ולא את זה".

המוות והשיר האחרון

נסיבות מותה של תרצה אתר הן בגדר מסתורין אך למשפחתה ברור כי נפלה מן המרפסת. יום לפני מותה נפגעה תרצה בתאונת דרכים, נפצעה בעיניה ולאחר אשפוז קצר שוחררה לביתה. בעלה סיפר לכתב 'הארץ' כי בערב שקדם ליום מותה הניחה פתק שהיה מיועד לו ובו כתבה כי היא עייפה והולכת לישון. בפתק גם ביקשה שידאג בבוקר לשלוח את שני הילדים, שהיו אז בכיתה ד' ו-א', לבית הספר. עוד סיפר כי סמוך לשעה 07:00 יצאה תרצה מחדר השינה שלהם והתבוננה כיצד מתכוננים הילדים לצאת לביה"ס וחזרה לחדרה.

יש הטוענים כי התאבדה ומבססים זאת על צירוף מקרים. ממש לפני מותה תרגמה תרצה אתר את השיר 'פרגים באוקטובר' של המשוררת האמריקאית סילביה פלאת הנפתח בשורות: "אפילו ענני-השמש אינם יכולים להשתלט על הגלימות האלה / אף לא אותה אשה באמבולנס / שלבה פורח מבעד למעילה בתדהמה רועמת כזאת..."

באותו זמן כתבה את השיר האחרון שלה 'בלדה לאשה' שנכתב עבור ההצגה 'ארבע נשים' ועוסק. את מילות השיר מסרה למלחין משה וילנסקי וששי קשת היה אמור לשיר אותו. בבוקר היום בו העביר וילנסקי את השיר המולחן לתאטרון 'הבימה' תרצה אתר כבר לא היתה בין החיים. השיר, המתכתב עם שירה של סילביה פלאת, נפתח בשורות הבאות: "אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ, לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,

הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה / שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר / וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר. / אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה, / לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע, / אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר / וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר..."

תרצה אתר הושפעה רבות מסילביה פלאת שהייתה גם היא אמא לשני ילדים והתאבדה בלונדון בשנת 1963. עד היום אין תשובה ברורה לשאלה אם הייתה זו תאונה או שמא התאבדות. הדבר היחיד הברור הוא כי איבדנו יוצרת מוכשרת בשיא פריחתה.