אוסקר ויילד

הסיפור הפעם הוא על שלושה גברים: האחד, אב לשני בנים הומוסקסואלים, שבלשון המעטה נאמר שלא אהב את דרכם. השני הוא בנו הצעיר, שעיקר פרסומו נבע ממאהבו. והאחרון, המאהב ההומוסקסואל הכי מפורסם שהיה: סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי. אבל מה שחיבר את שלושתם היה אולם בית המשפט שבו נערך משפט הדיבה הכי מפורסם בהיסטוריה.

המרקיז מקווינסברי

ג'ון דאגלס, המרקיז התשיעי של קווינסברי, היה אדם אלים ועיקש. הוא נרשם בדפי ההיסטוריה כמי שהיה הראשון לשלב את השימוש בכפפות בזירת האיגרוף המקצועי והחובבני. כיום משמש המושג 'חוקי קווינסברי' בעיקר כדי לתאר פעולות המשקפות משחק הוגן או רוח ספורטיבית. חוקים אלו נכנסו לתוקף בשנת 1867 ונהוגים עד היום בזירות האגרוף.

המרקיז חי בתקופה הויקטוריאנית השמרנית. באותן שנים ההומוסקסואליות היתה בניגוד לחוק באנגליה. בנו, פרנסיס דאגלס, ניהל רומן הומוסקסואלי עם ראש ממשלת אנגליה דאז, ארצ'יבולד פרימרוז, רוזן רוזברי החמישי. רוזברי היה נשוי לחנה דה-רוטשילד, נכדתו של נתן מאיר רוטשילד, מייסד הענף הבריטי של משפחת רוטשילד.

אוסקר ווילד

ווילד נולד בשנת 1854 בדבלין בירת אירלנד, לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים מהטובים באירלנד. לצד עיסוקו ברפואה, עסק האב בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. אמו, ליידי ג'יין פרנצ'סקה, הייתה משוררת שעבדה כמתרגמת, ואקטיביסטית בתנועה לעצמאות אירלנד.

ווילד סיים בהצטיינות לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין והמשיך למגדלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. כבר בזמן שהותו במגדלן קולג', התחיל לבלוט כחריג. הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס, בחמניות ועוד.

בשנת 1884 התחתן ווילד עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים, סיריל וויוויאן.

בין השנים 1887-1889 עבד כעורך עיתון "עולם האישה". מכניסתו לתפקיד, זכה העיתון להצלחה רבה, ובמסגרת זו הגה ווילד לראשונה את רעיון הסיפור בהמשכים, דבר שמשך קוראים רבים. במשך תקופה זו פרסם את ספרו "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888).

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי". הספר מתאר את חייו של אדם אשר חיצוניותו נשארת צעירה ויפה לנצח, אך מבחינה פנימית הוא רקוב ומושחת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ווילד.

משנת 1892 הוציא ווילד יצירה חדשה כמעט מדי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה הקומדיה "מניפתה של ליידי וינדרמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידאלי" (1895) ו"חשיבותה של רצינות" (1895).

ווילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכת יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן מספר נערים מהמעמד הבינוני והנמוך, חלקם זונות ממין זכר.

בשנת 1891 החל הרומן המפורסם והסוער ביותר של ווילד. המאהב היה לורד אלפרד דאגלס, בחור בן 22 שהיה ידוע בכינוי "בוזי". אביו של בוזי, ג'ון דאגלס המרקיז מקווינסברי החליט "להציל" את בנו ממערכת יחסים זו ושם לו למטרה להפריד בין השניים. בערב הפתיחה של מחזהו של ווילד "חשיבותה של רצינות", ניסה המרקיז להתפרץ לתיאטרון ולהרוס את האירוע, אך נחסם על ידי מאבטחים ששכר ווילד מבעוד מועד. מספר ימים לאחר מכן העביר המרקיז כרטיס לווילד ובו כתב: "לאוסקר ווילד המתנהג כסדומאי". ווילד שהיה בשיא הצלחתו באותה תקופה, נפגע מהמתקפות החוזרות ונשנות של המרקיז והחליט להגיש תביעת דיבה נגדו.

עם התקרב מועד המשפט, ניסו חבריו הקרובים של ווילד, ביניהם ג'ורג' ברנרד שואו ופרנק האריס, להניא אותו מלהמשיך בהליך. כשנראה היה שווילד אכן נוטה להקשיב לחבריו ולוותר על התביעה, אז התערב בוזי, ששנא את אביו, והציב לו אולטימטום: או משפט או פרידה. ווילד בחר במשפט.

משפט הדיבה והמאסר

משפט הדיבה החל ב-3 באפריל 1895. ווילד, יהיר, שנון וגאוותן, הכחיש נמרצות את האשמות המרקיז, אולם במהלך החקירה הנגדית התחוור לו כי בחודשים האחרונים היה נתון למעקב של חוקרים פרטיים ששכר המרקיז כדי לאסוף מידע מפליל אודותיו. כבר בנאום הפתיחה הכריז הסניגור כי ההגנה תביא מספר רב של גברים צעירים שהיו בני זוג מיניים של ווילד.

באותו ערב, ניסה פרקליטו של ווילד, שהבין את חומרת מצבו של מרשו, להגיע לעסקה עם הסניגור, לפיה ווילד ימשוך את התביעה אם המרקיז יוותר על הצגת הראיות שאסף כנגד אורח חייו. למחרת, אכן משך ווילד את תביעתו, אולם המרקיז, שהתנגד בתקיפות לעסקה שעשה סניגורו, לא זו בלבד שלא כיבד אותה, אלא אף שלח את כל הראיות שהיו בידיו לסקוטלנד יארד.

ווילד הפך ממאשים לנאשם. הוא נעצר ב-6 באפריל 1895. תוך מספר שבועות הוגש נגדו כתב אישום פלילי בגין ביצוע מעשים "בלתי הגונים" והתנהגות "מופקרת". במהלך משפטו, שנפתח כשלושה שבועות לאחר מעצרו, נשמעו עדויות רבות של גברים צעירים שקיימו יחסים אינטימיים עם ווילד. במהלך משפטו הוא נשא את נאום ההגנה על עצמו, ששורה אחת ממנו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי עד היום - "האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה" (The love that dares not speak its name).

ישיבה זו של בית המשפט הסתיימה ללא הכרעה מצדו של חבר המושבעים.

במשפט החוזר מינתה התביעה המלכותית את התובע הכללי של בריטניה לעמוד כנגד ווילד. הפעם הורשע ווילד בביצוע שבע עבירות על סעיף 11 של המשפט הפלילי, וב-26 במאי של אותה שנה הוא נשלח לשנתיים מאסר עם עבודת פרך. עונש זה היה המקסימום שנקבע בחוק.

תנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ ללא מזרן, במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר לצד אסירים אחרים, אבל נאסר עליו לתקשר איתם. הוא סבל מרעב מתמיד ולקה בדיזנטריה. "כמו כל מי שאינו מורגל בעבודה גופנית ומרצה עונש דומה, הוא צפוי למות בתוך שנתיים", אמר מפקד הכלא לאחד מידידיו של ווילד.

השנים האחרונות והחיים אחריו

לאחר שהשתחרר מהמאסר, כתב ווילד לאהובו בוזי מכתב:

"איש יקר שלי, קיבלתי את המברק שלך לפני חצי שעה, ואני כותב לך כמה מילים כדי לומר לך שאני מרגיש שאם אי-פעם תתגשם תקוותי לשוב ולכתוב, זה יקרה רק אם אהיה אתך. לא כך היה בעבר, אבל עכשיו הכל שונה. יש בהחלט בכוחך להטעין אותי באנרגיה ובתחושת העוצמה המאושרת שהאמנות זקוקה להן. כולם כועסים עליי כי אני חוזר אליך, אבל הם לא מבינים אותנו. אני מרגיש שרק אתך אני מסוגל לעשות משהו. בבקשה, תקן את חיי ההרוסים ואז ימצא העולם בידידות ובאהבה שלנו משמעות שונה. כל-כך חבל שנפרדנו אחרי שנפגשנו. יש עכשיו בינינו תהומות כה עמוקים של חלל ושל מקום. אבל אנחנו אוהבים זה את זה. לילה טוב, אהוב. שלך תמיד, "אוסקר".

השניים נפגשו וחיו זמן מה באירופה, אבל כשנאלצו להתמודד עם חסרון כיס, מיהר בוזי לעזוב את ווילד ושב לאנגליה בגפו. אשתו וילדיו של ווילד, שינו את שם משפחתם והיגרו לארה"ב.

את שארית ימיו בילה ווילד חסר-כול תחת השם הבדוי סבסטיאן מלמות', תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים.

ווילד חלה בדלקת קרום המוח והלך לעולמו בשנת 1900 בבית מלון בפריז, והוא בן 46. מסופר כי בעת מחלתו אמר ויילד בציניות "אנוכי והטפט שעל הקיר מנהלים דו-קרב, אחד מאיתנו יצטרך ליפול ראשון".

אלפרד דאגלס "בוזי" היה מעורב בעשרה משפטי דיבה לפחות, וברובם הפסיד. ב-1913 הוא תבע לדין את הסופר ארתור ראנסום, שהציג אותו בצורה לא מחמיאה בספרו על אוסקר ויילד. הוא הפסיד במשפט זה. באותה השנה הגיש אביה של אשתו תביעת דיבה נגדו, בהקשר למאבק המשמורת על בנו.

בשנת 1923 הגיש וינסטון צ'רצ'יל תביעת דיבה נגד דאגלס, לאחר שזה האשים אותו בעיתונו בשותפות לקונספירציה יהודית לרצוח את לורד קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי. דאגלס הפסיד גם במשפט זה, ונאסר לשישה חודשים; במהלך מאסרו הוא כתב את "כליל הסונטות", יצירה אנטישמית שמופיעות בה שורות כמו "זרעו המצורע של ישראל / פושה כנגע בדם אלביון..." בוזי היה בין הראשונים שתרגמו לאנגלית את 'הפרוטוקולים של זקני ציון' בשנת 1919.

רק בשנת 1967 נקבע באנגליה כי הומוסקסואלית היא אינה מהווה עבירה על החוק.