הקשר של אירמה להתיישבות

"ועל שטח של שמונה קילומטרים מתגנב והולך הדרך הצר הזה, הסלול באופן פרימיטיבי, בין גבעות נישאות, עד שפתאום מופיעה לנגד עיניך על ראש אחת הגבעות קבוצה של בתים לבנים... עין השופט. לכאן, לבין השלוחות של הרי אפרים, חדרו ובאו, דווקא בשנים האחרונות, בחורים ובחורות מבני ישראל מעבר לים, מאמריקה. לזאת נקרא המקום על שמו של השופט העברי הגדול שמעבר לאוקיינוס – מפולין ובהם גם מישהו מבני הצבר... וכאן, בין ההרים השוממים, הפראים, מבין המעברים הצרים השופעים אימים, מבין השבילים שספגו לא אחת ולא שתיים דם כאן סללו המתיישבים עצם במו ידיהם כביש. סיקלו את האבנים מעל פני הגבעות והעמקים, נטעו עצים, שתלו שתילי ירקות וזרעו חטים ושעורים ועדשים... ומבע פניהם וברק עיניהם מעידים עליהם כי שמחת יצירה בלבם וגם שורשיהם הם מצאו את מבוקשם בקרקע, אשר דורי דורות של אבות העשירוהו בדמם ונשמותיהם של ילדי המקום. בני אפרים החדשים". כך תיאר בהתרגשות גדולה הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, את ביקורו בקיבוץ עין השופט הנקרא על שמו של השופט לואיס ברנדייס לאות הוקרה על תרומתו הרבה להקמת הישוב. את המחויבות של השופט ברנדייס לקיבוץ אפשר להבין מדבריו של יהושע לייבנר, חבר הקיבוץ ששהה בשליחות בארה"ב וסיפר: "זה עכשיו התראיתי עם ברנדייס. מדי פעם אני נכנס אליו, אם צריך אפילו רק לשיחה קלה, כדי לקשור אותו יותר אלינו. יש לי הרושם שעניין הקיבוץ האמריקאי נעשה כה קרוב ליבו שאין מה לדאוג בעתיד. אני בטוח שבכל עת צרה נוכל לפנות אליו". מי שרתמה את השופט ברנדייס לטובת הקיבוץ הייתה אירמה לינדהיים.

שלושים הצעירים האמריקאים שהגיעו בשנת 1932 למשמר העמק נראו נלהבים. הם התכוונו לרכוש להם חלקת אדמה ולהקים עליה ישוב. אירמה לינדהיים שכבר אז היתה מוכרת (עמדה בראש תנועת 'הדסה' העולמית – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה), לקחה על עצמה את תפקיד גיוס הכספים. הגיוס לא הצליח והיא חזרה והתקבלה כחברת קיבוץ משמר העמק. שנתיים לאחר מכן עברו האמריקאים לחוות הכשרה בחדרה(יחד עם קבוצת אנשי 'השומר הצעיר' מפולין). הייתה זו קבוצה איכותית. העיתונאי האידי אברהם רבוצקי נפגש איתם וסיפר להם על רוחם החלוצית. נשים וגברים, כולם בוגרי אוניברסיטה שיכלו להשתלב בכלכלה האמריקאית, העדיפו לעזוב את השפע בו גדלו כדי להיות שותפים בהקמת המדינה היהודית ולשם כך הכשירו את עצמם לחקלאות. לאחר חמש שנים הם היו מוכנים 'למבחן הגדול'. בשנת 1936 החליטו המוסדות המיישבים בארץ שקיבוץ 'אמריקה-בניר' יעבור לג'וערה. ב-04 ביולי 1937, יום העצמאות האמריקאי, ארזה החבורה האמריקאית כלים וחומרי בניין בארבע משאיות ונסעה להתארגנות אחרונה בקיבוץ משמר העמק. אברהם הרצפלד שהגיע לאספה עודד אותם וחתם את דבריו בשיר " שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה..."

לא מעט קשיים עברה הקבוצה. נקודת הקבע הוקמה מעט מערבה. בסוף אותה שנה הונחו היסודות לבית הילדים, מעין מסר ברור של 'מכאן אנו לא זזים, וכאן נגדל את הדורות הבאים'. את הקיבוץ תכנן נח, בנה של אירמה לינדהיים, ועל שמו הגבעה שאליה עלו - גבעת נח (היא גו'ערה). במקום שהתפנה הוקם בית הספר הצבאי הגבוה של 'ההגנה'. לימים כונה המקום 'בית ספר לרמטכ"לים' בשל מספרם הגדול של קציני צה"ל הבכירים שקיבלו את הכשרתם הראשונית במקום. באותו מקום גם צייר משה בר-תקוה (מונדק פסטרנק) את סמל החרב וענף הזית שהפך לסיכת המ"מ המוענקת עד היום למסיימי קורס הקצינים של צה"ל.

לא היתה זו טביעת האצבע הראשונה של אירמה לינדהיים בארץ. את ביקורה הראשון בארץ ערכה בקיץ 1925 עם אחייניתה ברטה גוגנהיימר מווירג'יניה. השתיים הוזמנו לטקס חנוכת האוניברסיטה העברית וניצלו את ההזדמנות לטייל בארץ. במשך שישה שבועות טיילו רכובות על גבי סוסים בסיור שארגנה להן חברתן מניה שוחט, וכך נחשפו למצבם הקשה של הילדים המשוטטים ברחובות ללא מעש. הן החליטו להקים מגרשי משחקים לילדים שכיום ידועים בשם 'מגרשי גוגנהיימר'. המגרש הראשון הידוע בשם 'הר ציון' נחנך כבר בספטמבר 1925 ברובע היהודי והיה בניהולה של ליליאן קורנפלד, מחלוצות מחברי ספרי הבישול בישראל. בהמשך הוקמו גנים נוספים בתל אביב, ברחובות, בחיפה, צפת ואף במושבים ובקיבוצים. בשנת 1947 כבר פעלו כ־40 מגרשים אשר שימשו כ-700,000 ילדים שנהנו ממגוון פעילויות שאת חלקם ניהלה רחל שוורץ, אימן של רות דיין וראומה ויצמן. בחלק מהגנים נערכה פעילות משותפת לילדים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים וניתן להגיד כי מגרשי גוגנהיימר הניחו את התשתית לחינוך הלא פורמלי בארץ.

מניו יורק אל הציונות

אירמה לינדהיים נולדה בניו יורק בסוף שנת 1886 למשפחה חילונית, עשירה ומתבוללת. בביוגרפיה שכתבה סיפרה כי כבר בילדותה חשה היעדר שורשים. היא הוסיפה וסיפרה כי הגמגום הכבד ממנו סבלה גרם לה לבדידות ולכן את כל מרצה השקיעה בלימודים. בגיל 21 נישאה לאהובה נורווין לינדהיים ולזוג נולדו חמישה ילדים. 10 שנים לאחר שנישאו פרצה מלחמת העולם הראשונה ואירמה התגייסה לצבא האמריקאי כנהגת בחיל התובלה, יחד עם הקדילאק שלה. היא נכנסה להיסטוריה כיהודייה הראשונה שהגיעה לדרגת סגן בחיל התובלה האמריקאי. באותה שנה, בעקבות הצהרת בלפור, נרתמה לחזון הציוני. היא החלה להתקרב ליהדות ובשנת 1922 נרשמה למכון הדת היהודי בניו יורק, כך גם הפכה להיות האישה הראשונה שלמדה במוסד זה. אירמה החליטה להשתתף במסלול לרבנות למרות שהוא נועד לגברים בלבד. רק לאחר עתירתה נפתחו שערי המוסד לנשים ולגברים באופן שווה.

ב-1920 הואשם בעלה נורווין במסחר עם חברות גרמניות במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נשפט ונכלא למשך שנתיים ורק בשנת 1928 הוכחה חפותו. בשנת 1939 איבדה אירמה את בעלה אך בזאת לא נסתיים אסונה. בנה נח (נורווין) מת ממחלת כליות בזמן הכנותיו להקמת הבניין הארץ ישראלי לתערוכה העולמית בניו יורק, ובשנת 1945 איבדה בנה דונלד בגרמניה במלחמת העולם השנייה.

השליחות לשמירת הזהות היהודית

לאחר מלחמת העולם השנייה האכזרית, היו היהודים חלוקים בדבר קיומו של האלוהים ומבין אלו שאיבדו את אמונתם היו כאלה שהגיעו לארצות הברית והתבוללו. אירמה סיפרה כי באחד מערבי השבת של סוף שנת 1964 חוותה הארה בדומה לאברהם שאלוהים התגלה בפניו והורה לו לעזוב את ארצו וללכת לארץ המובטחת, אך להבדיל מאברהם צוותה אירמה לעצור את ההתבוללות בקרב יהודי ארצות הברית.

אירמה הקימה את הפרויקט 'תוכנית להישרדות יהודית' (Operation Jewish Survival), תכנית שמטרתה היתה העברת מידע מדור הסבים והסבתות לצאצאים, בעיקר בכל הנוגע למושג 'להיות יהודי', כך גם קיבל הפרויקט את הכינוי 'פרויקט הסבתות'.

בשנת 1926 כיהנה אירמה לינדהיים כנשיאה השלישית של ארגון 'הדסה' ובמקביל הייתה לסגנית יו"ר 'ארגון ציוני אמריקה'. עיקר תפקידה היה לקדם את העלייה לארץ ישראל וזאת בניגוד לקודמותיה שעסקו בחינוך ובריאות בלבד. לאחר מות בעלה החליטה להוות דוגמה ועלתה לארץ ישראל עם ילדיה. כך החליפה את אחוזתה הענקית בלונג איילנד בצריף קטן בקיבוץ משמר העמק שנודע בשם 'הצריף של רמה'. היא הייתה חלוצה מבוגרת, נלהבת ומלאת מרץ שהגיעה לכל עבודות המשק בלבוש מוקפד ששיקף את יחסה הרציני לעבודה. במקביל המשיכה לגייס כספים וסייעה בהקמת הקיבוץ האמריקאי הראשון עין השופט, בהקמת בית הדפוס בקיבוץ מרחביה והתפרסמה בתקשורת הישראלית כ'סבתא של הקיבוצים'.

אירמה לינדהיים זכתה לקבל אזרחות ישראלית בתום מלחמת השחרור. את קורות חייה פרסמה בספר 'חיפוש מקביל: חיפוש של אדם ועם' (Parallel Quest: A Search of a Person and People), ולקראת שנות חייה האחרונות חזרה לארצות הברית שם נפטרה בגיל 91 בשנת 1978. לבקשתה נטמן אפרה לצד אפרם של בעלה, בנה נח ורעייתו הלן (שנהרגה בסוף שנות ה-30 בתאונת מטוס) בקיבוץ משמר העמק.

'צריף רמה' בקיבוץ משמר העמק נשמר כאתר זיכרון.