אליעזר משה ארקין

שורשי המשפחה במזכרת בתיה

הפגישה בין הרב מוהליבר לבין הברון אדמונד דה רוטשילד בסוכות 1882 הייתה מכרעת. הברון רצה לדעת כי אינו מבזבז את זמנו על חבורת יהודים חולמים, שכאשר ייפגשו עם המציאות הקשה בארץ לא יהיה בכוחם להקים ישוב משגשג, ועל כן התנה את תמיכתו בהכשרתם בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הרב מוהליבר שחלם להקים ישוב מצליח לא סמך רק על ההכשרה בבית הספר החקלאי אלא חיפש אנשים שכבר היו בעלי רקע חקלאי. הוא בחר 11 גברים מכפר חקלאי קטן בשם פבלובה (כיום בשטח אוקראינה, לא הרחק מהגבול עם פולין). גברים אלו עבדו בחקלאות עוד מנערותם. כל משפחה שלחה נציג אחד, למעט משפחת ארקין ששלחה שני נציגים - צבי ויעקב. הקבוצה עברה הכשרה בת שמונה חודשים ובנובמבר 1883 בנתה מושבה לתפארת על אדמות עקיר. בתחילה היה שם המושבה עקרון, אך מאחר שמושבה זו היתה הראשונה שהקים הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, לבקשתו, שונה שמה למזכרת בתיה על שם אמו.

בבית שבנה צבי ארקין נולד בשנת 1890 בנו וגם נכדו זלמן שנישא לבת דודתו מרים שעלתה לארץ בשנת 1925 מהעיר רוז'נוי. זלמן ומרים המשיכו לטפח את המשק שהקים הסב צבי ושם נולדו גם ילדיהם: הבן הבכור אליעזר משה נולד בשנת 1929, ישראל חיים (לימים הממונה על התקציבים במשרד האוצר ומנכ"ל אגרסקו), עמיהוד ואחיעזר. זלמן ובניו היו חקלאים ועבדו כבימי התנ"ך - דשו באמצעות מורג, חרשו בעזרת גמל ובקיץ גידלו לצריכה פרטית עגבניות ומלפפונים ובחורף סלק, בצל, כרובית וכרוב.

ילדות בין לימודים למשק

את ילדותו חילק אליעזר בין לימודים בבית הספר ועזרה למשק הבית. "הריני מעיד עליו, כי במשך 6 שנים שהוריתיו, נמצאתי למד ממנו יותר משלימדתיו... כל אשר עשה היה רצוף שלמות ומסירות, נפשו דבקה ביצירתו" - סיפר יוסף אוקון אחד ממוריו בבית הספר העממי.

ב-1934, עם תום לימודיו בבית הספר העממי, החל אליעזר את לימודיו בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שם למדו אביו, סבו ואבי סבו. גם שם בלט בין התלמידים. "אליעזר נולד בתלם", אמר עליו אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל.

בתום הלימודים במקווה ישראל התגייס אליעזר לפלמ"ח ויצא להכשרה המגויסת - הכשרת 'יפתח' בקיבוץ גבת. בעודו אורז את התרמיל הבטיח לאמו: "אני אחזור לעקרון ויחד עם חברי נבנה חווה משותפת וחיים משפחתיים נפרדים". לא רק חקלאי בן חקלאי היה אלא גם איש ספר. הוא אסף ספרים לספריה ואף שימש כספרן. וכך כתב בעלונם 'אלומה': "החלטנו על הקמת ספריה. שלב נוסף בנכסינו התרבותיים. הימים כשהלימודים מאחורינו ואנו נכנסים לחיי עבודה. עכשיו נודעת חשיבות מרובה להשתלמות עצמית - והספריה, שלהבת נר תרבותי". זמן קצר לאחר גיוסו נבחר אליעזר לצאת לקורס מפקדי כיתות.

אקסודוס והמרי העברי

האוניה שבמקור נקראה 'הנשיא וורפילד' נבנתה כספינת נופש ונועדה להשיט כ-1000 איש בנהרות שבין מרילנד לווירג'יניה, אבל האירועים ההיסטוריים גרמו לכך שבתום מלחמת העולם השנייה, לאחר ששימשה את הבריטים כאונית בית חולים, עמדה לסיים את דרכה ולהימכר כגרוטאת ברזל. דווקא אז ייעד אותה הגורל להיכנס לספרי ההיסטוריה כאחת האוניות המפורסמות. היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה רוכזו במחנות עקורים. המוסד לעליה ריכז כ-4500 יהודים ממחנות אלו והעביר אותם למרסיי בצרפת. ב-11 ביולי 1947, בשעות הבוקר המוקדמות, נפגשו העקורים עם הצוות והמלווים מהארץ ועלו לאוניה כשפניהם ארצה להקים להם מדינה בה יוכלו לחיות לבטח. ברשות הבריטים היה את כל המידע לגבי זהות הנוסעים, המלווים ואנשי הצוות, ואף ידעו מהו יעד הספינה. כבר ביציאה מנמל מרסיי לוותה האוניה במפציץ בריטי ואוניות סיור בריטיות.

לאחר שבוע בים, במרחק 20 מייל מחופי ישראל ולא הרחק מנמל עזה, נגחו באוניה משחתות בריטיות ו-50 חיילים עלו על האוניה. התפתח מאבק קשה שבמהלכו נהרגו שני ניצולי שואה ומתנדב חו"ל שהיה למעשה קצין בריטי (בריטים נלחמו בבריטים) - ויליאם (ביל) ברנשטיין ששימש קצין על האוניה. המשחתות והאוניה המשיכו לחיפה, שם הורדו הנוסעים בכוח והועברו לשלוש אוניות גירוש חזרה לגרמניה. הצילומים של אוניות הגירוש שעליהם יהודים ניצולי שואה מצטופפים מאחורי גדרות תיל עוררו הדים עצומים בארץ ובעולם. סיפורה של האוניה 'אקסודוס' או בשמה העברי 'יציאת אירופה תש"ז' הפך לנושא השיחה העיקרי במשך זמן רב. אודות ספינת הגירוש נכתבו ספרים רבים ואף הופקו סרטים (המפורסם ביניהם 'אקסודוס' שהופק בשנת 1960 בכיכובו של השחקן פול ניומן).

בסוף שנת 1945, ההבנה כי הבריטים ממשיכים במדיניות 'הספר הלבן' המגבילה את העלייה לארץ ישראל, רכישת אדמות ויישוב הארץ, בשעה ששרידי יהדות אירופה נמצאים במחנות עקורים, הביאה את ראשי ההנהגה למסקנה כי לא ייתכן שיתוף פעולה עם הבריטים אלא מאבק. כך קמה תנועת 'המרי העברי' שבה חברו כל המחתרות באותה עת: ההגנה, האצ"ל והלח"י. בעקבות פרשת אקסודוס הוחלט במטה ההגנה לצאת לפעולה נגד הבריטים והיעד שנבחר היה תחנות הרדאר שעל הכרמל שעסקו בין היתר באיתור ספינות מעפילים. למשימה נבחר הגדוד הראשון של הפלמ"ח וברשותו היו יומיים בלבד להכנת הפעולה.

הפעולה בכרמל וההנצחה

הרדאר ב'סטלה מאריס' היה נתון לשמירה קפדנית של חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית - 'הכלניות'. כבר היו שני ניסיונות פגיעה בתחנת הרדאר וב-01.07.1947 התרחש הניסיון השלישי. הבריטים, שאחרי שני הניסיונות הראשונים ציפו לניסיון פגיעה נוסף, כבר היו בעמדות כוננות. התכנית של הפלמ"ח הייתה לתקוף שתי תחנות רדאר במקביל: האחת בכרמל המערבי (מול רחוב טשרניחובסקי) והשנייה בכרמל המזרחי. כינוס הלוחמים היה בקיבוץ שער העמקים ומשם עבר כל לוחם בנפרד לבית הספר הריאלי באחוזה. הכוח מנה שנים-עשר לוחמים, ביניהם אליעזר ארקין ממזכרת בתיה. מפקדי הכוח היו רפי גינצבורג (שכונה 'התרנגול') ורפי הנטמן (שלימים נודע בשם רפי איתן - בכיר במוסד, מלוכדי אדולף אייכמן בארגנטינה). במהלך הבוקר של אותו יום נאסף מודיעין שבו נאמר כי על הגדר תלויות קופסאות שימורים שאמורות להרעיש עם כל נגיעה בגדר ולאורכה כלבי שמירה. מספרים כי בסיור הכנה לקראת פיצוץ הרדאר זחל רפי איתן בתוך מנהרת ביוב ומאז דבק בו הכינוי 'רפי המסריח'.

הכוח בפיקודו של רפי גינצבורג עלה מדרום הוואדי בזחילה ארוכה ושקטה והתמקם בין שני הבניינים בהם התגוררו הקצינים הבריטים, שם התפצל הכוח. החוליה של אליעזר ארקין בפיקודו של רפי גינצבורג פרצה פנימה במטרה לפוצץ את הרדאר המערבי, וכוח בפיקודו של רפי איתן פנה לפוצץ את הרדאר המזרחי. כאשר רפי גינצבורג חתך את הגדר החלו הכלבים לנבוח, כל השטח הואר בבת אחת והשומרים פתחו באש תופת. באותה עת עברה במקרה מכונית פרטית ומתוכה יצאו קצינים בריטים שפתחו באש על החוליה. מאש זו נפגע אליעזר ארקין. רפי גינצבורג נתן הוראה לפוצץ ולהסתלק במהירות האפשרית והנסיגה החלה.

את החדירה לרדאר המזרחי תיאר רפי איתן: "החדירה השקטה ארכה זמן רב, כשעה וחצי. כעבור עשר דקות כבר היו שני תרמילי הנפץ, 20 ק"ג משקל כל אחד, מתחת לקרון הרדאר. אז נשמעה לפתע ירייה, מצד אחד הזקיפים. נתתי פקודת אש... ינון עזרוני, מפקד חוליית החבלה [לימים קצין חימוש ראשי בצה"ל] הודיע שהוא מדליק את הפתילים. נותרו כ-50 שניות עד לפיצוץ. נסוגונו, תחת אש, למחסה ואז ארע הפיצוץ האדיר שאני שומע אותו עד היום. פינינו את השטח והתפקדנו... ירדנו במהירות, הלכנו כמה מאות מטרים על הכביש כדי לטשטש את עקבותינו והמשכנו לקיבוץ יגור. הגענו בחמש בבוקר. רק אז שמענו מה קרה בכרמל המערבי. כואבים את אשר ארע לבודנקין [במקור] חזרנו לבסיסנו בשער העמקים".

חבריו לקורס המכי"ם של אליעזר ארקין ניסו לשאת אותו. אליעזר לא רצה לעכבם ולסכן אותם. חברו איתמר גולני סיפר: "הוא סבל נוראות מפצעיו, אך לא הוציא הגה מפיו, רק כיווץ שפתיו, כשניסינו להוציאו מהמקום שנפצע אמר: אני מרגיש שאלה הם רגעי האחרונים ולכן אל תתעכבו בגללי. הוסיפו לסגת. מסרו שלום לכולם. מסרו לאמי שלא תתאבל הרבה ושתתגאה בי". הבריטים מצאו אותו והעבירו אותו לבית החולים ושם נחקר, אך על פי עדות האחות הוא לא הוציא מילה ולמחרת היום מת מפצעיו.

ב-22.07.1947 הובא אליעזר ארקין לקבורה במזכרת בתיה. "אליעזרק'ה, בן אהוב שלי! - אין אכזרי מהמציאות המרה, מאותו יום אכזרי ומר שנקטפת מאתנו, נאלמת ואינך. בצהרי יום שקעה שמשי, ועד עכשיו איני יכולה להבין כלל איך ממשיכה אם לחיות לאחר שאיבדה את בנה-יקירה. נגזר עלינו לחיות בביתנו בלעדיך, לשבת ליד שולחן כשמקומך ריק - והבית על יושביו אבל, נתייתמה כל פינה. געגועים טרופים מכרסמים את נשמתי" - ספדה לו אמו.

ואביו ספד לו: "אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהי רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום..."

שנה לאחר מכן כתב חיים חפר את שירו המפורסם 'צ'יזבט' הפותח במילים:

הָאֵשׁ מְפַצַּחַת זְרָדִים בִּדְמָמָה מַשְׁחִיר הַקָּפֶה בַּפִינְגָּ'אן סִפּוּר נְסַפֵּר וְסִפּוּר גַּם נִשְׁמַע חָדָשׁ וְכַמּוּבָן גַּם יָשָׁן.

נִזְכֹּר אֶת אוֹתָהּ הַזְּחִילָה לָרַדָּאר נִזְכֹּר אֵיךְ אֶחָד לֹא חָזַר...

מפקד הפעולה רס"ן רפי גינצבורג 'התרנגול' נהרג במלחמת העצמאות במבצע פתיחת הדרך לנגב ונקבר בקיבוץ בית קשת.

כיום, ברחוב טשרניחובסקי 17 בחיפה, סמוך לאזור הפעולה, קבוע שלט לזכרו של אליעזר ארקין. הוריו הקימו לזכרו קרן גמ"ח, את הספרייה בקיבוץ יפתח שם מתגוררים חבריו להכשרה ואת מועדון החיילים ב'אגד 168' - המחנה בו שכן הרדאר הבריטי. במזכרת בתיה, המקום בו חלם להקים את ביתו, יש רחוב הנושא את שמו.