אלכסנדר פן

"אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה, עוצר נשימה", כך תיאר חיים גורי את אלכסנדר פן כשזה הגיע לארץ. אלכסנדר פן היה אחד מהגברים היפים ביותר בארץ באותה תקופה. אינטליגנט ואפוף מסתורין שרק נשים מעטות יכלו לעמוד בפני קסמיו. הוא היה מראשוני הבוהמה בתל אביב, גבר שחווה אהבות רבות. הוא היה נשוי פעמיים והיה אב לשלוש בנות ובן אחד משלוש בנות זוג.

הגעה לארץ ולימוד העברית

אלכסנדר פן לא היה ציוני והגיע לארץ ללא ידיעת השפה העברית אך עם להט כתיבה. הוא נקלט לעבודה בפרדסים של משה סמילנסקי ברחובות, שם פגש את ביאליק שראה בו ילד פלא. ביאליק לימד את פן את כתבי המשנה והתלמוד, דרכם נחשף לשפה העברית. לאחר כשנה כבר שלט פן בשפה וכתב את השיר 'עדיין לא': "הַשֶּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי. / אַדְמַת פִּתִּי – צַבָּר וָחוֹל. / אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי: / אֵינִי יָכוֹל!.../ טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,/ אֲבָל אֵינִי יָכוֹל... עֲדַיִן – לֹא!"

בהמשך כתב את השיר 'מולדת חדשה': בעד מולדת זו, אשר לא ידעתיה, / ורוח ריחנית בזהב הפרדסים –/ השמתי את נפשי, בצחוק עליז שלחתיה / להשרף ביקוד חמסין. / מה בשבילי חיים בלי הוללות ורעם, / בלי סערת-שרפה, בלי נשיקת סכין, / אי שמש ארורה תשפך אשה בזעם, / אי בלי מרחב שלגי לבב מזקין. / אני אוהב אותה – את זו – את המולדת! / בעד חולות מדבר, שבריה ונבוט..."

ארץ ישראל כבשה את ליבו של אלכסנדר פן והוא כתב את השיר 'בכל זאת...' שהסתיים במילים: "וְאָז, בִּבְלִי-דַּעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל: / "בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!". את אחד משיריו האחרונים חתם כך: "שָׁלוֹם לָכֶם / דֶּרֶךְ. / דֶּגֶל. / חֹפֶשׁ. / אָהֲבָה. / שָׁלוֹם מְאֹד מוֹלֶדֶת."

להשלמת הכנסתו עבד אלכסנדר פן כמאמן איגרוף בקבוצת הפועל רחובות: "אני בוקסר לא רק בזירה, אני פייטר גם בשיריי". אבל פן היה קשה לעיכול כפי שתיאר זאת ביאליק: "פן הוא כמו עצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא". גם אברהם שלונסקי זיהה את כישרונו ונתן לו לכתוב טור בעיתון 'דבר'. פן כתב בעיתון תחת שם העט 'תנו רבנן' ועל חלק מיצירותיו חתם בשמות יצחק פרייזון, יוד-חת ושפרה שירר.

ברבות הימים הפכו חלק משיריו לפזמונים ואף כמעט להמנונים - כמו השיר 'הבו לבנים': "הָבוּ לְבֵנִים, / אֵין פְּנַאי לַעֲמֹד / אַף רֶגַע / בְּנוּ הַבַּנָּאִים, / אַל פַּחַד וְאַל יֶגַע / קִיר אֶל קִיר נָרִים, / מֵעַל מִכְשׁוֹל וָפֶגַע / כלָּנוּ נָשִׁיר, / הִמְנוֹן בִּנְיַן אַרְצֵנוּ / בִּמְקוֹם אֶתְמוֹל / יֵשׁ לָנוּ מָחָר / וּבְעַד כָּל קִיר, / בְּהֶנֵּף בִּנְיָנֵנוּ / עֲתִיד עַמֵּנוּ לָנוּ שָׂכָר."

תעלומת הלידה והשם

אחת מתעלומות אלכסנדר פן היא מקום לידתו וכיום ישנן חמש גרסאות לכך. אחת מהן מספרת כי אלכסנדר פן נולד בבית סבו בסיביר, על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני. אמו הייתה בת לרוזן שוודי שהיה צייד דובים, דייג ואוקיינוגרף בשם ינסן. היא נסעה ללמוד לימודי רפואה בווינה ושם התאהבה באביו, יהודי מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי. השניים נישאו וכשהייתה בחודש השביעי להריונה נסעה לבקר את אביה בסיביר ושם ילדה את בנה אלכסנדר. זמן קצר אחרי שנולד מתה אמו והסבא ציווה "היכן שנולד כאן יגדל ויתחנך". כשהיה אלכסנדר פן בן עשר נפצע סבו בעת מסע ציד וברגעיו האחרונים נתן לו את כתובתו של אביו. אלכסנדר פן הילד עזב את סיביר ובמשך 4 שנים נדד כשברקע מתנהלת המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים ברוסיה. הוא הצטרף לנערי ההפקר ולמד מהם מה ניתן להשיג בכוח הזרוע. כשמצא את אביו התגייר. ברומן אוטוביוגרפי בשם 'סנקה ז'יד', רומן שלא הושלם, סיפר פן על ילדותו: "חדש הוא סנקה בחבורת ילדי ההפקר, גם לפני כן ידע נדודים מהם בטרם נתקבל לחברותה זו, עשה דרך ארוכה לאין קץ, מחופי הים הצפוני ועד סיביר המרכזית לבדו עשה דרכו. במזחלות כלבים, על סקי, ולעיתים בשתי רגליו החסונות... רבות ראו הם בחיי הנדוד חרושי הסבל. צ'וקצ'ים מלוכסני עיניים ואדירי לסתות, רעב, גנבות, לפעמים גם קטילת נפש. האמינו בלא סייג ופקפוק, בכוח האגרוף הכול יכול". ב-1966 כתב את 'שיר לעצמי' בו תיאר את לידתו: "בראשית היתה זעקת אמי בהיוולד חיי./ אחר ברא אלהים את השמים ואת הארץ / ואת הדממה המתנגנת בבדולח פעמוני הקרחונים / ואת הדוב הלבן שישחק עמי בתופסת."

את הגרסה השנייה שמעה בתו מדודתה, אחותו של פן, והיא שונה במעט מהגרסה הראשונה: שרה, אמו של אלכסנדר פן, הייתה אומנת סובוטניקית (כת נוצרית רוסית שומרת שבת) ובתו של רוזן שוודי. סבו מצד אביו היה נצר לרבני חב"ד, משורר שידע רוסית ועברית. אביו יוסף היה מוסמך לרבנות שהתפקר והתחתן עם שרה לאחר מות אשתו הראשונה. בחודש השביעי להריונה נסעה שרה לבקר את אביה בצפון הרחוק ושם נולד אלכסנדר פן. כשהיה כבן שנתיים מתה אמו שרה מדלקת ריאות.

גרסה שלישית מגיעה מהסופר יעקב דוד אברמסקי שטען שראה את כרטיס הלידה של אלכסנדר פן בידי ארגון 'הצלב האדום'. על פי כרטיס זה אלכסנדר נולד בדרום אוקראינה, שם התגוררה המשפחה בחצר סבו מצד אמו של פן ששמו היה דוד. הוא חי בעוני ובדוחק ואפילו מיטות לא היו בבית. בהיותו ילד עברה המשפחה לעיר אחרת במחוז ולאחר זמן מה המשיכה לסיביר. "אלכסנדר פן היה מסכה בלי פן. תחפושת בלי פנים. הוא לא חיפש את זהותו האמיתית. הוא ביקש לאבדה. על טשטוש זהותו ומחיקתה עמל הרבה. נפשו יצאה בדברו שקרים. הוא אמר: את אבי לא הכרתי ואת אמי לא ידעתי. אמי בת-נכר הייתה", כך כתב אברמסקי. הוא טען כי אלכסנדר פן היה מבית טוב ואמו היהודייה אף ייסדה בית תמחוי לפליטים יהודים שהגיעו לסיביר ובית ספר עברי לילדיהם.

את הגרסה הרביעית סיפר משה זפרמן, בן דוד של אלכסנדר. זפרמן סיפר כי לאמו של פן קראו סוניה זפרמן וכי שם לידתו של אלכסנדר פן היה אברהם פפליקר-שטרן. הבית בו גדל פן היה עני וסבו דוד היה מלמד ב'חדר'.

את הגרסה החמישית הביא פרופסור דב סדן ששמע מפי ש"י עגנון כי את סיפור לידתו ופרשת אמו סיפר לו אלכסנדר פן עצמו. עגנון הכניס את זה לספרו 'שירה' בדמותו של אביה של שירה, שנעצר בשל פעילות מהפכנית, ברח לגליציה ונעשה מורה לעברית. הוא התאהב באחת התלמידות והתחתן איתה. כשחזר הזוג לרוסיה הצעירה התגעגעה להוריה ונסעה לבקרם. באחד הימים כשישבה בגן העיר התאהב בה קצין פרשים והיא הלכה איתו, אך מתה כעבור זמן קצר. גם לגבי שמו של אלכסנדר פן קיים מסתורין. גרסה אחת אומרת כי שם משפחתו האמיתי הוא שטרן ואביו הוסיף את השם פפליקר ואלכסנדר חיבר את האות הראשונה של פפליקר עם האות האחרונה של שטרן ויצר את השם פן. גרסה אחרת אומרת כי שמו המקורי הוא פן שכן הוא אח (או האבא בגרסה אחרת) של הבמאי ארתור פן ('בוני וקלייד'). חברים אחרים זכרו שפן בחר את שמו כשגרע את האותיות האמצעיות משמו של המשורר אלכסנדר פושקין אותו העריץ.

נעורים, נישואים וחיי הבוהמה

היה זה אביו שכיוון אותו לקרוא שירה. הספר הראשון שנתן לו היה כרך של שירי מיכאיל לרמונטוב. "שירת לרמונטוב קסמה מאוד לנער. הוא בלע את הספר בבת אחת והתהלך מזועזע ונסער כמי שנזרק לעולם הזוי ובדוי... דומה היה הדבר להתבגרות פתאומית", סיפר פן. כשהתחיל פן לכתוב פסק לשוטט ועזב את חברת המופקרים. בלה דון הייתה אהבתו הראשונה של אלכסנדר פן. אביה היה מהפכן אוקראיני ולאחר שנרצח עלתה בלה לארץ עם אמה. את אלכסנדר פן הכירה עוד באוקראינה, הוא היה חברו הטוב של בן זוגה דאז. כשנסע האחרון לטיפול רפואי בברלין, ניצל אלכסנדר את היעדרו והחל לחזר אחריה בלהט, וכשבלה לא נעתרה לחיזוריו - איים בהתאבדות. איומי ההתאבדות והלחץ שהפעיל אלכסנדר על בלה הצליחו ובשנת 1928 נישאה בלה בת ה-18 לאלכסנדר פן בן ה-22. פן כתב לבלה את השיר 'לא אני הוא האיש': "לא אני הוא האיש, לא אני / אל שובו משכבר מצפה את..." השנה הראשונה עברה על הזוג באהבה רבה. לאחר לידת בתם הבכורה זרובבלה עבר הזוג מתל אביב לרחובות. לאחר שהתקשה לפרנס את משפחתו הקטנה משיעורי האיגרוף שהעביר חזר פן לטיפה המרה. באותה תקופה הכיר את אברהם שלונסקי שתמך בו ומיד אחר כך הכיר גם את נתן אלתרמן.

את ההיריון השני לא רצתה בלה אך פן שכנע אותה להשאירו וכי ימצא עבודה טובה יותר שתפרנס אותם בכבוד. הם חזרו לתל אביב ובשנת 1931 נולד בנם אדם. אלכסנדר פן הצטרף לחבורת 'טראסק' אותה הקים אברהם אלדמע (אביו של גיל אלדמע), חבורה שמטרתה היתה 'לעשות שמח'. במקביל התחיל פן לכתוב פזמונים לתיאטרון 'המטאטא'. כשעלתה החבורה לגבעות שייח' אבריק והצטרפה לאלכסנדר זייד ראה בו פן אח לגורל שהרי שניהם בנים לסובוטניקיות. הוא התאהב באדמה ובארץ וכתב שם לא מעט שירים, ביניהם 'למדבר שאנו'; 'במצלתיים ובתופים'; 'במעיין'; 'אל יבנה הגלילה' (את שירו הידוע 'אדמה אדמתי' כתב פן לזכרו של אלכסנדר זייד ליום השנה השלישי להירצחו בידי ערבי).

בשייח' אבריק, בעודו נשוי לבלה, התאהב אלכסנדר פן בחנה רובינא שהייתה מבוגרת ממנו ב-18 שנה. בדרך הביתה מתחת לפנס, נשק לה. "מאז אותה נשיקה ראשונה ידעתי, שאני אבודה לכל החיים", אמרה רובינא. בלה התחננה כי לא ייסע עם 'הבימה' לסיבוב הופעות בעמק הירדן אך הוא לא נעתר לתחנוניה. בבית לא היה אוכל ובלה יצאה לחפש אוכל כשבזרועותיה בנה אדם בן השנה וחצי. היא מצאה צנון בחול, ניקתה אותו והאכילה את אדם. הפעוט לקה בדלקת מעיים ובדרך לבית חולים מת. בלה קברה את הילד בלי להודיע לאלכסנדר פן. היא זרקה את אלכסנדר פן מביתה ושרפה את כתביו ולאחר ארבע שנות נישואים חזרה עם בתה זרובבלה לבית אמה.

הרומן של פן וחנה רובינא אמנם הכה גלים בארץ הקטנה, אך אהבה גדולה זו הסתיימה תוך פחות משנה, לאחר לידת בתם אילנה בשנת 1934. ברבות הימים הפכה אילנה רובינא לשחקנית, זמרת ודוגמנית (נפטרה באוקטובר 2020 ממחלת הקורונה).

בעודו בזוגיות עם חנה רובינא פצח אלכסנדר פן ברומן עם רחל לופטגלס. היא הייתה האחות שטיפלה בחנה רובינא לאחר הלידה הקשה שכמעט עלתה בחייה. פן ולופטגלס נישאו רק לאחר לידת בתם באוקטובר 1936 ואלכסנדר העניק לה את השם סינילגה (ברוסית בת שלגים או שלגיה). פן המשיך לשתות למרות היותו חולה סכרת וניהל לא מעט רומנים. יחד עם זאת הנישואים לרחל לופטגלס החזיקו מעמד במשך 36 שנים עד ליום מותו. לכבוד יום הולדתה ה-29 של רחל כתב לה את השיר 'וידוי': "מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר / לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם / כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?"

אלכסנדר פן ורחל לופטגלס נפגשו לראשונה בתאטרון 'המטאטא' ולא כפי שתואר בשיר. "וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם / כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וּמַיִם / וּכְאֶל מַיִם וְלֶחֶם אֵלַי תַּחֲזֹר..." פן ידע כי רחל נשאה בשתיקה את כל הרומנים שלו והקדישה לו את חייה: "כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת / אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת / רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת..."

לפן היו גם רומנים פחות ידועים. אחד מהם היה עם מרים חד גדיא (ניסנהולץ), בחורה יפהפייה וציירת מוכשרת שעלתה מרוסיה בשנת 1911 והייתה התלמידה היחידה לציור בבצלאל. היא למדה עם נחום גוטמן שכתב עליה "הלכה בשערות מסופרות כבחור והייתה ראשונה לאופנה זו בכל המזרח התיכון". חמי, בנו של נחום גוטמן, כתב עליה כך: "חד גדיא היתה החתיכה של הכיתה... אני חושב שכולם היו קצת מאוהבים בה. אבי תמיד דיבר עליה, על יופיה, בחיוך חם". היחידה שדחתה את פן ועמדה איתנה בפני קסמיו הייתה שושנה בורוכוב, בתו של דב בורוכוב - מהאידיאולוגים של התנועה הציונית. שושנה שעלתה לארץ עם אמה היתה יפהפייה ידועה ורבת קסם שרבים חיזרו אחריה, ביניהם אלכסנדר פן. שושנה דחתה אותו כי ידעה על פרשיות האהבה הרבות שלו.

הפנייה לקומוניזם והחרם

באמצע שנות ה-30 נטש אלכסנדר פן את השירה הלירית על אהבה, יין וארוטיקה והחל לכתוב בהתלהבות שירי הלל לקומוניזם: "הם צועדים הם צועדים עם ובניו במסער מצעדים, הם אלמוני וטהורי המבט. הם המברכים עלי מלח ופת, הם צועדים ודמם על הבד. אנחנו בעד אנחנו בעד..." בהמשך הפכו שיריו רדיקאליים: "אנו – דגלנו הוא דין ומשפט / אנו – דרכנו בלנין רופד / אנחנו בעד / אנחנו-גדודי השלום במצעד..."

החברה הבוהמיינית בתל אביב שחיבקה אותו והרעיפה עליו אהבה לא סלחה לו וראתה בו עוכר ישראל. חלקה ראה בו קומוניסט וחלקה סוציאליסט ישראלי. בשנת 1934 כתב פן את 'חזון ז'נבה' בו הוא מוקיע את חוסר המעש של חבר הלאומים. שנה לאחר מכן קיבל פן הודעה חתומה בידי יו"ר אגודת הסופרים יעקב פיכמן והמזכיר אברהם ברוידס ובה נכתב כי הוא מודח מהאגודה: "מר אלכסנדר פן, יצירותיך האחרונות עוררו חרדה עמוקה בלב הסופרים נאמני בית ישראל. הליכתך בדרכי עכו"ם הנלוזות והזרות לרוח תוכנו הלאומי של בניין מולדתנו, מעכירה את האווירה הספרותית ומכבידה עלינו את חברותך באגודתנו. אם עד כה נהגנו כלפיך לפנים משורת הדין ונקטנו בקו של סובלנות הרי לאחר שהדפסת בעיתון מפוקפק את שירך 'נגד!' שאינו אלה קריאת תגר אדומה בסגנונם של הבולשביקים יימח שמם, לא נותרת בידינו כל בררה אחרת אלה להוציאך משורות האגודה."

משלב זה הוחרמו שיריו של פן ופזמוניו הושמעו ללא ציון שמו. הוא חי חיי דוחק, בודד וחולה, מכור לטיפה המרה. כך כתב באותם ימים אפלים: "סוּרוּ, סוּרוּ מֶנִּי,/ יָגוֹן, קַדְרוּת וּמַחְשָׁבָה / הֵן חַי אֲנִי, חַי עוֹדֶנִּי / שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה בְּאַהֲבָה / לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי, אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה... / שֵׁכָר, שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם / וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים / לַעֲזָאזֵל הַכֹּל!..."

מחלה, פרידה ומנוחה

בשל מחלת הסוכרת נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו ולאחר זמן גם את השנייה. ב-1972 אושפז בבית החולים איכילוב כשהוא מודע למצבו אך לא משלים איתו. בשירו 'רחוב העצב החד סטרי' כתב: "איני רוצה להיות אינני - אני רוצה להיות ישני בכל: במדרוני שמחה ועליות העצב, בעץ, במים ובלחם, ביין ובאישה, ובעפר אשר אני מוחץ, בסוליותי... איני רוצה להיות אינני! - אני רוצה להיות ישני בכל שניה, כי אין זמני ניתן לי באשראי בלא קצב ומשורה... אני רוצה להיות ישני, ואם חסר לי זמן אני שוכב שלשום וקם אתמול כדי היום לצקת ולעצב פני המחר, כי המחר אינו יליד מחר אף פעם, הוא בן האתמולים ושלשומים, דוקרב סורר ביני לבין הזמן..."

כבר מסוף שנות ה-50 הבין אלכסנדר פן כי הוא מתקרב אל סוף ימיו ולמרות זאת לא שינה מאורח חייו כהוא זה. הוא המשיך לשתות ולעשן כאילו לא נאסר עליו הדבר. במוצאי יום העצמאות של שנת 1972 הורע מצבו. ליד מיטתו בבית-החולים היו אשתו רחל ובנותיו זרובבלה וסינילגה. לפתע הרים את ידו, הזדקף מעט, אמר "שלום" ומת.

למרות היותו קומוניסט עד יומו האחרון, ביקש פן בצוואתו לערוך לו הלוויה יהודית שלא יינשאו בה הספדים. הוא ציווה לומר עליו 'קדיש' וביקש שיטמנו את גופתו בין עמיתיו הסופרים ליד קברו של המשורר אביגדור המאירי. אלכסנדר פן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית שאול. על קברו נכתבו המלים "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי" - השורה הראשונה מתוך שירו 'על גבעות שייח' אבריק שנכתב בעקבות רצח אלכסנדר זייד.