אפרים קישון

ההומור הסאטירי של קישון

"אל המוני העם הנני להודיע בזה בשער בת רבים לכל המעוניינים בדבר, שבמקום הזה נפתח מדור חדש, אשר יופיע יום יום באותה שעה ממש יחד עם העיתון. המדור נערך על דרך ההיתול הכל מפלגתי למען הצלח המדינה בימינו. אך היות וגם ההומור מפולג, כמובן, לכמה פלגים וסוגים וזרמים, כדאי לגלות לאדם הקטן כיצד יוכל לעמוד על טיב ההומור, שייתקל בו יום יום במדור זה. ובכן, לפי כל הניסיונות, אם המעוניין לא יבין דבר מדברי המדור ובכל זאת יצחק סימן שנתקל בהומור טהור, אם גם לא יבין וגם לא יצחק הרי זאת היא סאטירה רבתי, ואם גם יצחק וגם יבין, הרי קרא בדיחת יידיש בעלת זקן

כ-30 שנים התפרסם המדור 'חד גדיא'. היה זה מדור הומוריסטי שנון שבו ירד אפרים קישון על בעלי מלאכה שונים, על פקידי הסתדרות, על פוליטיקאים, והכול בלשון חדה כתער. חלק מהטורים הללו נותנים את התחושה שהוא ניבא את העתיד והם רלוונטיים גם היום בדיוק כפי שהיו גם אז.

אפרים קישון אוד מוצל מאש שני משטרים, מהגרועים בתולדות האנושות - המשטר הנאצי והמשטר הסובייטי. קישון נולד בשנת 1924 בהונגריה ועלה ארצה בשנת 1949. הוא לא גדל על התרבות או השפה העברית אך תוך זמן קצר שלט בעברית והפך אותה למקור פרנסתו. כישרונו בולט במיוחד כשמשווים אותו לאלתרמן או ביאליק, שהיו גם הם עולים חדשים, אבל בניגוד אליו הם גדלו על ברכי התרבות העברית וכשעלו ארצה כבר היתה העברית שגורה בפיהם.

כשכבר שלט בשפה ושיעבד אותה לצרכיו, החלו בסוף שנות החמישים לתרגם את ספריו ועד כה תורגמו ל-37 שפות ביניהן ברייל, ובחלקן הספרים אף כיכבו. ספרו באנגלית 'Look Back Mrs. Lot' היה 'ספר החודש' של העיתון 'ניו יורק טיימס' והביקורת השוותה אותו לשלום עליכם ולמרק טוויין. בגרמניה הוא נבחר לסופר הזר המתורגם והנקרא ביותר במדינה, כך התעשר המתרגם שלו. אפרים קישון נחשב לסופר העברי הנקרא ביותר וספריו זכו לתפוצה של יותר מ-40 מיליון עותקים ברחבי העולם.

בארץ פגש קישון את ההומור הפלמ"חניקי, ואת ההומור האידי וכך יצר הומור ייחודי משלו, ביקורתי כלפי המדינה ומוסדותיה, אך גם מלא הערכה כדוגמת הקטע הבא:

"פרטאצ'יה ללא הפסקה"

"בקצה המזרחי של אגן הים-התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית. האקלים של ארץ זו הוא סובטרופי מאוד, הלחות והמיסים גבוהים בה במיוחד, על-כן נוצר במקום סוג חדש של אוכלוסייה בעלת אורח-מחשבה גליצו-אוריינטלי מובהק, הרי הוא שבט הַּפרטאצ'ים המפורסם. את הַּפרטאצ'י הממוצע אפשר לזהות על-פי סגולתו, שבשלוש וחצי הוא צריך להיות בחיפה. נוסף לכך, הוא מאחר... אם אפשר למצוא אותו, אז בדרך כלל במקומות עם השלט 'הכניסה אסורה בהחלט'. אם הפרטאצ'י הקטן נכנס לאיזה מקום, הוא מייד נוגע בכל דבר, כדי לבדוק אם זה אמיתי. רואה סנדוויץ', נוגס ביס, רואה כפתור, מסובב אותו. הוא אוהב לחטט. בכיסים, במגירות, באף... הפרטאצ'י אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש. מתלונן על הרעש. אם מכשיר הטלוויזיה שלו שורק, כעבור שנה הוא מצלצל לטכנאי. הטכנאי אומר. נסה להרים צד אחד. הוא מרים, הרעש נפסק. שם קופסת גפרורים מתחת לצד השמאלי של המכשיר. אם הרעש מתחדש - מחליף קופסה. או מכה את המכשיר. בצד ולמעלה... לשפה הפרטאצ'ית מילון עשיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!" רומז שהדבר בלתי-אפשרי. "תיכף", זה שעתיים. "יום-יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא...במלחמה הוא בדרך כלל מנצח. הפרטאצ'י נוסע בטנק בכיוון הפוך בגלל תנומה קלה, מכה את האויב שוק על ירך, חוזר, מנצח... הוא בעצם בחור טוב, הפרטאצ'י המצוי."

מסוביבור אל העברית

סיפור חייו של אפרים קישון יכול בקלות למלא סדרת טלוויזיה בעלת 20 פרקים. הוא נולד בשנת 1924 בשם הופמן פרנץ. כבר בגיל צעיר נחשף כישרונו. בגיל 16 היה תלמיד מצטיין אך באותה עת נשטפה הונגריה באנטישמיות שאילצה אותו להפסיק את לימודיו. בגיל 20 נכלא במחנה ריכוז בהונגריה והובל למחנה ההשמדה סוביבור בפולין, משם הוא הצליח לברוח. קישון חזר לבודפשט והסתתר עם אביו ואחותו במרתפו של שכנם יוסף גברוביץ, שעל פעולת הצלה זו הוענק לו התואר 'חסיד אומות העולם'. על הכריכה האחורית של ספרו 'שעיר לעזאזל' שעוסק בשואה כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." לימים סיפר בנו: "פעם שאלו את אבא בטלוויזיה הגרמנית איך דווקא הוא היהודי הכי מוכר כסאטיריקן והוא ענה בצניעות לא אופיינית ש'היו אצלנו הרבה מוכשרים, אבל הרגתם את כולם ולי היה מזל שנשארתי'."

כשהיה נדמה שהסיוט הסתיים הגיע תורו של השלטון הסובייטי. בתקופה זו הוא פרסם מאמרים הומוריסטים תחת השם פרנץ קישהונט. ברוחו החופשית הבין כי הוא חייב לברוח מהונגריה וכך ב-1949 ירדו אפרים ואשתו חווה מהאוניה 'גלילה'. בארץ הצמיד לו פקיד הסוכנות את השם אפרים קישון והשניים נשלחו למעברת 'שער העלייה' ליד חיפה. במעברה הם חלקו דירה עם משפחה מרובת ילדים שעלתה ממרוקו. מרחק כמה אוהלים מהם התגוררה משפחתו של זאב רווח שלימים שיחק כשחקן הראשי באחד המחזות המפורסמים של קישון. זאב ממרוקו, אז בן 12 ואפרים מהונגריה, אז בן 26 – שניהם עולים חדשים.

מהמעברה עברו אפרים וחווה קישון לקיבוץ כפר החורש. הוא עבד שם כסניטר וכך סיפר: "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". מכפר החורש עברו לתל אביב והפך את השפה למקצוע. תחילה עבד בדפוס העיתון 'דבר', שם פגש לראשונה את חיים טופול שהיה אז בן 14. בהמשך נפגשו דרכיהם שוב כאשר חיים טופול עמד בראש להקת הנח"ל וגייס את קישון שכתב לו את המערכון 'סעדיה והסעד' בהמשך שונה לשמו המוכר 'סאלח שבתי'. למבקרים שטענו כי הוא גזען ומציג את המרוקאים כנחותים ענה במילה אחת "קדחת" או ליתר דיוק "קדהת".

שנתיים לאחר עלייתו ארצה כבר ראה אור ספרו הראשון 'העולה היורד לחיינו'. בספר זה התגלתה יכולתו לשחק בשפה: "המורים הללו, היהירנים, השיכורים ממש מיין-עסיסן של המלים העבריות שבקיבתם, חולים כולם במחלת-הלהטטת. כל הזמן מאחזים את עיני תלמידיהם במיקסם העברית ואם אנו שואלים אותם למשל, איך אומרים בעברית "אני בא"? מיד מפשיל האינשטיין של תורת-היחוסים העברית את שרווליו ואומר: "אני בא" פירושו, שאני הולך אליך, אך אין לערבב את זה ב"ניבא", שפירושו הוא חזה מראש, בנבואה "הנביא ניבא" (ישעיהו סז כ"ה); ואת "הנביא" אין להחליף במלה "נביא" שפירושה "אנו נביא למשל הנה את הספר" ומיד הוא שואל דבר-מה ממה שכבר למדנו: מה זה "לביא"? לביא זה חית-שדה בעלת קרניים!" עונים אנו פה-אחד. וכאן מתחיל הציד הגדול. "אם כן, מה זה צבי?" צבי זה חיה קטנה כזו שיש לה זה… כותונת של עצם!" חוטף מישהו מפינו את התשובה. "אהא!" אומר המורה בעברית. "אם כן, מה זה צב?" אני מראה על צדי הימני ואומר בגאווה: "זהו צב!" הוא מביט בי בחיוך של חמלה. "אם כן, את אילונקה, מה צד?" אילונקה היא התלמידה החרוצה ביותר "צד", עונה היא בפנים סמוקים "צד זהו פקודה". "פקודה", אומר המורה בייאוש, "אם כן, מה זה – אתה שאנדור! – מה זה צו?" שאנדור: "צו זהו (הוא מראה על גבו) הצד האחורי של האדם". המורה בולע אחת, אך אינו אומר נואש "שרה! מה זה גב?"

לא חולפות שלוש שנים מעלייתו לארץ והוא כבר בעל טור בעיתון 'מעריב'. ארבע שנים לאחר העלייה העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו בשפה העברית – 'שמו הולך לפניו' - שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו "לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. קישון הצטיין לא רק בכתיבה אלא היה גם שחמטאי מעולה, צורף, צייר ושחקן ביליארד מוכשר (על שמו נערכת אליפות ישראל בביליארד).

חלק מהטורים שכתב הפכו לסרטים מעולים, כך היה כשכתב בשנת 1952 טור בעיתון 'דבר' על אדם הנמלט מבית המשוגעים וחופר תעלה ברחוב אלנבי. כעבור 17 שנים נולד מהטור הסרט 'תעלת בלאומליך'. ב-2014 יצר גורי אלפי עיבוד בימתי ל'תעלת בלאומליך' וביקר את הביקורת על קישון שהיה ימני ושיצירותיו אינן עומדות במבחן הזמן. וכך אמר גורי: "את קישון הטריף חוסר ההכרה בארץ, אז הוא הוציא 'תעודת יצואן'. סרקזם כיאה לאיש, אבל היה בזה הרבה מרמור. הוא סבל כל חייו מכך שדירגו את עבודתו כתרבות ב' ו-ג'. מיליון איש ראו את 'תעלת בלאומליך', 'סאלח שבתי' המשיך לאלף הצגות, אבל הממסד לא השתכנע. כי הוא לא היה חברותי, נחמד, מלקק ושמאלני מספיק."

שווייץ והחזרה למרכז

היו אלה שנות השבעים וקישון הפגוע העתיק את עיקר פעילותו לשווייץ, ורק בשנות התשעים חזר למרכז הקונצנזוס הישראלי עם תמיכתו בהסכמי אוסלו.

קישון יצר חמישה סרטים. הוא היה הישראלי הראשון שהביא מועמדות לאוסקר לסרט ישראלי ('סאלח שבתי') וגם לסרטו 'השוטר אזולאי'. סרטיו זכו בפרס גלובוס הזהב.

"שאלו אותי פעם, 'אדוני, באיזו שפה אתה חולם?', אמרתי, 'אני חולם בעברית עם כתוביות הונגריות'. אני יודע אנגלית יפה מאוד ובגרמנית אני כותב ומרצה באופן חופשי, אז יש קצת ערבוביה כמו כל החיים שלי. אני לא הונגרי, ואני גם לא צבר, ואני בכלל לא שוויצרי ולא גרמני, ואני פחות מכולם אזרח העולם. קדחת. אני ישראלי."

בשנת החמישים למדינה כתב את הטור הבא: "זוהי ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו. זוהי הארץ היחידה בעולם שמשלמי מיסיה בחוץ לארץ הקימו אותה. זוהי ארץ בעלת גבולות בלתי מוגבלים. זוהי הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות. זוהי ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה... זוהי ארץ בה כותבים עברית, קוראים אנגלית, ומדברים רוסית. זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב. זוהי ארץ המתקדמת ביותר במזרח הקרוב – הודות לשכנותיה... זוהי ארץ שהפרידה בין דת למדינה ומאז שולטת בה הדת לבדה... זוהי ארץ שהתגברה על החרם הערבי אך לא על שביתת עובדי הניקיון העירוני... זוהי ארץ שהיא חלק בלתי נפרד מן האיגודים המקצועיים שלה... זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם. זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים "אולקוס" דווקא מן השכנים למעלה... זוהי ארץ בה כל אדם – חייל ובכל זאת כל חייל – אדם. זוהי ארץ בת חמישים אבל חכמה ומנוסה כבת עשרים... זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה. זוהי הארץ שלי!"

לקישון וחווה, רעייתו הראשונה, נולד בנם הווטרינר רפי ומשרה רעייתו השנייה נולדו עמיר ורננה. בשנת 2005 קיבל התקף לב ונפל במקלחת ביתו שבשוויץ. לאשתו, שנזעקה אליו, הספיק לומר: "רק התיישבתי רגע לנוח" - היו אלה מילותיו האחרונות. בגיל 80 נפטר אפרים קישון בעודו צלול ובמלוא כוחו. הוא נקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב והשאיר אחריו 3 ילדים, 6 נכדים וכמות עצומה של חומרים שמצחיקים אותנו עד היום