אריק יעקב ירוסלבסקי

בעודו ילד, בפעם הראשונה בה ראה את שכנתו עורפת ראשה של תרנגולת הוא הזדעזע. לאחר שהבין במה כרוכה הכנת מרק העוף שאכל עד כה, מרק שבקרב היהודים משמש כתרופה לכל מחלה, החליט להיות צמחוני ורופא שירפא ללא מרק עוף.

אריך יעקב ירוסלבסקי נולד בשנת 1892 בפרוסיה (גרמניה). בביתו ספג חינוך יהודי וציוני. כשסיים את לימודי הרפואה שירת כרופא בצבא גרמניה. בתום מלחמת העולם הראשונה נישא ללוטה ובסוף 1920 עלו ארצה עם בנם. בנוסף עלו איתם כלבת זאב הרה, מספר תרנגולות מיוחדות וסיר מלא חמאה, מתנת אימו. בסיר החביא את אקדחו מפני פקידי המכס האנגלים והצליח. המשפחה הגיעה למושבה הַר-טוּב (צפונית לבית שמש) ואריך התחיל לעבוד כרופא במקום.

ב-1923 הגיעו ארצה הוריה של לוטה וד"ר ירוסלבסקי, ששינה את שמו לירוס, לקח אותם לטייל בארץ. באחד מטיוליהם, כשירדו מצפת לכיוון ראש-פינה, הגיעו אל חלקת אדמה המשקיפה על כל עמק החולה וירוס הוקסם ממנה. כשהגיע האוטובוס לשיפולים המזרחיים של הר כנען, ביקש מהנהג לעצור והחבורה הקטנה טיפסה וצפתה בנוף הנשקף למרחקים, עד לכנרת והגולן. ד"ר ירוס הביע משאלה: "במקום היפה הזה ובאוויר הזה הייתי רוצה להקים הוספיס..."

החלום על הר כנען

בשנת 1926, פקדה את ראש פינה ואת מרחבי הגליל העליון כולו מגיפת המלריה. המגיפה, שקצרה חיים בלא רחם, איימה להכשיל את ניסיונות ההתיישבות היהודית הצעירה והפכה לאתגר דחוף שדרש מענה מידי. שנה לאחר מכן, כנגד מחלה זו בדיוק, הוקמה בראש פינה תחנת מחקר ייעודית של האוניברסיטה העברית לחקר המלריה. במוקד המאמץ עמדו רופאים מובילים, ביניהם ד"ר גדעון מר שמונה לתפקיד המפקח הראשי למכון לחקר המלריה. עוד באותה שנה, צורף למכון גם ד"ר ירוס. בשנים הבאות היה ד"ר ירוס מצוי בשתי חזיתות במקביל: מצד אחד נלחם במלריה ובגרענת שפקדו את האזור, ומצד שני החל לטפח בסבלנות אין קץ את החלקה שחלם עליה.

כשעבר להתגורר בראש פינה, ירוס מימש סוף סוף את חזונו: בעזרת כספים שקיבל מחמיו, רכש את פיסת האדמה שכה רצה. מאז, בכל רגע פנוי, הגיעו הוא ואשתו לחלקה. בזיעת אפיהם סיקלו אבנים, בנו טרסות ולבסוף החלו בנטיעת עצים. אבל המציאות הייתה קשה: מים לא היו במקום, והשתילים הרעבים לחיים הושקו באמצעות שני פחים בודדים שנישאו על גב חמור.

כשהגיע הזמן להרחיב את הנטיעות, פנה ד"ר ירוס אל וועד המושבה בבקשה פשוטה לכאורה: לאפשר לו למשוך צינור מים דק מהמעיין העליון של המושבה עד לשטח שעליו תכנן להקים בית הבראה. אך הבקשה הפשוטה הזו הציתה סכסוך שנמשך שנתיים תמימות והמושבה התפלגה לשני מחנות: האחד התנגד בתוקף לצינור של ירוסלבסקי והשני תמך בו. בספר הפרוטוקולים של וועד המושבה מ-1926 נרשמה ההחלטה המפורשת: "לא לתת לד"ר ירוסלבסקי צינור מים להר כנען". במשך כל התקופה הזו, המשיכו הזוג ירוס וילדיהם להביא מים בפחים על גבי חמורים. כדי להתגבר על המצוקה, ירוסלבסקי הקים בור עצום לאגירת 1,100 מטר מעוקב של מי גשמים – פתרון שהציל את נטיעותיו מהתייבשות בטוחה.

בשנת 1927 חלתה אמו של ד"ר ירוס והוא חזר לגרמניה כדי להיות לצדה ולסעוד אותה. בברלין ניצל את הזמן כדי להשתלם בהומאופתיה ונטורופתיה. כשחזר ארצה, התיישב בתל אביב והפך לרופא ההומאופת הראשון והיחיד בעיר. הקליניקה שלו צברה הצלחה ומוניטין, אולם ליבו נותר קשור לחלקה ההררית שליד ראש פינה. בכל סוף שבוע היה מגיע אליה והמשיך לטפח בדבקות את העצים שנטע.

ב-1936 בנה בריכת אגירה נוספת למי גשמים והצליח להפריח את המקום. אבל הדרך לא הייתה רצופת הצלחות. במאורעות תרצ"ט (1939), עקרו הפורעים כמאה עצי ברוש שנטע בידיו ושריפות יער שפרצו מפעם לפעם השחיתו את פרי עמלו. אך למרות כל המכשולים, ידיו של ד"ר ירוס לא נרפו והוא המשיך לחלום על בית ההבראה בחלקתו.

ב-1939 הכין האדריכל זאב רכטר, מתכנן היכל התרבות המפורסם, תכניות מפורטות לבניין בן שתי קומות מעל הבריכה. אך גם הפעם התערבה ההיסטוריה: נציגי הצבא הבריטי, שהיה שקוע אז בהכנות קדחתניות לקראת פלישה צפויה של צבא גרמניה, הטילו וטו על הבנייה בטענה כי הבנייה תשבש את תכניות ההגנה שלהם.

הדרך אל בית ההבראה

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, מדינת ישראל הצעירה קמה, והשנים חלפו אך ד"ר ירוס עדיין לא הצליח להגשים את חלום חייו. רק ב-1966, ארבעים שנה לאחר שרכש את החלקה, החלה סוף סוף הבנייה במקום. האדריכל יחזקאל רוזנברג הכין תכנית למבנה צנוע שכלל 12 חדרי אירוח, חדר אוכל, מטבח, מחסנים ומתקנים נוספים. הוכנה גם תשתית לקומה שנייה עתידית, ובנוסף נבנה בית למגורי משפחת ירוס עצמה.

ד"ר ירוס האמין שכל מי שיגיע למקום יושפע מהשלווה בסביבה, מהיופי האלוהי, הנוף המרהיב, האוויר הצח והאווירה המיוחדת השורה על המקום, וכל אלה יהיו חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי הכולל. בשנת 1968 עמד בית המרפא על תלו. ד"ר ירוס כינה אותו 'מצפה הימים' - הכנרת ואגם החולה (כיום החולה הינה אגמון בלבד).

ד"ר ירוס, בעל החזון והתעוזה, הקים בית החלמה מודרני ומוקפד. בקומת הקרקע היה לובי להסבה ולמנוחה, אולם קריאה, בריכה וחדרי טיפולים, ובקומות העליונות היו חדרי המגורים. את שטח הקרקע הגדול הועיד לשדות תבואה, עצי פרי וגני ירק. הוא הקים רפת, לול, מחלבה ומאפייה, מפעל קטן לסבון אורגני, בית מלאכה לתיקון כלי עבודה ואפילו גלריה לאמנות. היתה זו אחוזה אוטרקית שסיפקה את צרכיה בעצמה ולעצמה.

אט אט החל בית ההבראה לצבור מוניטין. הוא חובר לצינור מים ולרשת החשמל, נפרצו שבילים ודרכים סלולות ואורחים הגיעו אליו גם מחו"ל. ד"ר ירוס טיפל אישית בכל אורח והשגיח עליהם בקפדנות: העישון היה אסור, בריכת שחייה לא נבנתה בשל חשש מטביעה ולא הותקנו טלוויזיות מאחר שלטענתו זה "לא בריא לחוט השדרה, לעיניים ולקיבה".

בשטח היו עצים ותיקים, אקליפטוסים ממגוון מינים, אורנים רבים ואף ארזי לבנון נדירים. לצד עצי הנוי משגשגים היו עצי פרי מסורתיים כמו זיתים ורימונים, תאנים וחרובים, שסק ומשמש, לצידם אגוזי מקדמיה אקזוטיים. בפינה שקטה השתרע כרם גפנים קטן שפירותיו הפכו ליין מקומי איכותי.

במקום עדיין מיישמים שיטות חקלאיות עתיקות יומין: הגידולים מפוזרים על פני שטחים נרחבים, כשכל חלקה מכילה שילוב צמחים מגוון - אסטרטגיה טבעית המונעת התפשטות של מזיקים ומחלות. לפני כל שתילה או זריעה מועשר האדמה בדשנים אורגניים - זבל עופות וצאן מהמשק - קומפוסט תוצרת בית. בתום כל עונת גידול, הקרקע מקבלת הפסקה ארוכה כדי להתחדש לפני המחזור הבא.

התפעול של מצפה הימים הוא ללא פשרות: שום מכונת גינון מוטורית לא חורקת במקום. רק כלי עבודה ידניים. ובעל המלון עצמו הוא הנשמה של הגן - הוא מי שקם עם השחר, מעבד את האדמה בידיים, שותל וזורע באהבה.

בפינה מיוחדת נמצא גן התבלינים ובו כ-40 מיני צמחי תבלין שונים, חלקם שזורים גם בתוך הגינון הנופי. אך תפקידם אינו מסתכם במטבח בלבד - מצמחים אלה מפיקים גם תמציות טבעיות המשמשות לטיפולים בריאותיים הניתנים לאורחי המלון.

הבנייה במקום היא שיעור באדריכלות סביבתית. המבנים מורכבים מאבן מקומית ההולמת את המרקם הטבעי, נמוכים כדי שגגותיהם לא יתנשאו מעל לצמרות העצים. כשהחליטו להוסיף קומה לאחד המבנים, התכנון נעשה בזהירות רבה כדי לשמור על עצי האקליפטוס הסובבים. המתכנן ניצל את המצב בחוכמה: חלונות גדולים שנפרצו בקירות החיצוניים מעניקים לאורחים הזדמנות נדירה - תחושה של מגורים בעננים, בין ענפי העצים.

הגישה הזו חזרה גם בעת בניית החנות. כשעץ אורן נמצא במקום המיועד לבנייה, הוא לא נכרת אלא שולב במבנה - החיבור המוצלח הפך את העץ לחלק אינטגרלי מייחודו של המקום.

מערכת ההדברה כאן היא סיפור בפני עצמו. אפס כימיקלים - רק פתרונות ביולוגיים טבעיים. בעונת ההבשלה, רשתות מגן עוטפות את עצי הפרי. נגד זבוב הים התיכון משחררים צרעות, האויב הטבעי שלו. כדי להתמודד עם מזיקים נוספים, מעודדים פה ציפורים להקים בית - תיבות קינון רבות תלויות ברחבי השטח. הבז המצוי שמח לטרוף זחלי פרודניה, והתנשמות דואגות לעכברים - ובעקיפין שומרות גם מנחשים מלהתקרב.

ניכוש עשבים – ידני בלבד. אבל בגינות הירק יש עוזרים מפתיעים: תרנגולות, אווזים וברווזים רועים בשטח ומנקים אותו מעשבים שוטים, ובתמורה מספקים ביצים אורגניות טריות בלא צורך במזון מתועש.

בפינות שונות של הגן שתולים וורדים - לא לנוי בלבד. מאחר שהוורדים רגישים במיוחד למחלות ולמזיקים הם משמשים כמערכת אזהרה מוקדמת המאותתת לגננים על כל בעיה מתעוררת.

החיסכון במים מקבל כאן ביטוי יצירתי. המים שעברו טיהור מועלים בראש השטח, ומשם יוצאים למסע קסום: הם זורמים בתעלות בנויות החוצות את כל השטח במורד הטבעי, עוצרים לרגע בבריכות קטנות, וממשיכים בדרכם. בתוך התעלות והבריכות שתולים צמחי מים כמו גרגיר הנחלים, שמעשירים את המים בחמצן ומטהרים אותם. בתחתית המערכת נאספים המים מחדש ומגיעים לייעודם הסופי - השקיית הצמחייה באמצעות מערכת טפטפות מתוחכמת. ההשקייה פועלת בפעימות קצרות מספר פעמים ביום, בשליטת מחשב מקסימום יעילות עם מינימום בזבוז.

המשפחה והמורשת

ד"ר ירוס עבד במלון עם אשתו לוטה ובניו. קהל היעד שלו היה אנשים המחפשים אורח חיים טבעי שניזונים מיבול אורגני, שמים דגש על איזון בין גוף לנפש, ומבלים בסביבה מופחתת גירויים. באותה תקופה היה מדובר על תפיסה חדשנית ופורצת דרך, שנתפסה אצל חלק מהאנשים כתימהונות של ממש.

שמו של הרופא הקפדן נישא למרחוק. אורחים החלו לעלות אליו למצפה הימים, ביודעם כי הרופא המסור יטפל בכל אחד מהם באופן אישי וכך היה. ד"ר ירוס טיפל באורחים ובחווה עד שיבה, והאמין כי משפחתו תמשיך במפעלו. הבן הבכור יוסף למד אגרונומיה והיה מיועד להמשיך את אחזקת החווה. בעת ששהה לצרכי מחקר באחד משדות אגם החולה המיובש המטיר עליו מטוס ריסוס ענן של חומר הדברה ושנים אחר כך נפטר יוסף ממחלה קשה.

הבן השני בנימין היה אח במקצועו. בנו של בנימין, מרדכי (מוני), נפצע ביום השני למלחמת יום הכיפורים ליד 'מוצב בודפשט' ויומיים אחר כך נפטר.

הבן הצעיר אריה התחיל את לימודי הרפואה בלבנון וכשפתחו את בית ספר לרפואה בירושלים עבר לשם והיה מבוגרי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית. אריה התמחה בפסיכיאטריה והיה הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים. במסגרת תפקידו הגיש לבית משפט בשנת 1969 חוות דעת על דניס רוהאן מצית מסגד אל-אקצה שלקה בסינדרום ירושלים.

לד"ר יעקב ירוס היו גם יחסים עם אישה בשם רות ולשניים נולד בן. עם השנים נוצרו יחסים בין רות לבין לוטה, רעייתו החוקית של ד"ר ירוס. השתיים למדו לחיות זו לצד זו ואף התפתחה ביניהן ידידות. בנה של רות מצא את מותו עם אשתו הטרייה בתאונת דרכים קשה באיטליה בעת ירח הדבש שלהם.

בשנת 1982 נפטרה לוטה. באותה שנה מכר ד"ר ירוס את המלון לסמי חזן, איש ספר והגות. לרשותו של חזן, בוגר בית הספר החקלאי מקווה ישראל, עמד אז מבנה לא גדול על שטח של 150 דונם של גידולים אורגניים, כנראה המגוונים ביותר בעולם, והחזון היה שהתוצרת תענה על רוב צורכיהם של אורחי המקום. חזן עצמו, אף שכבר מלאו לו 60, היה השותל העיקרי בחווה ותחת ידיו עברו כרבע מיליון שתילים בעונה. מלבד התרחבותו של מצפה הימים ל-100 חדרים ‏(52 סוויטות‏) והיותו שם דבר באירוח ונוחות יוצאי דופן בישראל, נשמר בקפידה האתוס של מקימו שהיה חלוץ התיירות הירוקה ומערכות בנות קיימא. הגינות והבוסתנים מזכירים את תיאורי ארץ ישראל האוטופית.

שנתיים אחרי מכירת המלון נפטר ד"ר יעקב ירוס והוא בן 92 בדיוק. יעקב הובא למנוחה אחרונה אל מול הנוף שאהב, בחלקה אותה טיפח כל חייו. רק מעט בני אדם בישראל זכו להיקבר כמותו במקום שלא מוגדר כבית קברות.

7 נכדים/ות שאחד מהם (מרדכי / מוני) נהרג במלחמת יום כיפור וכמובן נינים ובני /בנות נינים. שם האישה הנוספת בחייו היה רות (אריאלי) מרים ירון נישאה לבנו אריה ואכן הוכתרה ב 1950 כמלכת היופי (הראשונה) של מדינת ישראל מרים ירון היתה אשתו של ד"ר אריה ירוס

הכרתי את דר ירוס (כך הציג עצמו) מצוין. נפגשנו פעמים רבות גם בראש פינה (כיום מצפה הימים). וגם בדירתו ברחוב קרן קימת (כיום שד בן גוריון). מו״ל גן החיות הישן של ת״א.