ברוך קטינקא

ברוך קטינקא במסילות הארץ

בשנת 1916 עבד ברוך קטינקא כמהנדס ומפקח טכני ראשי של מסילת הרכבת החג'אזית בארץ, שחיברה בין דמשק לאל-מדינה שבחג'אז והובילה את עולי הרגל למכה. שלוחה של הרכבת הגיעה לחיפה ומוכרת בשם 'רכבת העמק'.

בשנת 1914 הגיעה מגרמניה טייסת 304 הבווארית במטרה לסייע לבני בריתה התורכים במלחמתם נגד הבריטים והתמקמה ליד מרחביה. עיקר משימותיהם של הטייסים היו צילומי אוויר והפצצות וכדי להקל על האספקה עבורם נבנתה מסילת הברזל בעפולה. טייסת זו סבלה אבדות רבות, והטייסים, חיפשו נחמה באוכל טוב, מוסיקה, יין ונשים. את המקום הם מצאו במושבה הטמפלרית גרמנית בחיפה, שם דיברו את שפתם, האוכל היה מוכר טעים כמו השטרודל הביתי, היה חוף יפה והיו... נשים. כדי להגיע לעיר לקחו הטייסים קרונית פתוחה, הציבו עליה תורן ומתחו מפרש וניסו להפליג איתה לחיפה – ונתנו לה את השם 'אקספרס הפניקי'. הבעיה הייתה שהרוח נשבה רק לכיוון חיפה ולכן לא היה ביכולתם לחזור לבסיס בקרונית. הטייסים פנו לפיקוד העליון שהורה לברוך קטינקא לבנות קרונועים קטנים שישרתו את הטייסים. הוא פנה להנהלה הראשית של הרכבת בבקשה לקבל מנועים, אך אלה אמרו כי אין ברשותם מנועים כאלו ועליו להשיגם בעצמו. "פקודה של המפקדה העליונה היתה בבחינת צו שאין לסרב לו", כתב בספרו 'מאז ועד הנה'. הוא פנה לחבריו מהטייסת לברר אם יש ברשותם מנוע והם הראו לו מטוס שנפל לא הרחק מהם - אמנם הכנפיים היו שבורות "אבל גופו וכן המדחף היו בריאים ושלמים... נדהמתי לגודל המנוע. עוצמתו היתה כ-160 כוחות-סוס, בשעה שבשביל קרונוע היה מספיק החלק העשירי ואפילו העשרים מזה."

ברוך קטינקא חיבר את המנוע לפלטפורמה על גלגלים והניחה על הפסים. הוא קרא לאחד הטייסים שיצטרף אליו. "כעבור זמן קצר בא טייס, התיישב במושב המטוס והציע לי לשבת על ידו, במקום המפציץ. לבשנו כובעי טיס מיוחדים והטייס הפעיל את המנוע", סיפר. "המדחף התחיל להתנועע במהירות. פתחתי את בלם היד של הקרון ולפתע התחיל הקרון לזוז קדימה כשהוא מקים רעש נורא ומהירותו הולכת וגוברת. באמצע הדרך מעפולה לחיפה, כשנוכחתי שהמהירות עוברת את גבול המותר, אותתי לטייס לעמוד. רצינו לחזור לעפולה, אבל כיצד חוזרים? המדחף איננו יכול להסתובב לאחור. החלטתי להמשיך עד חיפה, אף כי הדרך בין עפולה לחיפה הייתה אסורה בתנועה לרכבות מחשש של הפגזות בריטיות. הגענו לחיפה, שם היה מעגל סיבובי שתפקידו להפוך את כיוון הקטר העולה עליו. עלינו על המעגל, סובבנו את הקרון והמדחף הופנה קדימה, בכיוון לעפולה. טסנו חזרה לעפולה כשידי על הבלם כדי להאט ככל האפשר את מהירותו של הקרון. הגענו לעפולה ללא תקלות". העמק השקט שהיה עד אז רגיל לתנועת רכבת איטית, פתאום נזדעזע מקול שאון עצום של רכבת דוהרת במהירות של 85 קמ"ש. בעקבות אותה 'נסיעת טיסה' הציע קטינקא לטייסים לבנות להם קרונות דומים. אבל הפעם, לאחר חווית הנסיעה הראשונה, התקין גם בלם יד. על רצפת הקרון הוסיף אדני רכבת כדי להוסיף משקל והתקין שני ספסלים ומעקה שנצבעו 'ירוק נהדר', כהגדרתו. בתום שני ימי עבודה קרא למפקד הגרמני לבוא לחנוכת הקרונות. "המפקד, חבר טייסיו ואנוכי התיישבנו על קרונוע משונה זה ועשינו דרכנו לחיפה וחזרה... לשמחת הטייסים לא היה גבול. בידם היה כלי שימושי שהם רגילים בו. הם הודו לי מקרב לב."

כך במקום קרון אוניה קיבלו קרון מטוס. לא מעט בדיחות נקשרו במהירותה של רכבת העמק שנסעה במהירות 16 קמ"ש, אחת מהן אודות אחד שרצה להתאבד, נשכב על הפסים ומת מרעב...

במשך חודשים עמלו פרופ' דידי לין ממכללת כנרת, זיו אופיר, סמנכ"ל מכללת כנרת ואבי בלטנר, בעל מסגריה במושבה מנחמיה על בניית דגם הקרון ובאפריל 2022 הוא הוצב בתחנת הרכבת של צמח.

אותו קרונוע שהסיע את הגרמנים לאותם רגעי התהוללות בחיפה שימש גם את הכובשים החדשים. בסוף 1917 החלו גם החיילים האוסטרלים להשתמש בקרונוע - בדיוק לאותו צורך. לאוסטרלים נודע כי החיילים הגרמנים השאירו בתוך מערה ליד המחנה הצבאי בג'נין אוצר של בקבוקי יין. הם 'טסו' בקרונוע מחיפה לג'נין, איתרו את המערה והעמיסו את שלל בקבוקי היין על הקרונוע. בדרכם חזרה לכיוון שכם התהפכה הקרונית הדוהרת ורוב היין שהיה ברשותם נשפך.

לא כולם אהבו את אותו קרונוע מהיר. ברוך קטינקא סיפר כי אפילו מנהל הרכבת עצמו לא התלהב ממנו: "הוא גידף אותי על עצלותי ושאל כיצד יכול אדם להיות כה עצל ולעשות מפלצת כזו". אפילו הסבריהם של הטייסים הנלהבים לא שכנעו את המנהל שהודיע כי מאותו יום ייקרא הקרון האווירי 'קטינקאס פאולהיט' ('עצלות קטינקא'). ברוך קטינקא דווקא היה מרוצה מהמצאתו וכתב: "זכותי עמדה לי ובכל פעם שהייתי זקוק לנסיעה מהירה ודחופה הייתי מצלצל לטייסים והם היו מעמידים לרשותי את הקרונוע וטייס. כך העברתי לעתים קרובות רבים מידידי, מעפולה לחיפה וחזרה."

מלון פאלאס והמאבק בירושלים

עם מינויו למשרת הנציב העליון החליט הרברט סמואל היהודי להעניק חנינה לחאג' אמין אל-חסייני, שנידון לעשר שנות מאסר לאחר שעמד בראש אספסוף שפרע ביהודים במאורעות תר"פ. אל-חסייני היה אחד המתמודדים למשרת המופתי (שהבריטים הפכו את המשרה מדתית לפוליטית בעלת כח כלכלי רב). עם שחרורו מהכלא בחר המושל רונלד סטורס את אל-חסייני לתפקיד המופתי למרות שהיה צעיר המועמדים ובעל השכלה דתית דלה ביותר. גד פרומקין, אשר שימש כמתורגמן לרונלד סטורס, סיפר כי באחד מלילות השבת סיפר לו אל-חסייני על מינויו למופתי: "בימי אבלותי על אחי כאמל, ביקר בביתנו סר הרברט סמואל והייתה בינינו שיחה של גילוי לב והבעתי לו את השקפותיי ומגמותיי ושאלתיו: במי אתה מעדיף, ביריב גלוי או בידי מתכחש? והוא השיב לי: ביריב גלוי. ועל סמך זה בא מינויי כמופתי ירושלים". שלא כמצופה, דעותיו של המופתי לא התמתנו והוא המשיך להסית נגד היישוב היהודי (בהמשך אף נפגש עם היטלר). כחלק מהפעולות נגד היהודים החליט אל-חסייני לבנות את מלון 'פאלאס' במערב ירושלים שהיה הפגנת כוח מול תנופת בנייתן של השכונות יהודיות. בשנת 1927 פרסם מכרז להקמת המלון על אדמת הווקף.

בתחילת 1928 הוקמה חברת הקבלן 'אלבינה, דוניה וקטינקא', שבעל השליטה בה היה איש העסקים הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה, וברוך קטינקא וטוביה דוניה (גיסו של חיים ויצמן) הצטרפו אליו כשותפים. עם פרסום מכרז בניית מלון 'פאלאס' היה חשש כי יפסידו את המכרז בשל היותם יהודים, אך הם זכו לאחר שפנו לקבלן המוסלמי עוואד שנרשם במקום אלבינה, ובהבלטת שמו הגישו את הצעתם. לא פעם ניסה המופתי למשוך את דוניה לוויכוחים פוליטיים ודוניה ענה לו: "ביני לבין ויצמן יש הסכם - הוא אינו עוסק בעבודות בניין וקבלנות ואילו אני איני עוסק בפוליטיקה". בניית המלון הסתיימה ב-1929 ואותה חברה בנתה גם את ביתו של המופתי (שלימים הפך למלון 'שפרד') בשכונת שייח' ג'ראח.

בין מתנגדיו של המופתי היה ראע'ב אל-נשאשיבי, אז ראש עיריית ירושלים, שסירב לחבר את המלון לרשת הביוב. ברוך קטינקא לא וויתר והקים מערכת שאיבה וטיהור מים, והזרמתם מבית המלון אל מתחם בית הקברות. אמנם המלון נסגר בשנת 1934 כי לא עמד בתחרות העזה עם מלון 'המלך דוד', אך חאג' אמין אל-חסייני המשיך להחזיק בו לשכה. לאחר סגירתו נחכר המלון על ידי הממשל הבריטי ושימש להם כבניין משרדים. ב-30 במרץ 1936 החלה גם תחנת 'קול ירושלים' לשדר מבניין זה למשך שלוש שנים (כיום מהווה הבניין את אגפו המרכזי של מלון 'וולדורף אסטוריה' ירושלים).

בשנת 1936 'ועדת פיל', שנועדה לחקור את פרעות (1939-1936), קבעה את מושבה במלון. ראשי היישוב שרצו לשמוע את דיוני הועדה פנו לברוך קטינקא וביקשו ממנו להכניס לדיונים מכשירי האזנה. קטינקא פנה אל ישעיהו פיינסוד, מהנדס החשמל של המלון, וזה נענה והתקין מיקרופונים נסתרים בתוך בתי נורות החשמל שמעל שולחן הישיבות. כך מידי יום עבר תוכן הדיונים לנציגי המוסדות הלאומיים.

מנעוריו ועד מלחמת העולם הראשונה

ברוך קטינקא נולד בשנת 1887 בביאליסטוק שבפולין (אז רוסיה). אביו שמואל מנשה היה נצר למשפחת מנשה בן ישראל שמקורה בהולנד. בגיל קטן למד ב'חדר' אך לימודי הקודש לא עניינו אותו. כבר בגיל שלוש מוחו הקדחתני והיצירתי הפך מטריה לרובה ובגיל שש כבר בנה תחנת רוח ותחנת קיטור. כשבגר למד כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין שבראשה עמד רב אנטי ציוני. ברוך ועשרה תלמידים נלהבים אחרים ברחו מהישיבה לאחר ששמעו על הרצל ותכניותיו להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. הם נפגשו עם הרצל והביאו לו מכתב תמיכה מתלמידי הישיבה. ברוך קטינקא היה בן הראשונים שנרשמו כחברים בתנועה הציונית בעירו - 'פועלי ציון' ביאליסטוק. הוא המשיך ללימודים בפוליטכניון שבעיר מיטוויידה (Mittweida) בגרמניה, ובגיל 21 הוסמך כמהנדס מכונות וחשמל. בפוליטכניון הקים את אגודת הסטודנטים דוברי העברית 'התקווה'.

בשנת 1908 עלה לארץ ישראל עם אמו ושלוש אחיותיו, ויחד עם חברו יוסף מילר הקים משרד הנדסי וטכני בחיפה, כשבמקביל עבד כמהנדס בבית החרושת 'עתיד' ('שמן') בחיפה. באותה תקופה היתה הארץ תחת שלטון תורכי וברוך קטינקא החליט 'להתעת'מן' ולהתגייס לצבא. בשל היותו יהודי לא ששו לגייס אותו אך בשנת 1911, לאחר פרוץ מלחמת תורכיה – בולגריה, הוא הוזמן לסייע לחברת הרכבות העות'מאנית בבניית קו הרכבת החג'אזית שיצא מדמשק ויהיה מקביל למסילה הצרפתית. בתחילה שימש כיועץ למנהל גרמני שונא יהודים, שהסכים להעסיקו אך תחילה ללא שכר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התמנה כמפקח בחברת הרכבות בארץ ישראל, ולצורך זה נבחן לקבלת רישיון בנהיגה על קטרים. בכך היה היהודי היחיד שהיה בעל רישיון לנהוג קטר ואף זכה לנסיעה חינם בכל רכבות האימפריה העותומאנית. הקמת מסילות הברזל באזור נזקקה לידיים רבות. באחת הפעמים קיבל קבוצה של גדולה של כ-500 שבויים ארמנים שהוגלו מארצם לטובת המאמץ המלחמתי התורכי. ברוך קטינקא סיפר כי ניתנה לו הוראה מאת קצין הרפואה הראשי של הצבא התורכי לאסלם את השבויים ולכן הוא נדרש למול את השבויים ולחלק את הנשים השבויות לשיח'ים הבדואים שישמשו להם כשפחות ופילגשים. ברוך קטינקא, שנדהם מהבקשה, ביקש לשנות את רוע הגזרה והודיע למטה הצבאי הראשי כי תנועת הרכבות תושבת לשבוע עקב אי-יכולתם של הארמנים לעבוד לאחר פעולת המילה. במטה הראשי השתכנעו וביטלו את רוע הגזרה.

הבריטים שהגיעו ממצרים גרמו לתורכים לסגת והקשר עם ברוך קטינקא נותק. הוא נחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים, נשפט שלא בפניו ונמצא אשם. הוטל עליו נגזר דין מוות והוא נדרש להתייצב בדמשק כדי לקיים את גזר הדין. ברוך אכן נסע לדמשק וזוכה לאחר שהציג לשופט את מכתבי ההערכה וציוני השבח שקיבל במסגרת פעילותו. ביציאה מבית המשפט ראה בכיכר המרכזית שלושה עמודי תליה. הוא שאל את השומר שליווה אותו מי אמור להיתלות והשומר ענה: "מחר אמורים להתלות כאן שלושה אנשים - יוסף לישנסקי נעמן בלקינד וברוך קטינקא."

כשחזר לארץ כבכיר בצבא התורכי נשבה על ידי הבריטים יחד עם עוד 81 קצינים. הם נלקחו לכלא א-סלט בעבר הירדן משם לירושלים. הוא הצליח לברוח ולהסתתר בבית העלמין שבהר הזיתים ולעת ערב הצליח לחזור לעיר.

מהנדס, קבלן בירושלים

ברוך קטינקא פתח פרק חדש בחייו והחל לספק שרותי הנדסה וקבלנות בניין בחברה בה היה שותף 'אלבינה, דוניה וקטינקא - קבלנים ומהנדסים'. הוא אחד מעשרת המהנדסים הראשונים בארץ ומאלה שקבעו את תכניות החשמל עבור פנחס רוטנברג. בהמשך בנה את מלון 'פאלאס', את בניין 'ימק"א', את שדה התעופה בלוד ואת מצודות טיגארט. בשנת 1918 ייסד את 'התאחדות המהנדסים בארץ ישראל' והיה חבר בוועדת המים לצדם של שמואל סלושץ והיו"ר ד"ר מאיר גורביץ. שנה לאחר מכן כבר הופיע שמו ברשימת מייסדי שכונת בת-גלים בחיפה ומראשי ועד הדר הכרמל בעיר. ברוך קטינקא היה מראשוני וממייסדי ארגון 'ההגנה', שימש בתפקיד קצין הרכש והגיע לדרגות פיקוד גבוהות. לאחר הקמת המדינה התגייס לצה"ל כמהנדס ושירת עד שמלאו לו 62 שנה.

בשנת 1908, יצא ברוך מחיפה באוניה בדרכו ליפו. בהגיעה ליפו מנע ממנה הים הסוער להיכנס לנמל ולאחר מספר ימים הודיע קפטן האוניה כי אין ברירה והם חייבים להמשיך לאלכסנדריה. ברוך שמח מההודעה מאחר שמעולם לא היה במצרים. את החדר באוניה חלק עם בחור יווני שהתוודה בפניו כי הוא מבוקש באלכסנדריה ועם הגעתו הוא צפוי להיאסר עד שהאוניה תפליג חזרה ליפו, וביקש מברוך לשמור לו על המזוודה. כשירדו לחוף נעצר היווני וברוך לקח את המזוודה וליווה אותו. בדרך חלפו על פניהם שני גברים לבושים בהידור שתקשרו קצרות עם היווני באמצעות סימנים והתרחקו. כשהגיעו לתחנת המשטרה שני הגברים כבר חיכו שם וביקשו מברוך שימתין איתם. כעבור כמה דקות שוחרר היווני. ברוך נדהם, "איך זה קרה?" שאל ברוך והיווני הסביר לו כי הוא שייך למסדר 'הבונים החופשיים', ושני הגברים, שגם הם חברים במסדר ומחויבים בעזרה הדדית, הבינו שהוא נתון בצרה והקדימו להגיע לתחנת המשטרה ולשים ערבות כספית לשחרורו. ברוך קטינקא התלהב והחליט עוד באותו היום להצטרף למסדר 'הבונים החופשיים'. מסדר זה הוא מעין אגודת סתרים בינלאומית שדוגלת בשלושה עקרונות מרכזיים: חופש, אחווה ושוויון בין 'האחים' חברי המסדר ובין בני האדם. זהו ארגון מוסרי במקורו שנועד לעזרה הדדית.

בניין ימק"א בירושלים נקרא של שם ארגון באותו שם (YMCA) שהיה איגוד הצעירים הנוצרים בארצות הברית. ארגון זה שם לו למטרה את טיפוח היחסים בין נוצרים, מוסלמים ויהודים דרך פעילויות תרבות וספורט משותפות. לאחר שהמיליונר האמריקאי ג'יימס ג'רווי התחייב לתרום כסף לבניית בניין קבע לימק"א בישראל הוחלט להוציא מכרז. באותה עת חברת 'אלבינה, דוניה וקטינקא' של ברוך כבר הייתה ידועה ומקושרת בשל זכייתה במכרז מלון פאלאס. כך, למרות שהצעתם לא הייתה הזולה ביותר הם זכו במכרז ימק"א. המבנה, שנחשב ליפה ביותר שבבנייני ימק"א בעולם, נחנך ברוב פאר בשנת 1933 על ידי הגנרל אלנבי שאמר בנאומו כי "בירושלים עיר נערצת על כולם, בלב ארץ ישראל, ארץ שהייתה מאז תקופות קדומות ועד היום עדה למלחמות מתמידות מוקם מונומנט לשלום ואחווה." את הבניין תכנן ארתור לומיס הרמון שבאותו זמן תכנן גם את בניין האמפייר סטייט וניתן לראות קווי דמיון בין שני הבניינים.

הבונים החופשיים ומערת צדקיהו

כמו בכל מסדר סודי נקשרו במסדר זה לא מעט קונספירציות, כמו זו שמוצרט נרצח כיוון שביצירתו 'חליל הקסם' חשף חלק מסודות המסדר, ניסיון לרצוח את האפיפיור ועוד. 'הבונים החופשיים' רואים במלך שלמה כמייסד המסדר ונשיאו הראשון. שלמה נעזר באומן ששמו חירם מצור (לא המלך) ובין הפריטים שהכין חירם למקדש שלמה היו שני עמודים מפוארים שנקראו יכין ובֹעז. לפי מסורת עתיקה נחצבו האבנים למקדש שלמה ממערת צדקיהו. מערה זו נודעה מאז גילויה המחודש באמצע המאה ה-19 בשם King Solomon Quarries - מחצבות שלמה המלך. בזכות ייחוס זה נולד מסדר 'הבונים החופשיים' בישראל דווקא במערת צדקיהו. אחת מעבודותיו הראשונות של ברוך קטינקא כמהנדס בארץ היה מיפוי המערה ועד היום ניתן למצוא במערה גרפיטי של שמו. החלל המרכזי מכונה 'אולם הבונים החופשיים' ובו נערכים הטקסים. גם בתקופת השלטון הירדני בירושלים נערכו במערה טקסים והבונה החופשי הירדני המפורסם מכולם היה המלך חוסיין. השימוש האחרון באבני המערה היה בעת שנבנה בניין ימק"א. ברוך קטינקא הקים בקצה המגדל 'חדר התייחדות' שקירותיו צופו באבנים ממערת צדקיהו. בזיכרונותיו סיפר ברוך שלבניית החדר הציע לאדריכל אדמסון שיבקש ממחלקת העתיקות רשות לקחת לצורך זה "אבנים ממחצבות שלמה המלך (מערת צדקיהו), שלפי המסורת השתמש בהן לבניין המקדש... מצאנו אבנים גדולות ועתיקות, חצובות ומוכנות, שהורשינו להוציאן ולהשתמש בהן". קטינקא סיפר גם על בניית המזבח באולם התפילה של בניין ימק"א: "היה עליי לאסוף 12 אבני גוויל ולסדרן כמזבח, מבלי לשבור חלק ומבלי לסתתן. הצעתי לאדמסון שניסע עם כמה פועלים לבית-אל הסמוכה לירושלים, ואשר בה נבנה המזבח הראשון, ושם נחפש אבנים למזבח שלנו. מי יודע, אולי במקרה נצליח למצוא גם אחת מאבני המזבחות הקדומים. אדמסון נתפס לרעיון, ויחד בילינו בשדות בית-אל כמעט יומיים עד שהצלחנו לאסוף 12 אבנים שהתאימו לדרישותיו."

בכל לשכה של הבונים החופשיים ניצבים מזבח, אבן גוויל (אבן במצבה הטבעי שלא הונף עליה ברזל) ואבן גזית (מסותתת). אבני הגוויל נועדו לשמש לבניית מזבח: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית" (שמות כ', כ"א), ואילו אבני הגזית המפוארות שימשו למקדש שלמה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א' ה', ל"א).

בין בעלי המלאכה שהועסקו בהקמת הבניין היו אמני בצלאל מאיר גור אריה, בתיה לישנסקי, יחיא ימיני, שמואל מלניק וזאב רבן שבעצמו היה איש המסדר. איוריו של זאב רבן מעטרים עד היום רבים מסמלי הלשכות של הבונים החופשיים בישראל ובציוריו ניכרים סמליהם. באחד מציוריו מופיעה דמות הדומה לשרף הענק המסותת לגובה 5 מטרים בחזית מגדל ימק"א ומבוסס על התיאור בישעיהו ו'. באוקטובר 1953 נוסדה בבניין ימק"א 'הלשכה הגדולה למדינת ישראל' שמאגדת בתוכה את כל לשכות 'הבונים החופשיים' בארץ.

'הבונים החופשיים' מתהדרים ברשימת חברים מכובדת ומפורסמת, ביניהם אנשי הרוח וולטר, מוצרט, גתה ופושקין וכן המנהיגים צ'רצ'יל, ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב ותאודור רוזוולט נשיאה ה-26. בחלק היהודי שלה ניתן למצוא את משה מונטיפיורי, משפחת רוטשילד, בני ילין וריבלין, המשורר אביגדור המאירי, זאב ז'בוטינסקי, יוסף פיינברג, דוד יודילוביץ', דוד תדהר ואחרים. יודילוביץ', תדהר ובן ציון איילון אף פרסמו ספרים על המסדר ותולדותיו בארץ.

במלחמת העולם השנייה נרצחו באירופה עשרות אלפי בונים חופשיים באשמת שיתוף פעולה עם היהודים, רובם ככולם נוצרים.

ברוך קטינקא נפטר בתל השומר בשנת 1965 בגיל 78. למרות תרומתו החשובה לחיפה ולירושלים, הן לא ראו לנכון להנציח את שמו ופועלו. דווקא העיר באר שבע היא שקראה רחוב על שמו.