גדעון מר

יסוד המעלה מול המלריה

בתוך התחושות הללו, קל יותר לדמיין את מכתבו מלא החרדה של דניאל לובובסקי, ראש המועצה המקומית של יסוד המעלה, ליוסף וייץ, ראש הקרן הקיימת לישראל, בשנת 1951, כאשר נודע לו על הכוונה להשאיר חלק מביצת החולה שיובשה, סמוך לחצר ביתו. לובובסקי כתב בדאגה עמוקה: "אכן חששותינו נתאמתו. קק"ל, בשיתוף משרד החקלאות ועדה בין-משרדית קבעה את מקום השמורה על יד ביתנו, ועל ידי זה הצמידה אותנו לביצה לעולמים. מיותר להזכיר כאן פרשה ידועה מיותר להזכיר את עמידת מושבתנו בתנאים לא תנאים, במלחמה נואשת עם הביצה הממארת, זיכרון עד למלחמה זאת, קורבנות המלריה, קורבנות אין ספור, קורבנות יקרים...". וייץ, בתשובתו, ניסה להרגיע את רוחו של לובובסקי: "לחשש שהשמורה תשמש קן לקדחת אשר תופץ ביישובכם, אין מקום. הלא ידוע לך היטב שגם בהיות הביצה מכסה את כל שטח הזיכיון, פסקה בשנים האחרונות מהיות קן לקדחת הודות לאמצעים שננקטו כדי להשמידה משם, על אחת כמה וכמה שאין לחשוש שהשמורה, שהיא החלק העשירי, אולי עוד קטן מהביצה שהייתה קודם, כי היא תהיה המקור לקדחת". ואכן, וייץ צדק. חמש שנים לפני כתיבת מכתבו, בשנת 1949, תיאר העיתונאי דוד פדהצור תופעה מדהימה ביסוד המעלה: "ולבסוף, סנסציה מיוחדת במינה, ביסוד המעלה אין אפילו יתוש אחד. האנשים ישנים בלי כילות... קרוב לארבע שנים לא אירע כל מקרה מלריה ואנשי יסוד נושמים לרווחה במשמעות הכפולה של המובן". אך המציאות ההיסטורית לא תמיד הייתה כה מרגיעה. בשנים קודמות, תיאר האיכר משה אמיתי את מצבה הקשה של המושבה: "עשרים ושמונה שנים מתאבקת יסוד המעלה העלובה עם הקדחת. את מחצית תושביה הקריבה במלחמתה זו ולבסוף יד הקדחת על העליונה". בשנות העשרים ידעו תושבי המושבה כי כל מי שחלה לאחר שמונה ימים של שהות במקום, קרוב לוודאי שסבל ממלריה וימיו ספורים. היו משפחות שאיבדו שבעה ילדים ומספר המתים עלה מאלו החיים.

למחלת המלריה היה חלק גדול בעיצוב ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל. האזורים הנגועים ביותר, כמו עמק החולה, נראו כנטושים ועל כן ירד ערכם באופן משמעותי. ניסיונות המאבק הראשונים כללו שתילת אקליפטוסים וחלוקת כינין, אך לימים התברר שצעדים אלו, שמומנו על ידי הברון רוטשילד, לא היו הפתרון הנכון.

בנובמבר 1934, זימן ארתור ווקופ, אז הנציב העליון הבריטי, את פרופ' (אז עדיין ד"ר) גדעון מר לשיחה בלשכתו בירושלים. באווירה רצינית ומכובדת, פנה ווקופ למר ושאל: "האם לדעתך ניתן ליישב את עמק החולה, שנגוע בקדחת המלריה?" פרופ' מר, בביטחון רב, השיב: "הוד מעלתך, אני בטוח כי נוכל ליישב את בקעת החולה. אני מאמין ובטוח כי יעלה בידינו לנצח את המלריה." זמן קצר לאחר מכן, ווקופ, שהתרשם מהביטחון והנחישות שהקרין פרופ' מר, החליט לאשר את זיכיון החולה ובכך לפרוץ את הדרך למאבק נחרץ במלריה ולהתיישבות בעמק.

המאבק הארצי בביצות

ב-1917, עם כיבוש ארץ ישראל, החלו הבריטים למפות את האזורים המסוכנים ולגבש תכניות לצמצום המגיפה, דוגמת ניקוז הביצות והתקנת מערכות ביוב. ההתיישבות הציונית הצטרפה למאמץ לאחר שהבינה שביעור המלריה הוא תנאי הכרחי להתיישבות. כך החלה שותפות רחבת היקף בין הבריטים לארגונים הציוניים בהם 'הג'וינט', 'הדסה' והשופט לואי ברנדייס שעמד לאורך השנים בראש ארגונים ציוניים שונים.

את המלחמה במלריה הוביל ד"ר ישראל קליגלר, שהקים ב-1922 את 'המוסד לחקר המלריה'. גדעון מר, שהיה אז סניטר במרפאה של ד"ר נתן שטראוס במוסררה, הצטרף למאבק ועבד כפקח בתחום האנטימלרי באזור הכינרת תחת פיקוחו של קליגלר. בשנת 1923 התמנה פרופ' מר למפקח ראשי במוסד לחקר המלריה.

המחויבות של פרופ' גדעון מר למאבק במלריה לא ידעה גבולות. באותה שנה נסע להשלים את לימודי הרפואה באירופה וסיים אותם בהצטיינות באוניברסיטת נאפולי. לאחר מכן השתלם אצל פרופ' ג'ובאני בטיסטה גראסי, מגדולי החוקרים בתחום, והמשיך להתמחות במחלות טרופיות באמסטרדם ובפריז. בשובו לארץ בשנת 1929, בגיל 35, חזר פרופ' גדעון מר עם כוחות מחודשים, והתמנה למנהל התחנה לחקר המלריה בראש פינה. כהוקרה לחשיבות עבודתו, הותקן בביתו טלפון הראשון שהותקן בראש פינה ובאזור כולו, והפך לסמל של הקדמה והנחישות במאבק הממושך נגד המלריה.

מילדות בליטא לארץ ישראל

גדעון מר נולד בשנת 1894 בעיירה פוסבול ליד פוניבז', בליטא. אביו, ד"ר אהרון מר, היה דמות יוצאת דופן, עילוי בישיבה שהמשיך לאוניברסיטה במוסקבה, שם סיים בהצטיינות שתי פקולטות, מדעי הטבע ורפואה. כשחזר לעיירה בשנת 1890, החל לעבוד כרופא. שנתיים לאחר מכן נישא לאהובתו חנה (אנה), לבית ברמן, שהייתה אישה מחוננת ויפה שלימים למדה גם היא רפואת שיניים. בשנת 1894 נולד להם בנם הבכור, גדעון, שכבר מילדות ספג ערכים של עזרה לזולת, זיקה מדעית וציונות לוהטת. הוא נהג לבלות שעות רבות במעבדת אביו וכבר אז ייעד את עצמו להיות רופא, כמורשת הוריו. אך גדעון, יהודי גאה, לא הסכים להמיר את דתו לצורך קבלה ללימודים אוניברסיטאיים במקום מגוריו, ולכן בשנת 1912 נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה.

בגרמניה, הצטרף לאגודת הסטודנטים הציונית 'החבר', שם שמע לראשונה מחבריו על המחסור בידיים עובדות בארץ ישראל. הסיפורים על הארץ הצעירה, שזקוקה לכוחות צעירים ונחושים, הציתו בו תשוקה עזה לארץ ישראל. בתחילת 1914, שנה וחצי לאחר שהתחיל את לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל, למרות התנגדות הוריו ובחוסר כל. כך, עם חלום בלב ומזוודה ביד עשה את דרכו לארץ שהיתה תחת שלטון עות'מאני. כשהגיע ארצה התפרנס בקושי רב כשומר בפרדסי רחובות. אמו חנה, שהיתה מודאגת מהמהלך הנועז, נסעה לארץ כדי לשכנעו לחזור לליטא, אך גדעון עמד על שלו ואמר: "יישוב הארץ חשוב יותר מקריירה פרטית." הוא דחה את כל הצעותיה של אמו, לרבות התמיכה הכלכלית, והמשיך להתקיים על שכרו הצנוע. כששבה האם לרוסיה גויס אביו לצבא הרוסי והשתתף במלחמת העולם הראשונה. השלטון העות'מאני דרש מהאזרחים הזרים 'להתעת'מן' כדי להישאר בארץ. גדעון נענה לדרישה ואפילו הצטרף לארגון 'הסהר האדום' התורכי. באחד הימים נעצר על ידי חיילים תורכיים שזיהו אותו בטעות כנתין רוסי, והוא גורש למצרים. באפריל 1915 היה גדעון בין הראשונים להתנדב לגדוד נהגי הפרדות שהוקם במצרים במסגרת הצבא הבריטי, לקראת הקרב בגליפולי. הוא שירת לצד יוסף טרומפלדור, שמינה אותו לעוזרו האישי. גדעון מר לחם בגליפולי ונפצע ולאחר המלחמה, חזר לארץ ישראל והצטרף לזמן מה לגדוד העבודה בקיבוץ תל יוסף. בתום המלחמה, בשנת 1918, מצא עבודה במוסד למלחמה במלריה, עבודה שתהפוך לייעוד חייו, ותצעיד אותו לעבר הקרב הגדול על בריאות הציבור והקמתה של ארץ ישראל.

בראש פינה ובעמק החולה

עבודתו של פרופ' גדעון מר הייתה הבסיס להתיישבות היהודית בצפון עמק החולה. משנת 1934 ובמשך שלוש עשרה שנים הקדיש את חייו למאבק במלריה, כשהוא מיישם את ניסיונו הרב ממלחמת העולם השנייה. כקצין בצבא הבריטי, מומחה למחלות טרופיות, נשלח מר לאזור הסהר הפורה ודרום מזרח אסיה, שם פיתח אמצעים כימיים וטכנולוגיים חדשים להדברת המחלה הקטלנית. חוסנו של היישוב היהודי תלוי בייבוש הביצות והכנעת יתוש האנופלס. בשנת 1922 ייסד ד"ר ישראל קליגלר, אחד המומחים בתחום, את המכון לחקר המלריה בחיפה ועמד בראשו. בשנים 1925-1923 ניהל את היחידה לחקר המחלה במחלקת הבריאות של ממשלת המנדט, ועבודתו הנמרצת כללה מיפוי של אזורים עם שיעורי תחלואה ותמותה גבוהים, וזיהוי נקבת האנופלס כמעביר הבלעדי של המחלה. קליגלר חיפש מקום מתאים להקמת מעבדת שדה ובחר בראש פינה בשל קרבתה לביצות החולה, אך מספיק מרוחקת מהן כדי לשמור על בריאות התושבים. התחנה לחקר המלריה הוקמה שם ב-1927 והייתה יחידת החוץ הראשונה של האוניברסיטה העברית. מלבד ההשקעה המקומית, היא נתמכה גם על ידי מענקים מחבר הלאומים וממשלת המנדט. המבנה בו שכנה המעבדה נבנה ב-1893, ואשר שימש בעבר את פקידות הברון רוטשילד, הפך למרכז הדרכה חשוב לרופאים וחוקרים. בשנת 1929 מונה פרופ' גדעון מר למנהל התחנה בפיקוחו של קליגלר. בנוסף הוקמו מרפאות בתוך ביצות החולה שסיפקו טיפול חינם לאוכלוסייה הבדואית המקומית של כפרי שבט ערב אל-ע'וארנה.

קליגלר וגדעון מר הבינו כי המאבק במלריה חייב לכלול את כל תושבי האזור, יהודים וערבים כאחד, שכן "היתוש אינו מבחין בין ערבים ליהודים". הערבים העניקו למר את כינויים 'חכים מלריה' בשל אמונם בו ובשל המסירות שהפגין בטיפול בכולם ללא הבדל.

ממרפסת ביתו, השקיף פרופ' מר על עמק החולה, ראה בו שטח התיישבות יהודי עתידי וחלם על היום בו יוכל להכריז עליו כבטוח להתיישבות. חזונו התגשם באוקטובר 1939, כאשר קיבוץ עמיר עלה על הקרקע, על אדמות הכפר הערבי ח'יאם אלווליד, לאחר שקק"ל רכשה אותן. פרופ' מר קבע כללי זהירות קפדניים, כולל טיפול במים עומדים, שמירה על בעלי חיים במשק ועוצר עם שקיעת השמש. בלילות הסתובבו רק השומרים, לבושים 'בגדי מלריה': חולצות ארוכות שרוולים, מכנסיים ארוכים והגנה על עור הפנים והידיים. מר הזהיר: "אם הנחיות אלה לא ימולאו, הקיבוץ לא יחזיק מעמד יותר מכמה חודשים." תכנית ההתיישבות שהגה מר כללה היערכות קפדנית ומפורטת להגנה מפני יתושי האנופלס שסיכנו את חיי המתיישבים. הוא פעל בנחישות להבטיח שהיישובים יהיו בטוחים ככל האפשר והנהיג אמצעי הגנה חדשניים שכללו התקנת רשתות, כילות ודלתות הנפתחות כלפי חוץ כדי למנוע חדירת יתושים. בנוסף השתמשו בנוזלים ממיתים וריססו אזורים בסולר, נפט ושמן במרחק של קילומטר מהיישוב כדי להילחם בזחלי היתושים. גם תכנון המבנים בוצע בקפידה רבה בהתאם להדרכה של התחנה לחקר המלריה. הצריפים, חדרי האוכל ואזורי המגורים עוצבו באופן כזה שימנעו גישה ליתושים, ונעשה מאמץ לשמור על מקומות ההתכנסות נקיים מריחות שעלולים למשוך את היתושים. מדי ערב, הוקפד על כניסה חשוכה מדורגת, והמתיישבים חויבו ללבוש 'בגדי מלריה'.

בשנת 1942, במהלך המלחמה, יצא פרופ' גדעון מר למחקר בחבל מוזבד שבצפון איראן, ומסעו הוביל אותו גם לפגישה עם הקהילה היהודית בכלכותה. ברגעים האלה כתב ביומנו על התחושות העמוקות שחלפו בו ועל המשמעות ההיסטורית של התקופה: "טוב שראיתי את אותם היהודים, שהינם זרים לי אבל אני יודע שאני שומר עליהם כמו על כל יהודי העולם... יש הרי לחשוב מאיזו סכנה איומה נפטרנו כי מה היה קורה אילו היטלר ניצח? אותו גורל בכל התבל חיכה ליהודים כפי שקיבלו יהודי פולין... כשאומרים לי מה המלחמה הזו תיתן לנו? מה תיתן לעם היהודי? מה תיתן לפלשתינה? אני יכול כעת רק כך לענות, חיים ותקווה. האם זה מעט, האם בעד זה לא כדאי להילחם?"

ב-23 במאי 1944, חודשים ספורים לפני פטירתו של פרופ' ישראל קליגלר, כתב לו פרופ' גדעון מר מכתב מרגש מהמעבדה בדרום מזרח אסיה: "פרופ' קליגלר היקר לי: ראשית תן לי לספר לך על העובדה שבמלאריולוגיה יש כיום מושג שנקרא 'חבורת קליגלר', והיא כוללת אותך,כמובן, אותי, את רייטלר ועוד. הקבוצה הזו זכתה פה לפרסום, ומניסיוני עד כה למדתי, שמי שהעז להתעלם מתוצאות מחקריה טעה טעות חמורה." דבריו של מר הביעו לא רק את ההערכה הרבה שלו כלפי קליגלר, אלא גם את ההכרה הבינלאומית שזכתה לה קבוצת המחקר.

פרופ' גדעון מר המשיך את מחקריו, ובשנים בהן ניהל את התחנה ביצע סדרת מחקרים מרשימים ששינו את המאבק במלריה. הוא חקר את הגורמים לנדידת יתושי הסחרובי, פיתח שיטות לזיהוי גיל נקבת האנופלס ועסק בחקר מחזור התפתחות הטפילים. בניסוי יוצא דופן, נתן לנקבות יתושים נגועות לעקוץ אותו, את אשתו זינה שהייתה אז בהריון ומתנדב נוסף. רק בנם זלמן, שנולד מאוחר יותר, נותר חסין למלריה. הגילויים פורצי הדרך האלה העניקו למר את התואר פרופסור מטעם האוניברסיטה העברית. הוא פיתח שיטה למיצוי הפירטרום מצמחי החרצית בחצר ביתו ויצר מכשיר ריסוס ייחודי המבוסס על מנגנון של פרימוס, ששימש לריסוס קירות הבתים. ב-15 בנובמבר 1945 העניק לו המלך ג'ורג' השישי את אות הכבוד הגבוה ביותר של 'מסדר האימפריה הבריטית', אות כבוד שלא ניתן כמותו לאף יהודי שלא היה אזרח בריטי. בכתב ההמלצה ציינו את הישגיו המרשימים: "לוטננט קולונל מר אחראי לנקיטת אמצעים משמעותיים במאבק במלריה, הוא היה אחראי לארגון מעבדה יעילה. היוזמה והדחף שלו הובילו להשגת תוצאות בכל תנאי מזג אוויר... הלהט הבלתי נלאה שלו והישגיו המדעיים היו בעלי ערך רב לצבא."

פרופ' מר שב לארץ עם ניסיון רב ותחושת שליחות מחודשת. הידע והניסיון שהביא עמו הפכו ליתרון במאבק במלריה בעמק החולה, ובשנת 1949, יישובים כמו יסוד המעלה וחולתה זכו להשתחרר מהאיום המתמשך של המחלה. פרופ' מר סיכם את המאבק במלריה במילים פשוטות אך עוצמתיות: "זה האות לניצחון". עבורו, זה היה לא רק ניצחון על מחלה קטלנית, אלא גם סמל של תקווה והתחדשות עבור כל הארץ. בשנת 1946, במסגרת ריסוס כולל של DDT בכל יישובי עמק החולה, הגיע המאבק במלריה לשיאו והמחלה כמעט הוכחדה לחלוטין. רק שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1949, הוסר סופית האיום ממלריה מיסוד המעלה, מה שהוביל לביקורת על הצורך בפרויקט ייבוש החולה שהחל ב-1951.

שנות השירות והמורשת

בשנת 1948, בגיל 54, גויס פרופ' גדעון מר לשירות המדינה פעם נוספת, הפעם כרופא קרבי במלחמת העצמאות. הוא התמנה לרופא הגליל המזרחי וחטיבת 'עודד' ובמהרה הצטרף לצוות המצומצם של קצין רפואה ראשי, פרופ' חיים שיבא. עם הפיכת השירות הרפואי לחיל הרפואה המשיך מר בתפקידו והקדיש את כישוריו וניסיונו למען בריאותם של הלוחמים. גם לאחר הקמת המדינה, מר לא חדל מעשייה. הוא המשיך במחקר בלתי פוסק בתחומי המלריה והדברת יתושים ושימש כיועץ למשרד הבריאות ומנהל בפועל בשנים 1956-1957. הוא ייצג את ישראל בארגון הבריאות העולמי והביא את המדינה לקדמת הבמה המדעית העולמית. תחנת המחקר בראש פינה הייתה מרכז חייו והוא הפך אותה למרכז עולמי לחקר המלריה שאירח חוקרים מכל העולם.

פרופ' גדעון מר הלך לעולמו במרץ 1961, בגיל 66. הוא נקבר בראש פינה, סמוך לביתו ולתחנת המחקר שניהל במשך למעלה משלושים שנה. עם פטירתו, פרסם ארגון הבריאות העולמי סיכום מרגש של תרומתו למדע הרפואה: "פרופ' מר היה אחד מהנציגים של חבורה הולכת ומצטמצמת של מומחי מלריה בעלי ידע אינטימי של כל ההיבטים של מחוללי המחלה, השפעותיה וההתמודדות עמה. תרומתו הגדולה למחקר גורמי המחלה תוך התמקדות בנקבת יתוש האנופלס היוותה פריצת דרך מדעית חיונית בשנות השלושים. הצלחת מדינת ישראל להתגבר על מחלת המלריה ולהסירה כמכשול להתפתחות הכלכלית וההתיישבותית הייתה תודות ליוזמותיו של פרופ' מר, ניסיונו, פעילותו האנרגטית והתלהבותו אותה הקרין על כל מי שבא אתו במגע וזכה לעבוד במחיצתו של אדם חכם, נדיב וצנוע זה."

חיי המשפחה של גדעון מר התאפיינו אף הם במסירות ובמאבק למען עקרונות נעלים. בתו מִיה מר-עפרון, לוחמת חיל העזר לנשים והפלמ"ח, היא אמם של ליהי חנוך והמוזיקאי רן עפרון. בתו השנייה, ארנה מר ח'מיס, הייתה פעילה פוליטית ואמו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר ח'מיס, שנרצח בג'נין בשנת 2011. בנו זמי (זלמן) מר היה מראשי הקיבוץ הארצי.

המורשת של פרופ' גדעון מר ממשיכה לחיות בראש פינה, בביתו ובמעבדתו ששוחזרו. המקום, שנקרא 'בית מר', מציג תערוכה המוקדשת לפועלו, וכולל את המעבדה של 'התחנה לחקר המלריה' וחפציו האישיים.

למרות הישגיו של פרופ' מר במיגור המלריה בארץ, המחלה לא הוכחדה לחלוטין בעולם. כיום, מדי שנה מתים ממנה בין 1.4 ל-2.4 מיליון אנשים, והיסטוריונים כמו טימותי ויינגרד טוענים כי היתושים גרמו למותם של יותר מ-5.2 מיליארד בני אדם לאורך ההיסטוריה, 'טורף עליון' שממשיך לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, ישראל נותרה במצב ייחודי המכונה 'אנופוליזם ללא מלריה' – מצב בו יתושי האנופלס נדחקו לנישות אקולוגיות מבודדות ואינם מהווים עוד איום ממשי. זו עדות לניצחון הגדול של פרופ' מר איש שהקדיש את חייו להצלתם של אחרים ולהבאת תקווה לעולם מוכת סבל.