גוטהילף וגנר

בוקר יום שישי, 22 במרס 1946, היה דומה לעשרות ימי שישי שקדמו לו. הנוהל נשמר בקפדנות. שערי השכונה נפתחו וממנה יצאה מכונית מהודרת. לכולם היה ברור מי היושבים בה: הנהג היה יליד הארץ ומעוטר מדליות ולימינו ישב שומר ראשו, נוטר יהודי.

מעט מאחוריהם יצאה מכונית ובה שבעה פקידים. שתי המכוניות נסעו באותו נתיב מוכר וכשהתקרבו לתל אביב קידם את פניהם ריח פרדס תל-ליטווינסקי ובתי שכונת התקווה נגלו לעיניהם. כשהאט הרכב המפואר בהתקרבו לצומת הרחובות לוינסקי ולבנדה, הגיחה מאחוריו מונית שנסעה במהירות, נצמדה לדופן הימנית של מכונית הפאר ואילצה אותה לסטות למגרש חול ריק. הנהג ההמום עצר את המכונית. מפאתי המגרש הגיחו שני מתנקשים. אחד מהם השחיל את ידו לתוך המכונית וירה כדור עקר בנוסע המכובד. המתנקש השני זינק קדימה והשלים את המשימה. כדור בודד אחד פילח את ראשו של הנוסע המכובד.

מילותיו האחרונות של הנוסע המכובד גוטהילף וגנר היו: "So it has come to this".

שורשי המשפחה והקהילה הטמפלרית

האחים וילהלם, גאורג, ואדולף וגנר היו אנשים מכובדים בקהילה הטמפלרית ביפו. הם היו מחלוצי תעשיית המתכת המודרנית בארץ ישראל וייבאו לארץ מנועי דיזל. בשנת 1900 הקימו בסמוך לשכונת נווה צדק בית חרושת ליציקת פלדה שנודע בשם 'האחים וגנר'. בית החרושת היה חלק משכונת ולהאלה. מפעל היציקות של המשפחה שימש בין היתר כמפעל תחמושת לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה (כוחות הברית שלחו בשנת 1916 אנייה במטרה להפגיז את המפעל מהים – ומכאן אנו מבינים את גודל חשיבותו).

גוטהילף וגנר היה בנו של וילהלם. הוא נולד ביפו בשנת 1887 ובמלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הגרמני ונשלח כקצין בדרגת סגן לחזית בצרפת. על שירותו הוענקו לו שתי מדליות צלב הברזל. בשנת 1920 חזר ארצה כדי לקבל על עצמו את ניהול עסקי המשפחה המשגשגים, ומאוחר יותר מונה לראש הקהילה הטמפלרית בשרונה.

בשנת 1854 בעיר לודביגסבורג שבדרום-מערב גרמניה ייסד התיאולוג כריסטוף הופמן את 'האגודה לכינוס עם האל בירושלים' - התנועה הטמפלרית. תנועה זו שאפה להקים מקדש רוחני נוצרי בארץ הקודש ולהכשירה לקליטת היהודים, זאת מתוך אמונה כי החזרת העם היהודי לאדמתו תביא את הגאולה למאמינים הנוצריים ולעולם כולו.

בשנת 1858 יצאה משלחת מטעם התנועה הטמפלרית לתור את הארץ ולבחון את האפשרות להוציא לפועל את תכניתה. הניסיון הראשון להתיישבות היה בעמק יזרעאל אך הוא כשל. הניסיון הבא היה באוגוסט 1868. מייסד התנועה כריסטוף הופמן הגיע לארץ עם כ-450 חברי התנועה ושנה לאחר מכן כבר התיישבו בחיפה. הצלחת ההתיישבות בחיפה, ביקור קיסר גרמניה וילהלם השני בארץ והתקרבות הגרמנים לתורכים ששלטו כאן בארץ, היו בין הגורמים העיקריים להמשך גלי ההגירה של חברי התנועה הטמפלרית לארץ והקמת שכונות טמפלריות ביפו וירושלים. בסה"כ הקימו הטמפלרים ארבע מושבות כפריות: שכונת שרונה ליד יפו, וילהלמה (כיום בני עטרות), בית-לחם הגלילית ואת שכונת וולדהיים, היכן ששוכן כיום הישוב אלוני אבא. בנוסף הוקמו מספר חוות, בתי מלון, טחנות קמח ועוד.

השכונות בלטו ביופיי וניקיונן ביחס לשכונות היהודיות הסמוכות לה. כך תיאר זאב סמילנסקי את שכונת ואלהלה שליד יפו והשווה אותה לשכונות היהודיות של יפו: "בעוברינו בשכונה הגרמנית שעל יד יפו, וגם אותה שכונה קטנה של גרמנים שנבנתה נגד נווה-צדק, נתענג לראות בתים יפים בנויים בטעם טוב. את הבתים יפארו חצרות מלאות עצים וגינות פרחים הפורחים רב ימות השנה. לעומת זאת בבואנו למשכנות יעקב שביפו נצטער. נבוש במצאנו מעין גטו במהדורה חדשה… מה רעים אהלך יעקב ומה טובים משכנותיהם בני גרמניה."

הטמפלרים הביאו לארץ את שיטת כיתת הלימוד כפי שאנו מכירים היום: עם מורה ולוח. עד אז ישבו התלמידים במעגל סביב המורה. את ענף התיירות העשירו באמצעות הבאת צליינים והדרכתם בארץ, כפי שנעשה היום, ופיתחו בארץ את ענף הפרדסנות המודרני. יחסיהם עם אנשי העלייה הראשונה היו טובים והם עזרו לפקידי הברון במפעל ההתיישבות בארץ ואחד מהם, בן השכונה בחיפה, אף התכבד בחנוכת בית הכנסת בזיכרון יעקב.

הטמפלרים בצל הנאציזם

בני הדור השני, שנולדו בארץ, דיברו ערבית ועברית והתרגלו לחום, למנהגי הארץ ולתרבות, החלו להתרחק מעקרונות המייסדים. במלחמת העולם הראשונה ולאחריה הצטרפו צעירים טמפלרים לשורות הצבא הגרמני. עם כינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל, מצאה עצמה הקהילה במעמד של נתיני אויב, ובשנת 1918 הוגלו 850 טמפלרים למצרים. בתום המלחמה הורשו הגולים לחזור ארצה ומצאו את מושבותיהם חרבות ובזוזות, אך בתוך שנים אחדות השתקמו המושבות וחזרו לפרוח.

בשנות השלושים חלחלה התעמולה הנאצית למושבות הטמפלרים, בעיקר לבני הדור השני והשלישי ואף נוסדו בארץ סניפים של המפלגה הנאצית. מתנועה ציונית הפכו הטמפלרים לאנטישמים נאציים. דגלים עם צלבי קרס התנוססו בחיפה, יפו וירושלים וב-1934 הוחלט לברך במועל יד. חלק מצעירי הטמפלרים בארץ ישראל חזרו לגרמניה והצטרפו כחיילים לצבא הגרמני, מתוך חובה למורשת מדינת הלאום הגרמנית. חלקם אף הצטרפו למחלקה היהודית באס אס.

בישראל התייחס השלטון הבריטי לטמפלרים כאל אויבים. שכונת שרונה הוקפה בגדר תיל והבריטים הפכו אותה למחנה מעצר. בהמשך הוגלו בני המושבה לאוסטרליה, פרט לקבוצה קטנה שנועדה לשמר ולשמור על הרכוש החקלאי ומשק החי של המושבות שרונה ווילהלמה.

גוטהילף וגנר הצטרף למפלגה הנאצית והיה אחד מיקיריה. בשנת 1934 חגגו קרולינה וגוטהילף וגנר את חתונת הכסף שלהם ולרגל האירוע קיבלו מברק ברכה אישי מהפיהרר אדולף היטלר. המברק מוסגר והוצג לראווה בביתם של בני הזוג. באחת החגיגות הנאציות הניף וגנר את צלב הקרס מעל בניין בית החרושת שלו, כאן, ביפו, בארץ ישראל!

עם תום המלחמה החלו שמועות כי הגולים יחזרו לשכונותיהם. שמועות אלו, יחד עם העדויות על ההשמדה האכזרית שבוצעה בעם היהודי על ידי הגרמנים במהלך המלחמה, הביאו את יצחק שדה, מראשי ההגנה, לתת את ההוראה לחסל את גוטהילף וגנר. החיסול הביא לסופה של ההתיישבות הגרמנית בארץ ישראל והבהיר חד-משמעית לבריטים בארץ ובלונדון כי לא נסבול גרמנים נאצים על אדמת ישראל.