דבורה קלפוס נחושתן

הנאום בבית הדין

שלושת הנתבעים בבית הדין הצבאי הבריטי כפרו בזכותו של בית הדין לשפוט אותם. הם התעלמו מן ההאשמות נגדם וידעו כי צפויים להם גזרי דין חמורים. מאחר שגם ידעו כי עיני התקשורת כולה - בארץ ובחו"ל - מופנות אליהם, הפכו את אולם בית הדין לבמה להעברת המסרים הפוליטיים שלהם. וכך הצהירה דבורה קלפוס, אחרונת הנאשמים, בפתיחת המשפט שנערך ב-25 ביוני 1946: "רבותיי, אחרי שדנתם את שני הצעירים העבריים אשבל ושמחון למוות, קמו שניהם על רגליהם, התייצבו 'דום' ושרו מתוך התלהבות את ההמנון הלאומי, את 'התקווה'... רבותיי: אתם הבריטים אינכם מכירים לא בהמנון שלנו ולא בדגל שלנו, ומפני שאין אומה בלי המנון ובלי דגל הרי נובע מעמדתכם שאינכם מכירים באומה העברית. במלים אחרות, הנכם מזדהים מבחינת זו עם אדולף היטלר... בטיפשותכם - הנחתם כי אנו נשלים עם זה ונכבד את חיי השעה של עבדים נידונים על פני מלחמה... אם אחרי אלפיים שנות גלות חי וקיים עם ישראל - עוד לא אבדה תקוותנו... אם אחרי דור של רדיפות ושחיטות, השפלה וניוון זכינו להיות ולראות חיילים עבריים נלחמים בנשק ביד למען שחרור מולדתם - עוד לא אבדה תקוותנו... עוד לא אבדה תקוותנו. היודעים שליטיכם, ערלי הלב ומטומטמי המוח, מהו השיר הזה בשבילנו ובשביל מיליונים של אחינו? היודעים הם על ידי מי והיכן הושר השיר הזה? בשעה שהרוצחים הנאצים הטמאים הכניסו את הורינו, את אחינו ואת אחיותינו לקרונות המוות - שרו קדושינו את 'התקווה'. על כן דעו רבותיי - אנחנו, בני ישראל, נילחם בכם עד אשר תוגשם התקווה של המיליונים שנשחטו, מפני שאתם יחד עם שותפכם היטלר לא הכרתם בהמנונם, לא הכרתם בדגלם, כי את מולדתם גזלתם. במלחמת שחרור זו נוצרה אומתנו מחדש והיא תכריח אתכם כי תכירו בה ובזכותה למולדת ובסמלי עצמאותה המקובלים בעולם התרבותי. ואתם תכירו באומה העברית ברצונכם, או נגד רצונכם, אך תכירו בה..."

כעבור יומיים ניתן פסק הדין ודבורה קלפוס בת העשרים ואחת נידונה לחמש עשרה שנות מאסר. בתום הקראת פסק הדין אמרה להם: "בעוד 15 שנים לא תהיו כאן כדי לזכות לראות אותי בכלא". לאחר קריאת פסק הדין קמו כל הנאשמים ושרו את 'התקווה' כשאליהם הצטרף הקהל היהודי שנכח באולם.

הנאום של דבורה התפרסם והודפס במחנות העקורים. דב שילנסקי (לשעבר יו"ר הכנסת) סיפר: "כאילו היתה זו גיבורה תנ"כית שדיברה אל האודים המוצלים מאש, שכה נזקקו לזקיפת הקומה היהודית אחרי השואה."

הפעולות שהובילו למשפט

דבורה הגיעה אל כתלי בית הדין בעקבות ההתקפה על מתקני הרכבת. בליל 2 באפריל 1946, לאחר תכנון ארוך, הוציא האצ"ל לפועל את התכנית לשתק את תנועת הרכבות ולפוצץ מספר גשרים. באותו לילה גם פוצצו אנשי לח"י את גשר 'נעמן' מדרום לעכו. הייתה זו פעולת השדה הגדולה ביותר של האצ"ל והשתתפו בה כ-100 לוחמים. הכוח נחלק לשלוש קבוצות: יחידה אחת פוצצה שני גשרים ליד יבנה ושתי היחידות האחרות פעלו בגזרת גן יבנה-אשדוד.

עם סיום המשימה החלו הכוחות שפעלו בגזרת יבנה לסגת צפונה דרך החולות. ההליכה בחולות הייתה קשה והאטה את הטור. לפנות בוקר גילה מטוס בריטי את החוליה האחרונה סמוך לבת ים והזעיק למקום כוחות רבים. בבוקרו של אותו יום, כשיצאו הלוחמים לפעולה, הייתה דבורה קלפוס בתל אביב. היא החליטה לצאת לכיוון הכוחות שחזרו כדי לפגוש את אחיה הקטן יואל ונתפסה יחד עם החוליה. "הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל הבריטי שאמר לחבריו do not kill the girl. בשעה שנערך המשפט בפני בית-הדין הצבאי נקרא הסמל להעיד, והדבר הראשון שאמר היה where is the girl'? ", סיפרה דבורה.

בפעולה זו נתפסו 31 לוחמים, ביניהם טובי המפקדים של הארגון. הייתה זו מכה קשה לחיל הקרב (ח״ק) של האצ״ל. דבורה נלקחה לבית המעצר ביפו ולאחר שלושה ימים הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. חברת הלח"י גאולה כהן (לימים חברת הכנסת) ישבה באותו תא עם דבורה וכתבה עליה כי "הטביעה את דמותה על מדי הכלא וניצחה את בית הסוהר, את סוהריו ואת גזר דינם". אלה היו רק חלק ממעשיה של דבורה שזיכו אותה בתואר 'הלוחמת מספר אחת של האצ"ל'.

דבורה קלפוס נולדה בשנת 1925 בתל אביב למשפחה שומרת מסורת וחדורת רוח לאומית. כשהייתה בת עשר עברה המשפחה לרמת גן. הוריה היו רביזיוניסטים פעילים והאהדה לאצ"ל עברה לילדים: נתן הבכור היה פעיל בעליה הבלתי לגאלית ושתי האחיות הגדולות היו חברות בבית"ר ובהמשך הצטרפו לאצ״ל. היה ברור שדבורה תמשיך במסורת ואכן בשנת 1939 הצטרפה גם היא לאצ"ל. שלוש שנים לאחר מכן עברה דבורה קורס מדריכי נוער וכעבור שנה השתתפה בקורס מפקדי כיתות בשוני (ליד בנימינה) ובסיומו בשנת 1944 חזרה לרמת גן לפקד על כיתת בנות.

יעקב צ'ליבונוב או כפי שכונה בפי חבריו ז'קו נולד בשנת 1925 בבולגריה. מגיל צעיר היה יעקב חבר בתנועת 'מכבי צעיר' והיה עד לפלישה הנאצית לבולגריה. בגיל 19 קרא בבולגרית את כתבי ז'בוטינסקי והפך לציוני נלהב. הוא החליט לעזוב את משפחתו ולעלות לארץ. הוא חצה לבדו את הגבול ועבר לתורכיה, שם נפגש עם עקיבא לוינסקי שהפגיש אותו עם ערי, בנו של ז'בוטינסקי. לוינסקי וז'בוטינסקי סיפרו לו על זוועות אושוויץ ומחנות ההשמדה. כששאל יעקב "למה היהודים לא ברחו לארץ ישראל?" ענו לו השניים כי הבריטים סגרו את שערי הארץ. כשסיפרו לו על גזירות הספר הלבן הקשה ושאל "ולמה לא נלחמים בבריטים?" ענה לו ערי ז'בוטינסקי כי בארץ קם ארגון האצ"ל שחרט על דגלו את הלחימה בבריטים. השניים נתנו ליעקב כסף והוא המשיך ברכבת לביירות וב-1944 הגיע לחיפה.

ההתקפה על מתקני הרכבת באפריל 1946 לא הייתה הפעולה הראשונה של דבורה. הפעולה הראשונה הייתה באוקטובר 1944 - דבורה 'החרימה' אריגים ממחסני הממשל הבריטי במטרה למוכרם ולממן את פעולות האצ"ל. תפקידה של דבורה היה לשכנע את נהגי המשאיות שהוזמנו להוביל את האריגים לנטוש את המשאיות. מרדכי ציפורי (לשעבר סגן שר הביטחון) שהשתתף בפעולה המוצלחת סיפר כי אחד הנהגים, למרות חרדתו, לא הפסיק להתפעל מהנערה הנועזת ארוכת הצמה.

לאחר חצי שנה הצטרפה דבורה לארבעה לוחמים שמשימתם הייתה לפוצץ את צינור הנפט מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה. מנגנוני ההשהיה היו מורכבים מבקבוקים שהכילו חומצה גופרתית. בדרכה לחיפה היו הבקבוקים בתיקה של דבורה אך למרבה הצער נשפכה החומצה מאחד מהם וגרמה לכוויה ברגלה. למרות הכאבים המשיכה דבורה לצעוד עם הלוחמים. כשהסתיימה המשימה חזרה באוטובוס לתל אביב ורק למחרת טופלה. הפעולה הבאה שבה השתתפה הייתה בחודש דצמבר של שנת 1945 אז נמנתה דבורה עם הלוחמים שתקפו את מתקני הצבא הבריטי (במקום בו שוכנים כיום גני התערוכה בתל אביב).

כשדבורה לא השתתפה בפעולות היא עבדה בהסתדרות העובדים הלאומית ברמת גן וסיפקה עבודה לאנשי האצ״ל שהיו מובטלים.

כשהצטרף יעקב צ'ליבונוב לאצ"ל שינה את שמו ליעקב נחושתן (בשל צבע שיערו), ובמשימתו הראשונה השתתף בהפצצת משטרת בת גלים. את משימתו הבאה קיבל משמעון שכטר שהנחה אותו לקחת חבר נוסף ולנסוע לכפר אתא שם יקבל שק עם חומר נפץ. לאחר שאספו השניים את השק, בעודם בדרכם לתחנת האוטובוס, תפסו אותם גפירים (שוטרים יהודים בשירות הבריטים) והם הועברו לכלא עכו. בהמשך גילה יעקב כי היו אלה אנשי ההגנה שהסגירו אותו.

הפעולה המרשימה והחשובה ביותר בה השתתפה דבורה קלפוס הייתה ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בלוד. פעולה זו נגד מטוסי הבריטים שעסקו בגילוי אוניות מעפילים תואמה עם הלח"י והייתה חלק מהתקפה על שלושה שדות תעופה. כך סיפרה דבורה: "הפעולה בלוד הייתה דבר כל כך מעניין וכל כך מזין את הנשמה... הייתי מפקדת יחידה אחראית על עזרה ראשונה... ההליכה היתה קשה מאוד כי בכל מקום היה בוץ עמוק. אתה מכניס את הרגל בבוץ ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעליים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני..."

בפעולה זו הושמדו 11 מטוסים צבאיים. באותו לילה הותקפו עוד שני שדות-תעופה צבאיים: בקסטינה (תל נוף) השמידו לוחמי האצ"ל 20 מטוסים, ויחידה של לח"י תקפה את שדה התעופה הצבאי ליד כפר סירקין והשמידה 8 מטוסים נוספים.

החיים אחרי השחרור

מהכלא בעכו הועבר יעקב נחושתן לאריתריאה. ארבע וחצי שנים ישבו אסירי המחתרות באפריקה, בהם רבים ממנהיגי המדינה לעתיד: מאיר שמגר, יצחק שמיר, אליהו מרידור ומרדכי (מוטק'ה) ציפורי. חמישים וארבעה חברי האצ"ל והלח"י ניסו לברוח דרך מנהרה שחפרו אך נתפסו והוחזרו לכלא. עם הכרזת המדינה חזרו האסירים לארץ באוניה ועל החוף המתינו משפחותיהם וחבריהם, ביניהם דבורה קלפוס שבאה לקבל את פני אחיה. ליעקב נחושתן לא חיכה איש אך הוא פגש את דבורה. כך סיפר: "התרשמתי ממנה ואחר כך המשכתי ללכת לחפש אותה להדק את הקשרים אתה ואז התאהבנו". יעקב נחושתן ודבורה קלפוס התחתנו ונולדו להם שני בנים.

דבורה היתה שותפה להקמת מדרשת תגר לחינוך לאומי, מיוזמות תערוכת אסירות בית לחם במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, עמדה בראש הוועדה הממשלתית לאסירי ציון, ואף הוענק לה אות יקירת ירושלים. יעקב נחושתן היה לעורך דין, חבר כנסת, ציר מדיני בוושינגטון ושגריר ישראל בהולנד.

בנם של יעקב ודבורה הוא עידו נחושתן, לשעבר מפקד חיל האוויר (2012-2008). בשנת 1997 פיקד עידו נחושתן על בסיס חצור שהיה אחד מהבסיסים שאמו ניסתה לפוצץ.