דונה גרציה

שורשי משפחת מנדס

מקור המשפחה מגיע עד לדון אברהם בנבנישתי מסורא שהיה שר האוצר וגובה המסים של קסטיליה, יחד עם בן דודו, דון יוסף נשיא שהיה הרב הראשי של יהדות קסטיליה. שישים שנים מאוחר יותר (1492), כשיצא קולומבוס למסעו, החל גירוש היהודים מספרד. נכדיו של דון אברהם היו אלו שניהלו את המו"מ עם מלך פורטוגל שבסופו גלו 120,00 מיהודי ספרד לפורטוגל תמורת כסף רב. בפורטוגל ניניו של דון אברהם הפכו לאנוסים ונקראו מנדש ובהמשך מנדס. בין הגולים היו אנשי עסקים, סופרים, רופאים, אנשי רוח ועוד. בריחתו של הון אנושי זה מספרד השפיע על עתידה והיא ירדה מגדולתה, ויש הטוענים שהשפעה זו מלווה אותה עד היום. האחים התפצלו ואחד עבר לפורטוגל והשני לאנטוורפן בבלגיה אך המשיכו לנהל יחד את העסקים. הם הקימו אימפריה כלכלית שצברה הון ממונופול היבוא מהודו של הפלפל השחור שכונה אז 'הזהב השחור'. החברה גדלה וברחבי אירופה נפתחו סניפים רבים. האחים הקימו את בנק 'מנדס' שנתן הלוואות למלכים למימון מלחמותיהם ולאפיפיורים.

'קונברסוס' (מומרים) ו'מאראנוס' (בספרדית: חזירים‏) היו חלק מהכינויים ליהודי ספרד ופורטוגל שאולצו להתנצר. יהודים אלו המשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר ומחשש התבוללות הקפידו להתחתן בינם לבין עצמם - כך היה גם במשפחת מנדס (נשיא).

גילוי הזהות היהודית

ביאטריס דה-לונה גרציה נולדה בפורטוגל בשנת 1510 למשפחה יהודית שבניה היו מומרים שברחו מספרד. היא הוטבלה לנצרות אך השם היהודי שניתן לה היה חנה גרציה נשיא. אביה היה הרופא ד"ר אוגוסטינו (שמואל) מיקאס שלימד רפואה באוניברסיטת ליסבון. כבר בגיל צעיר הבינה כי ירידת הוריה למרתף הוא סוד שעלול לעלות בחייהם. לקראת גיל שתיים עשרה הודיעו לה הוריה כי ביום הולדתה היא תרד איתם למרתף, וביום המיוחל, כשירדה למרתף, פעם לבה בחוזקה. לאחר כמה דקות בהן עיניה התרגלו לאפלה גילתה כי בחדר היו ספרים מועטים ומתחת למנורה קטנה עמד ארון מכוסה בווילון. כשהוריה הסיטו את הווילון ופתחו את הארון ראתה את ספר התורה המתאר את קורות אבותיה ובעיקר מהווה את ספר המוסר של דתה. מרגע זה החלה לתהות מהי השליחות שלמענה נולדה. ביאטריס דה-לונה הוקסמה והחליטה לאמץ בסתר את דת אבותיה.

בגיל 18 נישאה בשידוך פרנסיסקו (צמח) מנדס, נכדו של דון אברהם ממשפחת בנבנישתי שהיה אז בן 48 ונולדה להם בת אחת בשם ריינה. ביאטריס דה-לונה אהבה את בעלה והעריצה אותו אך אושר זה הסתיים כעבור שבע שנים עם מותו בשנת 1536. ביאטריס דה-לונה הפכה לאלמנה בת 26 מטופלת בילדה קטנה. לאחר טקס הקבורה הנוצרי, חזרה ביאטריס לבית הקברות בלילה ונפרדה בדמעות מבעלה ומבני משפחתה הטמונים שם. לבעלה הבטיחה שתקיים את צוואתו להעלות את עצמותיו לירושלים ונפרדה ממנו לנצח. לאחר מות בעלה פנה אליה מלך פורטוגל ז'ואאו השלישי שחמד את עושרה, ודרש ממנה כי תפקיד את בתה ריינה בחצר המלוכה כדי שזו תקבל חינוך קתולי משובח. תכניתו של המלך היתה להשיא את ריינה לאחד ממקורביו ודרך נישואים אלו להשתלט על עושרה. ביאטריס דה-לונה הבינה את הסכנה הגדולה ועברה עם אחותה הצעירה בריינה ובתה לאנטוורפן ויחד עם גיסה דייגו (מאיר - אחיו של צמח פרנסיסקו) המשיכה לנהל את העסקים שירשה, וכל זאת בתקופה בה רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב. ביאטריס דה-לונה הצעירה שלטה במגוון עצום של עסקים שדרשו ידע רב וחכמה כמו בנקאות, נדל"ן, מסחר בינלאומי, תחבורה ימית, ועוד. היא התגוררה בארמונות פאר, החזיקה צוות משרתים ויועצים עצום והייתה בקשר עם גדולי הסוחרים ועם שליטים רבים.

רשת ההצלה והבריחה

בנוסף לניהול העסקים פעלו דייגו וביאטריס להצלת היהודים ורכושם מרדיפות האינקוויזיציה ודאגו ליישבם בארצות ניטרליות. הם הפעילו את קשריהם ושילמו שוחד למבריחים שהביאו את היהודים למדינות כמו טוניס, אלג'יר, מרוקו, רוסיה וברזיל. רשת ההברחה נחשפה כשהבריחו את רעיית הרופא של מלך פורטוגל וארבעת בניה לביתו של מנדס באנטוורפן, ומשם הוברחו לסלוניקי. אחד הבנים שגדל כנוצרי התחרט והלשין עליהם ודייגו נאסר. דייגו שוחרר רק לאחר שניתנו תשלומי שוחד עצומים ולאחר שהנרי השמיני מלך אנגליה העיד כי הוא נוצרי אדוק. לאחר שחרורו התחתן דייגו עם בריינה, אחותה של ביאטריס דה-לונה, ולזוג נולדה בת שקיבלה את השם גרציה, אך כדי להבדילה מגרציה גיבורת הסיפור הוצמד לה הכינוי צ'יקה (קטנה). החיים באנטוורפן היו מסוכנים והמשפחה החליטה לברוח. תוך כדי תכנון מהלך הבריחה מת דייגו והותיר צוואה ברורה כי ביאטריס דה-לונה תמשיך לנהל את עסקיו ואף תהיי האפוטרופוסית של גרציה צ'יקה.

המלכה מריה, אחותו של הקיסר קרל הגדול, שמשלה גם באנטוורפן, הפכה להיות חברתה הטובה של ביאטריס. ריינה בתה היחידה גדלה והייתה לעלמה יפה עם נדוניה שהציתה את דמיונם של כל נסיכי אירופה. אחד מהם היה פרנסיסקו נסיך אראגון שפנה לקיסר קרל והבטיח לו הון אם ישדך אותו לריינה. המלך פנה לאחותו מריה שתדאג לשידוך וביאטריס הבינה כי אין מנוס אלא לברוח מאנטוורפן והגתה רעיון מבריק. דון יוסף הנשיא (נינו של דון יוסף, בן דודו של אברהם), אחיינה ושותפה לעסקים, ביים את 'חטיפתה' של ריינה לוונציה, והאם 'הזועמת' יצאה בעקבותיה כדי להצילה. בהמשך נשלח דון יוסף בהוראתה לאנטוורפן לשחד את המלכה מריה והקיסר קרל ולהשתיק את כל הסיפור.

בריינה אלמנתו של דייגו לא הייתה פעילה בניהול העסקים שהותיר בעלה ואת עיקר זמנה הקדישה לחיים הטובים של וונציה התוססת. היא נטתה לנצרות וכשהחלו גם בוונציה לרדוף את היהודים החליטה ביאטריס דה-לונה לעבור לנסיכות פרארה שהייתה סובלנית כלפי היהודים. בריינה שרצתה להמשיך בחיים הטובים בוונציה, התמלאה זעם בשל העובדה שבעלה לא הותיר לה כל חלק בירושתו, והלשינה לשלטונות כי אחותה ביאטריס דה-לונה היא נוצרייה רק למראית העין אך ממשיכה לקיים בסתר את ההלכות היהודית. עוד סיפרה כי אחותה מתכננת לברוח ולקחת איתה את הון הבנק שלה. השלטונות עצרו את ביאטריס דה-לונה גרציה, רכושה עוקל, ובתה ריינה ואחייניתה גרציה צ'יקה נלקחו למנזר כדי שיקבלו חינוך קתולי. ביאטריס דה-לונה פנתה למלכי אירופה כדי שיעזרו לה אבל גם הם, כמו הוונציאנים, ראו בזה הזדמנות להיפטר מן ההלוואות והתעלמו ממנה. הישועה הגיעה מאחיינה דון יוסף נשיא שהפעיל את קשריו בחצר הסולטאן התורכי וזה העמיד אולטימטום ברור לוונציאנים לשחרר אותה ואת רכושה, ומול כוחו העצום של הסולטאן הם נכנעו.

ביאטריס עברה לפרארה ושם, בפעם הראשונה, הכריזה על יהדותה ונשאה את שמה היהודי - דונה חנה גרציה נשיא, ולימים תתפרסם בשם דונה גרציה או 'הגבירה'. בהמשך התפייסה עם אחותה בריינה שגם היא ובתה הצהירו בגלוי על יהדותן ואף חזרו לשם משפחתם היהודי 'נשיא'.

החרם על אנקונה

אחד האירועים החשובים שנחרטו בהיסטוריה היהודית התרחש בתקופת כהונתו של האפיפיור פאולוס השלישי (1534-1549). בהסכמתו עברה קבוצה של מומרים אמידים שחזרו ליהדותם מפורטוגל לעיר הנמל הגדולה אנקונה שבאיטליה ואף שמח לבואם והבטיח להם הגנה וחופש. בשנת 1555 עלה פאולוס הרביעי (אחרי מות האפיפיור מרקלוס השני שכהונתו נמשכה רק 22 ימים) לכס האפיפיורות ונודע באכזריותו וקנאותו הדתית (גם בקרב הכנסייה היו שכינו אותו 'המשוגע'). פאולוס הרביעי התעלם מהחלטתו של פאולוס השלישי והורה לתפוס את אותם יהודים ולהחרים את רכושם. הוא לחקור אותם במרתפי העינויים של האינקוויזיציה וגזר את דינם למוות בשריפה. בין הנידונים למוות היה סוכנה של דונה גרציה, יעקב מוסו, וסוכן אחר יצחק ארגז מרגוזה. בתחילה נעשה ניסיון לגייס כספים ולפדות את היהודים בכסף. לאחר שבאופן חריג האפיפיור סירב לכך הם פנו לעזרתה של דונה גרציה. יוסף הכהן שחי באותה תקופה כתב על אירוע זה: "בקונסטנטינופול אישה גדולה מיתר האנוסים, ביאטריציה שמה, ותלך אל סולימאן המלך ותתחנן לו וישלח אל פאולוס הבליעל לאמור: 'שלח את אנשיך'". במרץ 1556 שלח הסולטאן איגרת אל פאולוס הרביעי והזהירו לבל יעז להרים יד על 'נתיניו'. הוא גם רמז, ולא בעדינות, כי גורל הנוצרים החיים בקיסרות העות'מאנית תלוי בתשובת האפיפיור. בשלב זה פנו גם עשירי העיר הנוצרים לאפיפיור בבקשה שיעביר את היהודים לעיר אחרת ולא יפגע בהם. פניה זו הגיעה מאחר שחששו שהחלטת האפיפיור תפגע בקשרי המסחר שלהם עם היהודים. המאמצים לשחררם עלו בתוהו ו-24 יהודים (23 גברים ואישה אחת) הועלו על מוקד בכיכר דלה מוסטרה שבלב העיר. שנים מאוחר יותר נכתב: "עד היום קוראים באנקונא בתשעה באב קינה על מות הקדושים אשר ייסד ר' מרדכי בן אליהו צבלאניס או ר' יעקב די צאנו."

בתגובה דונה גרציה ודון יוסף נשיא הטילו חרם על נמל אנקונה (מה שנודע בשם 'חרם אנקונה'). הם הודיעו כי אניותיהם לא יעגנו בנמל והעבירו את הפעילות לנמל פיזארו. החרם הביא את אנקונה לידי פשיטת רגל. החרם ותוצאותיו הפכו לשיחת היום ברחבי העולם מאחר שהיתה זו תעוזה יוצאת מהכלל לצאת למלחמה כנגד האדם החזק ביותר באירופה - האפיפיור. לא מעט רבנים תמכו במהלך הנועז אך היו גם מי שהתנגדו לכך. הרב באסולה, רבה של אנקונה, פחד מההשלכות ויצא בקריאה שלא להצטרף לחרם מאחר שהוא מסכן את כל יהודי איטליה שבשליטת האפיפיור 'המשוגע'. מצד שני רבה של פיזארו יצא בקריאה לתמוך בחרם: "אתם נתבעים להביא קורבנות כספיים למערכה ואחיכם לא היססו להישרף חיים. דעו וזכרו שהקורבן הגדול ביום שאתם עלולים להעלות לטובת החרם הוא כאין וכאפס לעומת הגבורה היהודית של אחינו המעונים שנשרפו בלהבות על ידי צורר היהודים". האפיפיור פעל במהירות לצמצם את הנזק ופטר את האוניות שרצו לעגון באנקונה מתשלום על העגינה. תפילותיהם של היהודים התקבלו ובשנת 1559 האפיפיור פאולוס הרביעי מת. יחד עם זאת הפרשה לא הסתיימה. נסיך פיזארו, שהבין שהחרם לא עובד, גירש את היהודים ממדינתו אך נמל אנקונה מעולם לא חזר לימי הזוהר שלו.

בשנת 1559 החל מאבק ירושה על שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר. בין הבנים סלים ובאיזאד. בתקופה רגישה זו ניהל דון יוסף נשיא מערכת קשרים עם שני האחים, אבל הוא חיבב יותר את סלים וזה מינה אותו לתפקיד שר החוץ שלו. באותו הזמן עברה דונה גרציה להתגורר בארמונה החדש שבפרבר ההדור של גלטה בחיק המושבה האירופית שבקונסטנטינופול. את כניסתה לעיר ליוו ארבעים פרשים חמושים ושיירה של מרכבות מהודרות ליווה אותה עד ארמונה. אל דון יוסף נשיא הצטרף אחיו שמואל והשניים תוארו כגברים גבוהים ומהודרים ובעלי כח. ריינה הבת התאהבה בדון יוסף, זה שלכאורה 'חטף' אותה כדי להצילה, ובתה של בריינה, גרציה צ'יקה, התאהבה באחיו שמואל. שתי הנשים הציבו תנאי אחד לשני האחים שרצו להינשא להן והוא חזרה מלאה ליהדותם. שני האחים נעתרו לתנאי ולמרות גילם המתקדם נימולו. בקונסטנטינופול, עשרים שנים לאחר שנפטר בעלה האהוב פרנסיסקו, קיימה דונה גרציה את הבטחתה והעלתה את עצמותיו לארץ ישראל, לעמק יהושפט שבירושלים.

דונה גרציה בנתה בקונסטנטינופול בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים. אחד מבתי הכנסת שבנתה באיזמיר עודנו עומד ונקרא 'לה סניורה' על שמה. העובדה שבית הכנסת נקרא רק 'הגברת', בלי ציון שמה המפורש, הוא עדות למעמדה הבולט בקרב יהודי ספרד.

החזון לטבריה

לאחר שביססה את מעמדה באימפריה העות'מאנית הציבה לעצמה דונה גרציה מטרה חדשה שהקדימה את חזונו של הרצל ב-330 שנים ואת תמיכתו של הברון רוטשילד בהתיישבות בארץ ישראל. בדומה להרצל הבינה כי הפתרון למצוקת היהודית היא ביסוס התיישבות יהודים בארץ ישראל. הרבנים שהעריצה, הרב יוסף קארו מחבר 'שולחן ערוך' והרב בירב שניסה לחדש את מנהג סמיכת חכמים כבר גרו בצפת ולימדו קהילה קטנה של תלמידים.

בשנת 1561 פנו דונה גרציה ודון יוסף נשיא לסולטאן בבקשה לקבל אישור לחכור קרקעות בירושלים. הסולטאן לא אישר את בקשתם אך אישר להם לחכור את אדמות טבריה שאז הייתה עיר קטנה עלובה עם כמה כפרים קטנים סביבה. הרעיון שלהם היה מושתת על התיישבות שיש לה בסיס כלכלי כמו חקלאות, תעשייה ומסחר. ספינות נשלחות לוונציה ולאנקונה שהביאו יהודים בעלי מלאכה. הם החלו לבנות בתי מגורים ובית כנסת ונטעו עצי תות, תמר, תפוזים ואורנים. היסודות לתעשיית הטקסטיל ולייצוא תמרים ותפוזים הונחו, וסביב העיר נבנתה חומה כדי להבטיח את ביטחון היהודים.

דונה גרציה תכננה לעבור לגור בטבריה ולהעביר את שנותיה האחרונות באווירה של ארץ ישראל על שפת ים כנרת. פנטלאו דה אביירו הפורטוגזי שביקר בארץ ישראל סמוך לשנת 1565 סיפר: "שמעתי מכמה יהודים פורטוגזים בדבר אישה פורטוגזית שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול שהעניק לה כוח והשפעה רבה, ופרסם את שמה במדינות אלו, וכיצד קנתה את העיר טבריה... וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא עם כל משפחתה, לגור בטבריה, ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה". החדשות על בואה הפיחו תקווה ביהודים מכיוון שאלה האמינו, שעם התיישבותם שם, חייב גם המשיח להגיע. בשנת 1564 הסתיימה בניית החומה והעיר הייתה ערוכה לקלוט את המתיישבים החדשים. היהודים שגורשו מספרד ועברו לפורטוגל ומשם לאיטליה וכעת היו במקומות בטוחים כמו תורכיה, תוניסיה ואלג'יר לא רצו לקחת סיכון נוסף ולבנות את חייהם מחדש בארץ ישראל, ורק קומץ קטן עלה לעיר. מתיישבים אלו סבלו מהתקפות של בדווים וכמה שנים אחר כך נותרו בעיר מעט מאוד יהודים.

דונה גרציה שחייה היו מלאי מתח, נדודים ומאבקים מתמשכים נחלשה והזדקנה. בשנת 1569 מתה דונה גרציה בגיל 59 בקונסטנטינופול. על שמה נקראו רחובות בערים שונות בישראל ומצפה מעל העיר טבריה.

דון יוסף נשיא, מונה על ידי סלים למושל האיים היווניים שנכבשו מידי ונציה והעניק לו את התואר דוכס נקסוס. הוא עבר לגור בקפריסין ועל הרכוש הענק השתלט הסולטאן.