היילה סלאסי

מלכת שבא ומורשת שלמה

המפגש הראשון של מלכת שבא עם המלך שלמה מתואר בספר מלכים א פרק י:

"א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה--לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה;... ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה;... וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ. ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ. ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי: הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ... י וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד--וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה... יג וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ, כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ, הִיא וַעֲבָדֶיהָ

האם אכן עשתה מלכת שבא את כל המסע הארוך הזה, שבאותה תקופה אף היה כרוך בסכנת חיים, רק כדי לשמוע את חכמת המלך...?

בספר האפוס האתיופי הלאומי - ה'כברה נגסת' ('כבוד המלכים') מופיעה תוספת המספרת כי שלמה התאהב ב'מקדה' - מלכת שבא שליטת אתיופיה ושניהם בילו יחד לילה רומנטי ואף באו בקשר אינטימי. כששבה המלכה לארצה נוכחה לדעת כי היא הרה. כשנולד בנה העניקה לו את השם מנליק שפירושו 'בן המלך'. כשמלאו למנליק 22 הוא יצא עם חבריו לחפש את אביו בירושלים. שלמה המלך ניסה לשכנעו להישאר בירושלים ואף לרשת את כסאו אך מנליק סירב וביקש לחזור לאתיופיה. שלמה צייד אותו בכסף רב והרכיב פמליה שתלווה אותו חזרה. פמליה זו מנתה כ-10,000 איש מטובי בני הארץ וביניהם כוהנים ולוויים. שלמה אף שינה את שמו של מנליק לדוד, כשם סבו, ונתן לו העתק של ארון הברית. בלילה שלפני היציאה למסע חזרה לאתיופיה החליף מנליק, בעזרת עזריה בנו של הכוהן הגדול, את העתק ארון הברית בארון המקורי והשאיר בארץ את ההעתק. הארון המקורי שהגיע לאתיופיה נשמר באקסום היא 'ציון החדשה'. על פי המסורת האתיופית ארון זה נמצא עד היום בכנסיית 'גברת מרים מציון'.

וכך הפכה הפגישה בין מלכת שבא למלך שלמה לחלק מההיסטוריה והאתוס האתיופי. מנליק היה הקיסר הראשון בשושלת הקיסרים הנקראים 'סלומונואים' על שם המלך שלמה, וכל קיסר שעלה לשלטון שאף להוכיח כי הוא שייך בקשר דם כזה או אחר לשושלת מלכותית זו.

טפרי מקונן בדרך לשלטון

אחד מהקיסרים החשובים היה טפרי מקונן. הוא נולד בשנת 1892 למשפחה אצילה בדרום מזרח אתיופיה. אביו היה ראס מקונן. ראס שפירושו ראש, היה מנהיג המחוז ועמד בראש צבאו של בן דודו הקיסר מנליק השני במלחמת אתיופיה-איטליה הראשונה. כבן למשפחת אצולה זכה טפרי מקונן בחינוך הטוב ביותר שיכלו להציע באותה עת באתיופיה. הוא למד צרפתית ואמהרית, למד לימודי קודש והתחנך על ברכי התרבות הגעזית.

בהגיעו לגיל 13, במסגרת הכשרתו להנהגה העניק לו אביו אזור קטן שהיה בשליטתו. שנה לאחר מכן, מת אביו והוא בן 50. לכאורה היה טפרי מקונן אמור לרשת את תפקידו של אביו כשליט האזור אבל המלך מנליק חשב שהוא עדיין צעיר לקבל עליו אחריות כזו והזמין אותו לחצר הקיסר, שם הפך לבן לוויה של נכדו ייאסו החמישי.

בחצר הקיסר ידע טפרי לנווט את צעדיו באופן חכם. הוא הילך בין הטיפות ובין הצדדים היריבים, מה שבסופו של דבר הביא למינויו כשליט האזור בו שלט אביו. מיד עם כניסתו לתפקיד הוריד טפרי בן ה-18 את המיסים. שנה לאחר מכן התחתן והתחיל לנהל את האזור בחכמה רבה.

בשנת 1910, ייאסו החמישי, נכדו של מנליק, הפך להיות שליטה של אתיופיה, אבל בניגוד לטפרי, עשה ייאסו לא מעט טעויות ובין היתר התקרב למיעוט המוסלמי. אבל הטעות הגדולה ביותר הייתה החלטתו להעביר את טפרי מקונן מתפקידו כשליט המחוז ובכך הפך את טפרי לאויבו.

בשנת 1916 היה טפרי מעורב בהפיכה שהדיחה את הקיסר ייאסו החמישי והושיבה על כס המלוכה את בתו של מנליק, זאודיתו (יהודית). טפרי עצמו הוכתר לעוצר ויורש כס המלכות. בפועל היה טפרי שליטה של אתיופיה ונטל לעצמו את התואר 'ראס טפרי', והוא רק בן 24. הוא דגל במודרניזציה ושאף לבנות צבא חזק. הוא רכש שני טנקים ושני מטוסים, ביצע רפורמות בחינוך, בנה מנגנון אדמיניסטרטיבי וקידם את אתיופיה אל העולם המודרני.

בשנת 1923 הצליח טפרי להכניס את אתיופיה לחבר הלאומים וב-1924 יצא למסע באירופה. הייתה זו נסיעה שהכתה גלים והותירה רושם עצום על האצולה האירופאית. לראשונה ראו האירופאים נסיך אפריקני גאה, חכם ודובר שפות, מלווה בפמליה גדולה. במסע זה ביקר ראס טפרי בירושלים והדגיש את היותו צאצא למלך שלמה.

ירושלים, הכתרה והראסטפרי

כבר במאה החמישית התיישבו נזירים אתיופים בירושלים. בשנת 1838 ייסדו מנזר זעיר בשם דיר א-סולטן על גג כנסיית הקבר. שכניהם הנזירים המצרים הקופטים, השתלטו על השער המוליך למנזר והחזיקו במפתחותיו כפטרוני המקום. בסיורו של טפרי בקהיר בשנת 1924 תבע ראס טפרי מממשלת מצרים להחזיר את המפתחות לדיר א-סולטן.

בשנת 1928, כהוקרה על פעילותו למען המדינה, העניקה לו הקיסרית זאודיתו את התואר 'נגוס' (מלך) - מהלך חסר תקדים בהיסטוריה של אתיופיה. שנתיים לאחר מכן מתה הקיסרית וטפרי הוכתר לקיסר בטקס רב רושם בקתדרלת 'גאורגיוס הקדוש' שבאדיס אבבה. הטקס היה בנוכחות נציגים בכירים של רוב המדינות העצמאיות. הטקס צולם בטלוויזיה ואף הופיע בשער ה'טיים מגזין'. בסיום הטקס שינה טפרי את שמו להיילה סלאסי שמשמעותו 'כוחו של השילוש' ואת תוארו הפך ל'נגוסה נגסט' שמשמעותו 'מלך המלכים'. מרגע זה היה טפרי 'היילה סלאסי הראשון, מלך המלכים, שר השרים, האריה הכובש משבט יהודה, נבחר האל ואור העולם'. האריה, סמלו של שבט יהודה המחיש את קשר הדם של סלאסי לבית דוד ולישו.

מעמדו כמנהיג באפריקה היווה ביטוי לאלוהות השחורה העומדת מול הייצוג הלבן של ישו בנצרות האירופאית. הצעירים האתיופים העריצו את היילה סלאסי, אבל לא רק הם. בצדו השני של העולם הקים מרקוס גארווי בג'מייקה את תנועת הראסטפרי. גארווי היה מראשי הלוחמים לשוויון זכויות של צאצאי העבדים בג'מייקה ולהחזרת כבודם האבוד של שחורי העור. הוא שאל בקול: "מדוע מלכת אנגליה תהייה מלכתנו... (ג'מייקה הייתה תחת שלטון בריטי)... ולא יהיה לנו מלך אפריקאי?" המלך האפריקאי היחידי שהיה אז היה קיסר אתיופיה היילה סלאסי.

חסידי הראסטפרי מאמינים כי היילה סלאסי הומלך כקיסר אתיופיה בכוח אלוהי על כל בני האדם שחורי העור והוא הוא התגלמות המשיח וישו השחור. הוא זה שיקבץ את בני אפריקה בגולה ויוביל אותם לחירותם. אתיופיה הייתה מושא לגאווה כממלכה האפריקאית השחורה היחידה המוזכרת בתנ"ך: "כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו, לֵאלֹהִים" [תהילים כח]. אתיופיה היא המדינה היחידה המקיימת שלטון עצמאי רציף לאורך ההיסטוריה, למעט שנים בודדות תחת שלטון איטלקי, ובניגוד לכל יתר המדינות האפריקאיות מעולם לא נשלטה על ידי מעצמה אירופאית. רעיון השיבה קסם לתושבי הגטאות ושכונות המצוקה בג'מייקה והפיח תקווה בסיסית שבמדינה האפריקאית המצליחה ועטורת התהילה שבראשה המנהיג השחור היחיד באפריקה החיים יהיו טובים יותר.

ריטה, אשתו של בוב מארלי הצטרפה לדת הראסטפרי לאחר שצפתה בהיילה סלאסי. הראסטפרים מספרים שלמחרת בואו של היילה סלאסי בשנת 1966 נשברה הבצורת ששררה באיים הקריביים זמן רב, מה שמוכיח מעל לכל ספק כי הוא אכן המשיח.

מי שהביא את הדת לתודעה העולמית היה לא אחר מאשר מהמוזיקאי בוב מארלי. הראסטפרים ידועים גם בזכות צמות שיערם המיוחד שנקראות 'ראסטות' או 'דרדלוקס'. הם אוכלים אוכל טבעוני שהם מכנים 'אייטל' (Ital) ונמנעים משתיית אלכוהול. כיום ברחבי העולם יש כמיליון בני אדם המשתייכים לדת זו, כולל קהילות לבנים באירופה, בעיקר בבריטניה, ברוסיה, אוקראינה, יפן וארצות הברית. היילה סלאסי עצמו הסתייג מתנועת הראסטפרי והיה מאמין אדוק של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית כל ימיו.

רפורמות, פלישה וגלות

מיד לאחר הכתרתו כקיסר אתיופיה בשנת 1930 החל היילה סלאסי בתהליך העברת המדינה לעידן החדש. הוא בנה מנגנון מדינה בדומה לזה האירופי ולא כזה הנשלט על ידי משפחות וחמולות. יוזמתו החשובה ביותר הייתה חקיקת החוקה שהתבססה על החוקה שיזם הקיסר היפני מוצוהיטו. החוקה הכתובה הראשונה נכנסה לתוקף ב-1931 והחליפה להלכה את ה'כברה נגסט' כמקור הלגיטימציה של הקיסר. סלאסי חיזק את הצבא, הקים בתי ספר מודרניים ופתח את שערי המדינה להשקעות מחו"ל. היו אלה שנים של רווחה ושגשוג שאתיופיה טרם הכירה.

בשנות ה-30 התקנאו מספר מנהיגים אירופאיים באנגליה וצרפת וביקשו להקים אימפריות משלהן. בין המנהיגים הבולטים היו היטלר ומוסוליני ששאף לנקום את הכישלון של שנת 1893, עת הצליחה אתיופיה לעצור את הפלישה האיטלקית לשטחה. לקראת סוף שנת 1935 פלש מוסוליני לאתיופיה תוך שימוש בגז חרדל נגד האוכלוסייה האזרחית. אנשי הצלב האדום שהתריעו על כך ספגו 'בטעות' כ-12 פצצות שנורו על בסיסיהם, ולקראת אפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה. מוסוליני ציפה כי לפעולת הכיבוש שלו תהיה התנגדות עזה של אנגליה, צרפת והאו"ם, אך אלה העדיפו להקריב את אתיופיה ולא לדרדר את המצב הנפיץ. המסר נקלט היטב גם בגרמניה. היה זה האות לו חיכה היטלר והוא גרר את אירופה למלחמת העולם השנייה. עם כיבוש הבירה ברח היילה סלאסי יחד עם משפחתו למקום אותו ראה כביתו השני - לירושלים. בז'נבה נאם בפני 'חבר הלאומים' את נאומו המפורסם "היום אנחנו, מחר יבוא תורכם". משפט זה הדהד במצפונה של האנושות בשנים הקשות הבאות בהן ניהל היטלר מלחמה והוציא לפועל תכנית השמדה של יותר מ-18 מיליון בני אדם, מתוכם שישה מיליון יהודים.

לאחר כשלושה חודשים בירושלים השאיר היילה סלאסי את רעייתו הקיסרית מֶנֶן ואת ילדיו בעיר ועבר לאנגליה כדי לארגן כוח גרילה שישחרר את אתיופיה מידי האיטלקים. בקיץ 1940 הפך סלאסי באופן רשמי לבן בריתן של בעלות הברית. למשימת שחרור אתיופיה גוייס צ'רלס אורד ווינגייט ('הידיד'), ששהה בלונדון אחרי ביקורו בארץ ישראל. וינגייט ביקש מאברהם עקביה, שלישו לשעבר, להתנדב וללוות אותו למשימה. עקביה, צוות רופאים ישראלים ולוחמים מ'פלוגות הלילה' הצטרפו ל-800 סודנים ו-800 אתיופים ויחד כבשו את אתיופיה. במאי 1941 נכנס היילה סלאסי במצעד ניצחון לאדיס אבבה הבירה, כשהוא מלווה בווינגייט, עקביה וישראלים אחרים שהיו שותפים למשימה. עם שחרור הבירה חזרו סלאסי ומשפחתו לאתיופיה לאחר שהות בת 5 שנים בירושלים.

במטרה למשוך משכילים ובעלי מקצועות חופשיים בעיקר בתחום החינוך והבריאות, קרא היילה סלאסי בשנת 1948 לכל השחורים במערב להגיע לאתיופיה ולגור בה וביקש להעניק חלקת אדמה לכל אדם שייענה להזמנה, זאת כהוקרה לתמיכתם במאבק נגד האיטלקים. הזדמנות זו נוצלה על ידי כמה ראסטפרים והם היגרו לאתיופיה. המתיישב הראסטפרי הראשון היה פאפא נואל דאייר (Papa Nuel Dyer) אשר הגיע לשם בספטמבר 1965 בנסיעה בטרמפים מאנגליה.

באותה שנה, כאשר התקיימה ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל פנתה לורנה ווינגייט, רעייתו של צ'רלס אורד וויינגיט, להיילה סלאסי בבקשה לתמוך במדינה – אך הוא נמנע...

הברית עם ישראל והקריסה

בתחילת שנת 1958 נוסדה הרפובליקה הערבית המאוחדת. היה זה רעיון של מספר קצינים סורים ששאפו לאחד את סוריה ומצרים בהנהגת נשיא מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר ובהמשך לאחד את כל האומות הערביות לאומה אחת גדולה. שנה לאחר מכן שאף בן גוריון להקים ברית נגדית של המדינות הלא ערביות, כולל תורכיה, אתיופיה ואיראן.

העובדה כי באתיופיה נמצאים מקורות הנילוס לא נעלמה מעיניו של בן גוריון. ישראל השקיעה באתיופיה בתחומי הכלכלה, התחבורה, הביטחון והצבא והקימה את משטרת אתיופיה. היה זה סיוע החוץ המקיף ביותר שיזמה ישראל במדינה זרה. תמיכתה של ישראל במשטרו של היילה סלאסי מנעה שלושה ניסיונות הפיכה נגדו. הראשון היה בשנת 1960 כאשר המשמר הקיסרי יזם הפיכה בתמיכה סובייטית, בזמן שהקיסר שהה בברזיל. המהפכנים אילצו את יורש העצר אספא לקרוא הודעה ברדיו לפיה הוא תומך בהפיכה נגד אביו וכי הוא מקבל על עצמו את התואר 'קיסר אתיופיה'. הפיכה זו נכשלה.

בראשית שנות השבעים כשהיילה סלאסי כבר היה בסביבות גיל 80 החל משטרו להתערער בשל משבר הנפט ושנות הבצורת. מלחמת יום כיפור פרצה ופייסל מלך סעודיה הבטיח לו 200 מיליון דולר בתנאי שינתק את הקשרים עם ישראל. וכך בסוף אוקטובר 1973 הכריז היילה סלאסי על ניתוק היחסים עם ישראל.

יציאתם החפוזה של המומחים הישראלים פגעה בצבא האתיופי והותירה את אנשי האצולה הוותיקה וצמרת השלטון המומים. שבירתו של הקשר הציוני-נוצרי על משמעותו הדתית העמוקה הייתה קשה להם לעיכול. נכדו של הקיסר סיפר כי מיום בגידתו בישראל לא היה היילה סלאסי אותו אדם ומרגע זה החלה הספירה לאחור לקראת קריסת משטרו בתוך חודשים ספורים.

לקראת סוף שנת 1974 בוצעה הפיכה נוספת באתיופיה. את השלטון תפסה קבוצת קצינים שנתמכו על ידי ברית המועצות. סלאסי שהואשם בגניבת עשרות מיליוני דולרים מהאוצר האתיופי נידון למאסר בית יחד עם כל משפחתו ורוב רכושו הוחרם.

שנה לאחר הדחתו נכנסה באישון ליל לחדרו המבודד של היילה סלאסי שבארמון חבורה של חמישה מראשי משטר הקצינים החדש שבראשם עמד רב-סרן מנגיסטו, שליטה הרודני והאכזר של אתיופיה. החמישה הצמידו כרית לראשו של הישיש קטן הגוף בן ה-83, חנקוהו למוות וזרקו את גופתו מתחת לשירותים של ארמון שליט המהפכה. כך הגיעה לסיומה המלוכה של הקיסר ה-245 לשושלת הסלומונאים באתיופיה.

לאחר מותו של סלאסי נותרו קשרים מעטים בין ישראל לאתיופיה. בשנת 1977 העבירה ישראל סיוע צבאי תמורת העלאת חלק מיהודי אתיופיה, אך בעקבות לחץ של ברית המועצות בשנת 1978 ניתק מנגיסטו מנהיג המדינה את הקשרים עם ישראל.

עם עליית המשטר החדש בשנת 1991 ולאחר 17 שנים בהן מקום קבורת גופתו של היילה סלאסי נשמר בסוד, הצביע אחד מגנני הארמון על מקום הקבר ושרידי הקיסר הוצאו והובאו לקבורה במקום זמני אחר.

ימים ספורים לפני גילוי הגופה ועליית המשטר החדש החל 'מבצע שלמה' שבמהלכו הועלו לישראל אלפי יהודים במבצע אווירי שנמשך 34 שעות. באותה שנה שוחררו גם בני משפחתו של היילה סלאסי מהכלא האתיופי. רובם בחרו לצאת לגלות וכיום הם פזורים ברחבי העולם אך עדיין מקפידים לעלות לרגל ירושלים. בשנת 2000 הובא היילה סלאסי, בפעם השלישית, לקבורה ממלכתית ב'כנסיית השילוש הקדוש' שבאדיס אבבה. מרבית מחסידי הראסטפרי סירבו לקחת חלק באירוע שכן לגביהם הוא לא מת.